היחיעמים: חמישים ילדים ולכולם קוראים יחיעם
הם נולדו בתקופת הקמת המדינה ונקראו על שם הלוחם יחיעם ויץ, ממייסדי הפלמ"ח שנהרג במבצע ליל הגשרים ב-1946. בכנס "יחיעמים" הם סיפרו כיצד שמם הפך אותם למחויבים למולדת
• לכל העדכונים: היכנסו לעמוד החדשותשל nrg
יחיעם אינו מן השמות המככבים ברשימת השמות השכיחים בישראל, אבל בכנס היחיעמים הוא היה הנפוץ ביותר. קרוב לשלושים יחיעמים, שנקראו על שמו של איש הפלמ“ח יחיעם וַיְץ, השתתפו בכנס שהתקיים בירושלים בשבוע שעבר, ב־16 ביוני. בדיוק באותו תאריך, 68 שנים קודם לכן, נפל בליל הגשרים האיש שהם נושאים את שמו.
כל היחיעמים שהשתתפו בכנס הם בני אותו דור, רבים מהם אף בני אותו שנתון, וגילם נע סביב גילה של המדינה. הסוציולוג פרופ‘ אפי יער כינה פעם את הדור הזה “ילדי המצבות“: ילדים שנולדו בתקופת הקמת המדינה ונקראו על שמם של הלוחמים שנפלו במאבק על הקמתה במלחמת העצמאות, המלחמה שגבתה את המחיר הגבוה ביותר מכל מלחמות ישראל. העובדה שנקראו על שם לוחמים לתקומת ישראל נסכה בהם גאווה רבה, אבל גם יצרה אצל רבים מהם תחושות של מחויבות גדולה ועול כבד.
יחיעם ויץ היה בן 28 כשנהרג בפעולת פיצוץ הגשר על נחל כזיב, בפאתי הכפר הערבי א־זיב. ויץ היה ממייסדי הפלמ“ח ואחד מראשוני המדריכים האחראים על תוכנית האימונים בו. לפעולה שנפל בה יצא כמלווה וכמשקיף, ללא תפקיד מוגדר. ליל הגשרים, המבצע היבשתי הגדול ביותר במאבק נגד ממשלת המנדט הבריטי, תפס אותו באמצע חופשת בחינות לתואר בכימיה. הוא כבר לא היה בשירות, אבל כששמע על הפעולה הצבאית המתוכננת עזב את המעבדות והתעקש להצטרף.
14 לוחמי פלמ“ח נהרגו במבצע ליל הגשרים ב־16 ביוני 1946. רק שמו של לוחם אחד, יחיעם ויץ, הונצח מאז בשפע אתרים וכתבים, ואפילו חמישים ילדים נקראו על שמו. כל השאר נשכחו כמעט לגמרי. איך זה קרה? בכנס היחיעמים שנערך בשבוע שעבר החלו לשקם את גשרי הזיכרון ההרוסים מטרת המבצע, שבו נועדו להתפוצץ 11 גשרי מעבר חיוניים בגבולות הארץ המנדטורית, הייתה לאותת לבריטים כי ההתקוממות נגדם היא תוצאת המפנה לרעה שחל אז ביחסם לציונות. זו הייתה תגובה על סגירת השערים בים על ידי הבריטים, וניסיון להוכיח להם שבכוחו של היישוב העברי לפגוע גם ביעדים אסטרטגיים ביבשה ובגבולות.
תשעה גשרים פוצצו בהצלחה באותו לילה, ללא נפגעים לכוחותינו. בשני הגשרים שעל נחל כזיב שבגליל המערבי, גשר הרכבת וגשר הכביש, הפעולה השתבשה. כדור שנורה לעבר הכוח פגע במטען שהוצמד לגשר הרכבת, וגרם להתפוצצות חומרי נפץ במשקל מאות קילוגרם שהכוח הניח שם. כתוצאה מכך נהרגו 13 לוחמים, שליש מהכוח הכולל, בהם מפקד הפעולה נחמיה שיין. לנוכח הפיצוץ נסוג הכוח שנועד לפוצץ את הגשר השני.
ויץ נהרג ראשון. הוא נפגע מהירי עוד לפני פיצוץ הגשר, שהתרחש עשרות מטרים ממנו. הוא גם היה היחיד מבין 14 נופלי הפעולה שזכה לקבר משלו. הפיצוץ העז הִקשה על זיהוי ההרוגים, והם הוכרזו במשך שנים רבות כנעדרים. אלפי אנשים השתתפו בהלווייתו של ויץ בהר הזיתים בירושלים, הלוויה שייצגה למעשה את שאר הלוחמים שגופותיהם לא נמצאו.
ויץ זכה להנצחה רבה במיוחד. על שמו נקרא קיבוץ יחיעם שעלה לקרקע באותו אזור, חודשים ספורים לאחר ליל הגשרים, ומבצר יחיעם, המבצר הצלבני שבו ישבו תחילה חברי הקיבוץ. אל הקיבוץ יצאה במלחמת העצמאות שיירה שהותקפה במארב ו־46 אנשיה נהרגו – ואף היא נודעה בדפי ההיסטוריה כשיירת יחיעם. בן דודו של יחיעם ויץ, הסופר ס‘ יזהר, שהיה גם חברו הטוב, הנציח אותו בספריו והוציא לאור את הספר ‘מכתבי יחיעם ויץ‘, שהפך לספר קנוני. גם המשוררת נעמי שמר הקדישה לו שורה באחד משיריה (‘בכל שנה בסתיו‘). וזאת לבד מעשרות הילדים שקרויים על שמו.
ההנצחה הנרחבת לא הייתה רק פרי העובדה שיחיעם ויץ היה היחיד מבין ההרוגים שזוהה ונקבר. ויץ היה בן למשפחה מן האליטה של תנועת ההתיישבות. אביו, יוסף ויץ, היה מראשי הקרן הקיימת לישראל ומהפעילים המרכזיים ברכישת קרקעות בארץ בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה. אמו, רוחמה, הייתה בתו של יצחק זאב אלטשולר, מאנשי העלייה הראשונה וממייסדי רחובות. אחיו, פרופ‘ רענן ויץ, היה לימים אחד מראשי תנועת ההתיישבות ויו“ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית.
יחיעם ויץ נולד ביבנאל שבגליל התחתון בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ואת שמו הייחודי קיבל בנסיבות היסטוריות. האגדה מספרת שביום השמיני לחייו, בזמן ברית המילה, היו הבריטים במהלך כיבוש הגליל. השמחה בקרב אנשי יבנאל על בואם הקרב נתנה את אותותיה גם באירוע המשפחתי. הקהל לא פסק מלצעוק, ‘יחי עם ישראל‘, ויוסף ויץ אימץ את הקריאה וקבע את שמו של הרך הנולד כ“סמל ואות לברית שנכרתה בין העם האנגלי לבין העם העברי לתקומתו בארצו“. האב ודאי לא העלה בדעתו שבנו יקפח את חייו דווקא בפעולה נגד הצבא הבריטי. כשיחיעם נפל, אביו התקשה להתמודד עם האובדן. בספרו ‘גינת ורדים הייתה לסבא‘ כתב האב, בין השאר, כי מאז שצעיר בניו נפל, הוא הפסיק לטפח את גינתו.
שני אחיינים של יחיעם ויץ נושאים את שמו המלא. הראשון הוא בנו של אחיו שרון ויץ, שנולד שנה לאחר ‘ליל הגשרים‘. השני הוא ההיסטוריון פרופ‘ יחיעם ויץ, בנו של האח רענן ויץ. יחיעם (בן שרון) ויץ מספר על משא כבד המלווה אותו כל חייו. “ביום שנולדתי אבא שלי כתב ביומנו: ‘היום נולד בני השני. מי ייתן ויהיה ראוי לשם שאני נותן לו‘. הדבר הזה הפיל עליי ציפיות כאלו, שפסיכולוגית בצבא אמרה לי פעם: ‘אתה נולדת מבוגר. לא הייתה לך בכלל ילדות‘.
“כשהייתי בן שמונה הגעתי להירשם לספרייה העירונית, והספרנית נעמדה דום והחלה לבכות. היא סיפרה לי שנסעה עם דוד שלי באוטובוס לשטח הכינוס לפני הפעולה שנהרג בה. כשהייתי בכיתה י‘ הגעתי פעם לעבוד אצל חקלאי בפרדס־חנה, ומי שעמד שם וקיבל את פניי היה יו“ר התאחדות האיכרים, שזכה אז למעמד דומה לשל שר.
“כילד רציתי להשתובב קצת, אבל זה ליווה אותי לכל מקום. זה היה נורא. צריך להבין שהסלבס של פעם היו גיבורי המאבק במלחמת השחרור, ובכל מקום שבו נשאלתי לשמי הייתה תגובה חריגה. זה הכתיב לי את כל מהלך חיי. אין החלטה אחת שקיבלתי שלא קשורה בשמי. ומובן שההחלטה להיות איש צבא קבע במשך 22 שנה נבעה מכך.
“פעם אחת נתפסתי ללא כומתה במבצע מלביש של הצבא, בתקופה שבה היו מקבלים מחבוש או ריתוק על דבר כזה. לפני שנכנסתי לשופט הצבאי שמעתי מהחייל שנשפט לפניי שלשופט יש מלבד אותות של מלחמת השחרור ומבצע קדש גם סמל של הפלמ“ח. אמרתי לעצמי: יחיעם, אתה מסודר. נכנסתי פנימה, והשופט לא הצליח אפילו להגות את השם שלי. הוא לא היה יכול לבטל את התלונה, אז הוא הסתפק בהתראה ואמר, ‘עוף מפה מהר, שאני לא אראה אותך יותר‘“.
ויץ מודה בעצב שסיפורו של דודו כבר אינו מוכר בציבור. “היום לא יודעים שום דבר. ואם יש אנשים שאני מסוגל להרוג, הם אלה שהאסוציאציה היחידה שיש להם לשם שלי היא של מפעל הנקניקים שנקרא כך“.
אחיו של יחיעם, בן נוסף של שרון ויץ הוא שדרן הספורט רמי ויץ. גם הוא מספר שפעם ידעו לקשר אותו למשפחה המוכרת, ואילו היום אפילו כשהוא מגיע לבקר במשרדי קק“ל, שבה עבדו סבו ואביו, שמו אינו אומר דבר לחלק גדול מהפקידים במקום.
יחיעם ויץ השני במשפחה הוא כאמור פרופ‘ יחיעם ויץ מאוניברסיטת חיפה. הוא נולד ארבע שנים וחצי לאחר נפילתו. “בניגוד לבן דודי הנושא אותו שם, אני גדלתי בחצר של סבא וסבתא בשכונת בית־הכרם בירושלים. בבית שלהם היה חדר ‘יחיעם‘ עם החפצים שלו. מבחינתי החדר הזה היה סוג של מקדש מעט. גדלתי אפוף זיכרון של יחיעם, ולזיכרון הזה היה מרכיב דומיננטי בזהות שלי כילד ונער.
“לזהות הזאת היו שני מרכיבים מרכזיים: הראשון היה צער עמוק מאוד, והשני היה סוג מסוים של פולחן, שסבא וסבתא עשו הכול כדי לשמר אותו. פעמים רבות הרגשתי שבגלל השם שלי אין לי זהות משלי. פעם הייתה לי פגישה עם מישהו שאמר לי, ‘אני זוכר את ההלוויה שלך‘. צריך לזכור שגם ‘מכתבי יחיעם ויץ‘ הפך ספר פולחן. דור שלם הכיר אותו. לא היה קל להתמודד עם העובדה שאתה נושא את שמה של דמות כל כך מיתולוגית. תהליך כזה עלול לעתים להיות גם דבר מסרס. יחיעם ושמו משחקים בחיי תפקיד כפול: גם גאווה שאני חלק משורש כזה, וגם עול בלתי נסבל“.
לא רק בני משפחה נושאים את שמו של יחיעם, עשרות ילדים שנולדו בשנים שלאחר נפילתו נקראו על שמו. אחד מהם הוא ד“ר יחיעם יפה, ממארגני כנס היחיעמים. יפה נולד שלושה שבועות בלבד לאחר נפילתו של ויץ. אביו, אורי יפה, היה מפקד הגדוד הראשון של הפלמ“ח וחברו של ויץ. אמו, תמר ירדני, הייתה בת כיתתו של ויץ בגימנסיה רחביה. כוונתם המקורית הייתה לקרוא לבנם אפרים על שם סבו, אולם תוכניתם השתנתה בעקבות נפילת חברם הטוב.
כשיחיעם יפה התגייס לצה“ל, הוא גילה במחלקה שלו בצנחנים שני יחיעמים נוספים שנקראו על שם ויץ, יחיעם פריאור ויחיעם ששון. ששון הוא כיום תת־אלוף במיל‘, שכיהן בין השאר כראש המטה ללוחמה בטרור. הוא נולד בחיפה בפברואר 1948, בעיצומם של הקרבות בין חברי ההגנה לכנופיות הערביות בעיר. כשאביו, שהיה חבר ההגנה, התלבט כיצד לקרוא לבנו הרך, המליץ לו אחד המפקדים לקרוא לו על שמו של ויץ.
“השם הזה, ללא ספק, השפיע רבות על חיי“, מספר ששון. “את רוב שנותיי עשיתי במערכת הביטחון בתפקידי פיקוד, והשילוב של פיקוד ומנהיגות עם השם יחיעם היה עמוס משמעות. כל חיי הרגשתי שאני מצפה מעצמי ליותר ומציב לעצמי רף גבוה, בעיקר בתחומים מוסריים וערכיים ובכל מה שקשור לנתינה למדינה. הייתה לי גם תחושה שהחברים, המשפחה והפקודים מצפים ממני ליותר, גם בגלל השם. זה לא תמיד משא כבד, אלא יותר תחושה שהשם שלך מחייב“.
עו“ד יחיעם לב נולד בחיפה, גם הוא בעיצומה של מלחמת העצמאות. כשאמו כרעה ללדת, הזמין אביו מונית לבית החולים. הנהג הערבי בחר לנסוע דרך גשר רושמיה, המכונה כיום גשר הגיבורים, ותוך כדי נסיעה החלו פורעים ערבים לירות לעבר המונית. כשהגיעו לבית החולים ספר אביו 18 נקבי ירי בדלתות המונית. את המספר י“ח הוא צירף לסיפורו של ויץ, וקרא לבנו בשם יחיעם. “בכל עצרות הזיכרון בבית הספר הרגשתי שהכול נמצא על הכתפיים שלי“, מספר לב. “זה היה לא קל“.
יחיעם ברוכי נולד שלושה חודשים לאחר ‘ליל הגשרים‘. אביו היה חבר טוב של יוסף ויץ, ומכיוון שהמשפחה קראה לכל ילדיה בשמות לאומיים, אך טבעי היה שהוא ייקרא על שם לוחם הפלמ“ח, בנו של ידיד המשפחה. “המשא הלאומי אצלנו היה משפחתי ולאו דווקא אישי“, מספר ברוכי. “תמיד שאלנו את עצמנו מה אנחנו נותנים למען המולדת“.
אחיו של יחיעם ברוכי, אריאל, נפל במלחמת ששת הימים. הוא עצמו נפצע באותה מלחמה. כשהתגייס לצבא פגש לראשונה בחייו ביחיעם נוסף – סגן יחיעם סורוקין, שנהרג אף הוא במלחמת ששת הימים וקיבל לאחר מותו את עיטור המופת.
לא מעט מהיחיעמים מצרים על כך שהיום שמם כבר אינו מוכר. “אנשים התחילו לכתוב יחיעם באות א‘“, מקונן יחיעם טל, שיחיעם המקורי היה בן דוד של אמו. “שואלים אותי אם אני נקרא על שם השיירה או על שם הקיבוץ. אנשים פשוט לא מכירים את ההיסטוריה“.
“היום, לצערי, כבר לא מעניקים שמות לאומיים לילדים“, מוסיף יחיעם מר־חיים שנולד שנה לאחר נפילתו של ויץ. “פעם היו קוראים שמות כמו יחיעם, עמיקם ועמיחי. היום אין עם בכלל, רק טום, טים וטם. לצערי, אני לא יודע אם אפשר לסובב את האופנה ולהחזיר את השמות עם המשמעות“.
הכנס שהתקיים החודש לא היה המפגש הראשון של כל היחיעמים. בשנת 1951, חמש שנים לאחר נפילת בנם, ארגנו יוסף ורוחמה ויץ פגישה של הילדים שנקראו על שמו, לרגל נטיעת חורש לזכרו ליד קיבוץ מעלה־החמישה. בספר ‘1967: והארץ שינתה את פניה‘ הגדיר תום שגב את היחיעמים הקטנים, כפי שהשתקפו מתמונות אותו מפגש, כ“ילדי החלום של המדינה“. מאז הם לא נפגשו.
הרעיון לקיים מפגש נוסף נולד אצל שרה ברנע, מורת דרך ותיקה שמתמחה בסיורים בבית הקברות העתיק בהר הזיתים. “במסגרת הסיורים שלי הגעתי עם הקבוצות לקבר של יחיעם ויץ, ותמיד היה בין המטיילים מישהו שהוסיף סיפור אישי הקשור ליחיעם. זה התחיל בסיפורו של אבנר סימנטוב, שאחיו דוד נפל בליל הגשרים. אבנר, בן ירושלים, הלך כילד אחר ההלוויה הגדולה של יחיעם בהר הזיתים. כשחזר לביתו התבשרה המשפחה על כך שאחיו דוד נעדר, ועד היום הוא חי בתחושה שבהשתתפותו בהלוויה של יחיעם הוא בעצם הלך אחר ארונו של אחיו“.
הרעיון לקיים את הכנס קיבל תנופה בכנס חברון הראשון שבו פגשה שרה ברנע את יחיעם יפה. יפה הקריא אז דברים שכתבו הוריו, אורי ותמר, ממסעות הפלמ“ח שקיימו בחברון. כשירד מהבמה, מיהרה ברנע לגשת אליו ולברר אם הוא קרוי על שמו של יחיעם ויץ. השניים החלו להתכתב בנושא, ולאחר זמן קצר היה ברור להם שזה רק עניין של זמן עד שיקיימו את כנס היחיעמים. כשפתחו את יומניו של יוסף ויץ בארכיון הציוני, הם שמחו לגלות שם אוסף רשימות של ילדים בשם יחיעם, שהוכן על ידי הורי הנופל. מתברר שמתוך כמאתיים יחיעמים המופיעים במרשם התושבים, כחמישים נקראו על שם ויץ. ברנע ויפה איתרו ארבעים, ומתוכם הגיעו כמעט שלושים לכנס. אמהותיהם של שלושה מהיחיעמים עדיין עמנו, בעשור העשירי לחייהן, והן הכירו את יחיעם ויץ. חמישה יחיעמים כבר אינם בחיים.
אבל לא רק יחיעמים השתתפו בכנס ביד בן־צבי. יפה וברנע החליטו שזו הזדמנות לעשות צדק היסטורי ולהתייחס גם ל־13 הנופלים האחרים בליל הגשרים, שהנצחתם נדחקה הצדה לאורך השנים. בתוכנית הכנס שולבה מצגת לזכרם של הנופלים, והוקרן קטע מסרטה של שושי בן־חמו ‘קבר יש רק אחד‘ על ליל הגשרים. מי שסיפר בכנס את סיפור ליל הגשרים באכזיב היה דב גביש, אחיו של יהודה גביש, אחד מחללי אותו לילה. יהודה גביש נורה ונפצע ברגלו עוד לפני יחיעם ויץ, אבל הלוחם שחילץ אותו גרר אותו אל מתחת לגשר שהתפוצץ לאחר כמה דקות, וכך, באופן טרגי, הביא בעקיפין למותו.
אשתקד, כמעט שבעים שנה אחרי האירוע, הוציא גביש לאור את הספר ‘אולי הוא עוד ישוב‘, פרי מחקר רב שנים שלו על אותו לילה מר. “היה בלגן גדול. הזניחו את המשפחות. לא אמרו להן מילה, איש לא בישר להן. כל משפחה חיפשה את הדרך שלה להנציח את בנה. זו פרשה כואבת מאוד. התוצאה הייתה שרק יוסף ויץ, איש בעלת יכולת ותפיסה, שעמד אז במוקד הפריחה הלאומית, הקרן הקיימת, והיה דמות ציבורית מוערכת, הצליח לתת את הכבוד לבן שלו. זה גרם צער אדיר לשאר המשפחות, אבל הן למדו לחיות עם זה“.
הוריו של גביש התמודדו עם אובדן בנם בין השאר על ידי איסוף של מסמכים, עיתונים, קטעי ספרות, ובעצם כל מקור שבו הוזכר ליל הגשרים – ובמיוחד הגשר באכזיב. לפני כעשר שנים התקשר לגביש ברוך שולמי ממושב רגבה, לא הרחק מהגשר ההוא. “הוא סיפר שהוא רוצה לעשות סרט על מה שקרה שם, כי הוא פוגש באתר מורי דרך שמדברים שטויות ולא יודעים במה מדובר“, אומר גביש. “אני עצמי, באחת הפעמים שהגעתי לשם, שמעתי מדריך מסביר לחניכיו שמדובר במבצע שהתקיים במלחמת ששת הימים. הבורות היא עצומה“.
שולמי פנה לכמה מבוגרי הפלמ“ח שהשתתפו במבצע, וגייס את הטלוויזיה הקהילתית בגליל המערבי לתיעוד שלהם. במהלך התיעוד הוא הבין שהסיפור שבידיו גדול מדי לסרט קצר, והעביר את המושכות לשושי בן־חמו, חברת קיבוץ לוחמי־הגטאות. התוצאה: סרט תיעודי באורך של למעלה משעה. “אלפים כבר ראו את הסרט, אבל עדיין, כמו בכל סיפור, כל אחד מהמשתתפים ידע מה הוא עשה, אבל לא את התמונה הכללית. אז חשבתי לעצמי, הרי לי יש מחסן שלם של חומרים על הלילה הזה, אולי סוף סוף אשב ואכתוב על כך“.
גביש מספר שמספר המשתתפים בפעולת פיצוץ הגשרים על נחל כזיב אינו ידוע עד היום. “לא היה אז שיבוץ קרבי. הכול היה סודי, כדי שהבריטים לא יידעו. אספו אותם אחר הצהריים ואמרו להם: ‘יש לכם פעולה בלילה‘. הם אפילו לא הכירו זה את זה, כי היו שם חבר‘ה מכמה הכשרות שונות. זו גם הסיבה שעבר המון זמן עד שהגיעו למסקנה שנפלו שם 14 לוחמים“.
במהלך חיפושיו אחר חומרים הגיע גביש לארכיון צה“ל, ושם התברר לו שקיים תיק על ליל הגשרים, אך הוא אסור לעיון בני משפחה. למרות זאת, גביש הצליח להגיע אליו. “התברר ששירות הביטחון של אותה תקופה העדיף לטאטא את העובדה שהייתה שם תקלה שלומיאלית. מסתבר שחיילים התחזו לחיילים אנגלים, אבל הערבים זיהו אותם כי הם דיברו ביניהם עברית“.
רק בשנות ה־60 התברר שבניגוד למה שנמסר למשפחות, הנופלים לא באמת היו נעדרים. אנשי החברה קדישא מחיפה אספו למחרת הפיצוץ את שרידי הגופות וקברו אותם בקבר אחים בבית עלמין בחיפה, וכדי שהבריטים לא יידעו מי השתתף בפעולה, שמות הנופלים לא נחקקו על האבן. שרידי גופות אחרים שהובאו על ידי ערבים נקברו בקיבוץ מצובה. בשנת 1968, לאחר שנודע למשפחות על קבר האחים בחיפה, הועברו לבקשתם השרידים לאתר ההנצחה ‘יד לי“ד‘ שהוקם סמוך לגשרים,
כשגביש סיים לכתוב את הספר, הוא ניגש לעמותה לחקר כוח המגן, ושם הופתע לגלות שיש שמנסים עדיין להסתיר את כישלון הפעולה באכזיב. “הם שמחו שסוף סוף מישהו כותב על ליל הגשרים, אבל ביקשו שאסיר מהספר את הסיפור של פיצוץ הגשרים באכזיב, ושאשאיר רק את סיפורם של שאר הגשרים. מובן שלא הסכמתי לכך, ומאז לא שמעתי מהם וגם לא מבית הפלמ“ח“.
גביש שמח על כך שהוזמן לדבר בכנס היחיעמים, אך גם היום אין הוא מנסה לטשטש את המתח שנוצר בין משפחות 13 הנופלים לבין משפחת ויץ שדאגה להנצחת בנה בלבד. “יוסף ויץ בעצם נתן סטירה לכל המשפחות האחרות. כשעלו טענות מצד המשפחות על גודש מפעלי ההנצחה על שם יחיעם, הוא כתב להם: “מי שיכול לפעול מוטב שלא יצפה לחסד – וכל אחד לנפשו“, או במילים אחרות: אני דואג לבן שלי, תדאגו אתם לבנים שלכם“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם