צוק איתן: נתניהו מוביל את המערכה לבדו
אל מול פורום השמינייה שתפקד בהצלחה בממשלתו הקודמת, המתחים בין חברי הקבינט הנוכחי מאלצים את נתניהו לפעול כשלצדו ניצב רק שר הביטחון. שניהם מעריכים שהמערכה הנוכחית מול חמאס תארך זמן רב, ותדרוש אורך רוח ציבורי
• לכל מה שמעניין, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
בתווך שבין איפוק לבין הפיכת השולחן ו"הורדת כפפות", כלשונו, הוא לא התלהם ולא נסחף, לא נלחץ ולא התבלבל. כדרכו, התמקד במטרה תוך בחינה של התמונה הכוללת, מדידה של מגוון השיקולים, והנחיות ברורות מה עושים ומתי עושים.
למה התמהמהה הפעולה הישראלית עד יום ראשון בערב? שני שיקולים עיקריים עמדו לנגד עיניהם של נתניהו ויעלון. הראשון היה הרצון לא להיכנס למלחמה בלתי הכרחית. המידע המודיעיני שהגיע לישראל לאורך סוף השבוע שעבר הראה שההנהגה המדינית של חמאס מעוניינת להימנע מעימות ולחזור לשקט שקדם לו.
מדוע התמהמה עם הפעולה הצבאית? נתניהו
צילום: אלכס קולומויסקי
עד לחטיפת הנערים, הבנות מבצע 'עמוד ענן' נשמרו היטב, יחסית. אמנם לא שקט של מאה אחוז, אבל גם לא רחוק משם. ואם אפשר להחזיר את השלווה בלי להפעיל כוח, בלי לגייס מילואים ובלי לגרור את המדינה למלחמה, מדוע לא. למלחמה יוצאים אם צריך – לא בגלל תחושות נקם. לכן המדיניות שאושרה בקבינט, למורת רוחם של השרים בנט וליברמן, הייתה בשלב הראשון "שקט ייענה בשקט".
רק בחלוף ימים נוספים, כשהתברר שהזרוע המדינית של חמאס לא אוכפת את מרותה על זו הצבאית והירי נמשך, החליטו לשנות גישה. "נתנו להם מספיק הזדמנויות להשיב את השקט על כנו", אמרו השניים בישיבות הפנימיות, ושחררו את המטוסים מהדת"קים.
המניע השני היה מבצעי. שתי מנהרות תופת התגלו עוד בשבוע הקודם, בצפון הרצועה ובדרומה. צה"ל, ובעקבותיו הדרג המדיני, ראו בהן סכנה לפיגוע אסטרטגי. חמאס מסוגל היה להוציא דרכן מתקפת טרור גדולת-ממדים. "אתה רוצה עוד חטיפה?! אני לא", השיב נתניהו למי שתבעו ממנו פעולה נרחבת ונמהרת. פתחי המנהרות הגיעו עמוק לשטח ישראל. לכן סדר הפעולות שקבע היה השמדת המנהרות תחילה, ויציאה למבצע, אם יחייבו זאת הנסיבות, רק אחר כך.
המנהרות, בשתי פעולות מתוחכמות של צה"ל, אכן הושמדו. במוצאי שבת, הפצצת חיל האוויר פגעה באמצעי הלחימה שהוטמנו במנהרה הראשונה וכך מוטטו אותה על מחבליה. פיגוע מספר אחת סוכל, וחמאס השתולל מזעם על הרג אנשיו. תגובתו הייתה ירי מחמיר והולך, ומכאן ואילך היה ברור שיציאה למלחמה היא רק שאלה של זמן. אלא שזה נדרש כדי לחסום את המנהרה השנייה. רק כשהושלמה גם המשימה הזו, ביום שני בצהריים, ניתן האות למבצע רחב וכולל.
בודד בצמרת
מערך השיקולים הזה והתפקיד הדומיננטי של נתניהו בהובלת המדיניות אינם מגיעים לידיעת הציבור, ויש לכך יותר מהסבר אחד. המציאות ותדמיתה תמיד רחוקות זו מזו – זהו מושכל יסוד, אבל אינו היחיד. כי אם לא מדבררים את המציאות, אם שחקנים אחרים מאירים אותה באור שחור, ואם מדובר בראש ממשלה שמוכפש שנים ברבים מאמצעי התקשורת, על אחת כמה וכמה.
נתניהו בוחר שלא להתראיין לעיתונות כבר תקופה ארוכה. בימים האלה אפשר להבין זאת, שהרי זו מלחמה. אם היה חושף את פעולותיו, כפי שעשה בימי השריפה בכרמל או סופת השלגים, היה ודאי מותקף על בִּיום הצגות לעיני התקשורת. מצד שני, כאשר אינך מדבר עם העם, אין פלא שהוא מפסיק להבין אותך. כך גם כאשר אינך מדבר עם שרי הממשלה. איך יגנו השרים על מדיניות הממשלה בפני הציבור, אם לא קיימו אודותיה ולו דיון ממשי אחד?
רק יעלון איתו. נתניהו ויעלון בפיקוד דרום
צילום: חיים צח
הוסף לכל אלה שרים בכירים, חברי קבינט שמחשקים אותך מימין ומשמאל, ולעתים תוקפים אותך פומבית. בישיבת הממשלה ביום ראשון ביקשו השרים עמיר פרץ ואורי אריאל לקיים דיון על המצב. נתניהו לא רצה. "יש פורומים אחרים לדון בכך", השיב לפרץ. השר לאיכות הסביבה התעקש, והדיון התלהט.
בוויכוח השתלב ליברמן, פעם איש סודו של נתניהו, והטיח בראש הממשלה "אל תחלק לי ציונים". נתניהו נגע לליברמן בנקודה רגישה – הוא השיב: "קודם תגיע לישיבות הקבינט". למחרת, במה שנראה כסוג של פעולת תגמול פוליטית, ליברמן הודיע על פירוק השותפות בין הליכוד לישראל ביתנו. המעשה הזה נתפס רע מאוד בציבור, ופגע בליברמן. מובן שגם ערער את יכולתו של נתניהו לסמוך על שר החוץ שלו.
וזו הבעיה השנייה - או בעצם הראשונה - של נתניהו. כמעט שאין לו עם מי לעבוד. בממשלה הקודמת עמדה לרשותו השמינייה. חבריה היו בעלי דעות שונות אבל עם הרבה ניסיון ורוחב יריעה, כך שידעו לעבוד בהרמוניה. הפעם ראש הממשלה כמעט לבד. רק יעלון איתו. מקסימום אהרונוביץ'. עם לבני הוא לא מסכים. את לפיד הוא לא מעריך. עם ליברמן הוא מכוסח, ועל המתיחות הקבועה עם בנט אין צורך להכביר מילים. כולם גם יריבים פוליטיים שאינם מהססים לזנב בנתניהו, אם נקרית בדרכם הזדמנות.
כך קרה שבשבוע הדרמטי הזה, את ההחלטות האופרטיביות קיבלו נתניהו ויעלון לבד. הייתה להם אמנם הרשאה מהקבינט, אבל שניהם בלבד החליטו ביום שלישי לעבור מהפצצות מזדמנות להתקפה נרחבת.
יכול להיות שאם בתחילת הדרך נתניהו היה נוהג אחרת ומקים פורום התייעצות אחר, נניח עם שטייניץ, סער ויאיר שמיר, היה לו היום קל יותר. אבל הוא בחר ללכת כמעט לבד. וכך מצא את עצמו בודד בצמרת. "כפי שניהלתי את ביטחון ישראל בתשע שנותיי כראש ממשלה, שהיו מהשקטות ביותר, כך אני אחראי לכך שהשקט בדרום יוחזר", אמר נתניהו בישיבת הממשלה ביום ראשון. מילא השרים, גם הקהל הביתי לא נותן לו קרדיט על יכולתו לעשות זאת, ולא ברור מדוע. אחרי הכול, שנותיו בצמרת, איך לומר בזהירות, אינן מהגרועות ביותר.
לבו במזרח
כעת נתניהו, ועמו המדינה כולה, אכן ניצבים בפני מערכה מסובכת ביותר. שלא כמו ב'עופרת יצוקה' או ב'עמוד ענן', הפעם ישראל לא הפתיעה ולא הובילה את המהלכים הראשונים, אלא נגררה אליהם. רק מיום שני אחר הצהריים, כאשר 'צוק איתן' יצא לדרך, ישראל הפכה ליוזמת.
מורכבות נוספת היא היעדר האופציות של חמאס. הן ב'עמוד ענן' והן ב'עופרת יצוקה', חמאס היה הריבון ברצועה, וככזה היה לו עניין לעצור, בסופו של דבר, את סבל התושבים. הפעם, לאחר הסכם האחדות עם פת"ח, אבו-מאזן הוא הריבון הרשמי בעזה, אף שכמובן אינו שולט בה בפועל. המצב הזה מכניס את החמאסניקים לפינה של חוסר אכפתיות. אין להם מה להפסיד. גם המצב הכלכלי ברצועה מעמיד אותם עם הגב לקיר. אין כסף חיצוני. אין הכנסות מהמנהרות. ואם כך, מה יש להפסיד? יורים ביהודים כי אין משהו אחר לעשות.
אין להם מה להפסיד. חמאס ברצועת עזה
צילום: AFP
תסבוכת רביעית היא האדישות בקהיר. במבצעים הקודמים, למצרים של מובארק ומורסי היה עניין בהחזרת השקט. סיסי, לעומת זאת, רואה בחמאס יריב, ומעוניין במפלתו. אדרבה, שיחטפו. הוא מוכן לתווך ואנשיו אכן מעבירים מסרים ברורים מישראל לחמאס ובחזרה. אבל כיוון שאינו אוהד שלהם, אין לסיסי מנוף על חמאס. גם כך המנהרות והמעברים למצרים סגורים. כך שגם לגבי מצרים, לחמאס אין מה להפסיד. כל המאפיינים האלה מרחיקים את רגע סיום המערכה.
מלחמה ארוכה אינה חוויה נעימה, בטח ובטח כאשר בכל רגע נתון טיל יכול ליפול בכל המרחב שבין הנגב לכרמל. אבל אותם פרמטרים בדיוק גם הופכים את 'צוק איתן' להזדמנות של ממש לפגוע קשות בחמאס. אם אין דחיפות לסיים את הפעולה, אזי אפשר בהחלט לטפל בארגון טיפול שורש. בשלב הנוכחי, נתניהו ויעלון אינם שואפים לכך. "הפעולה תימשך עד שהירי לעבר יישובינו ייפסק והשקט יחזור", אמר נתניהו בביקור בפיקוד הדרום ביום רביעי. כלומר לא מדובר על עיקור היכולות של חמאס, אלא על לחץ שיגרום לו לנצור את האש.
גם שר הביטחון יעלון דיבר בתחילת הדרך על שקט בין סבבים ולא על נטרול חמאס. עם זאת, יעלון מעריך ש"המערכה תתרחב ולא תהיה קצרה".
הן ראש הממשלה והן שר הביטחון מתייחסים לכוח העמידה של הציבור כאחד הרכיבים שיבדילו בין הצלחה לכישלון. כיפת ברזל מאפשרת להמשיך בשגרה זהירה באזורים שאינם בעוטף עזה. אם העם לא ימחה ונפשו לא תקצר, לדרג המדיני והביטחוני יישמר חופש פעולה לפעולה מתמשכת. חשיבותו לא רק נגד חמאס אלא גם נגד הסביבה.
אף שהנושא ירד מסדר היום, כשנתניהו מטפל בחמאס הוא חושב על דאעש. בשיחות סגורות ופתוחות הוא חוזר ומתריע מפני "הנחשול של דאעש. מי יודע מה ילד יום. הנחשול של דאעש יכול להיות מכוון לעבר ירדן תוך זמן קצר ביותר", כדבריו לפני שבועיים בתל-אביב. והמשוואה ברורה. אם עם ישראל יגלה חוזק וכוח עמידה במלחמה נגד החמאס, רוצחי הח'ליפות האסלאמית, שמוגדרים בארגוני המודיעין המערביים כ"אכזרים יותר מאל-קאעידה", יפנימו את המסר. על צדה האחר של המשוואה מוטב לא לדבר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם