אף אחד לא מאמין בשלום, אבל תפיסת השמאל שולטת
דווקא עם קריסת כל התפיסות של השמאל אל סלעי המציאות הוא ממשיך לשלוט בשדה הרעיוני והרוחני שמכוון את הפוליטיקה
• לכל העדכונים: היכנסו לעמוד החדשות של nrg
מה שחשוב באמת הוא איך הקריסה העיראקית-סורית-לבנונית משפיעה על ישראל. כמו כל דבר בעולם. ועוד יותר מכך, מה המשמעויות לגבי השמאל הישראלי. רק כדי שנבין במה מדובר. בכל הסמטוֹחה הזאת יש כעשרה מיליון עקורים או פליטים או איך שתרצו לקרוא לזה. כמיליון נדדו מסוריה ללבנון, עוד כמיליון בירדן. מי יודע כמה יתווספו אליהם כשעיראק נמסה כמו צ'רנוביל איסלאמיסטי.
האם יש איזושהי חשיבות למיליוני הפליטים האלה? זהו אסון הומניטרי. אבל האם זה מעניין מישהו, ובייחוד האם זה מעניין את עורכי וכותבי סידור התפילה היומי שנקרא גם 'הארץ'? לחלוטין לא. בעולם קיימים רק הפליטים הפלסטינים, אלה שכבר יותר מחצי מאה שוכנים בשכונותיהם ובארצותיהם השונות שאליהן הגיעו בבריחה מארץ ישראל ב-1948. אין פליטים במזרח התיכון. יש רק "סוגיות הליבה" שהחשובה ביניהן היא "בעיית הפליטים".
אין כאן עסק עם חשיבה רציונלית, אלא עם אמונה. ועם אורז לא מתווכחים. זה התחיל במה שהיה צריך להספיק לכל מייסדי הדתות החדשות: החל ב-1993, כאשר אוטופיית השלום, כמו כל תרופה, עברה לשלב הניסויים בבני אדם. מאז עברה קריסת השלום כמה שלבים, לכל אחד הייתה הקרונשטדט שלו; עד שהיום הפכה אוטופיית השלום לסיסמה ריקה. איש אינו נותן אמון בתועמלני השלום, החל בשמעון פרס והאפיפיור וכלה באבו-מאזן ובגדעון לוי. המפוכחים יותר מבינים שסיסמת השלום מכסה על לוחמה פוליטית אכזרית שמטרתה חיסולה הפיזי או המוסדי של ישראל, והפקרת אזרחיה למשטר "זכויות האדם" של קואליציית האדום-ירוק, השמאל והאיסלאמיסטים.
להסכמי אוסלו הגיעו הישראלים עם מילות שיר השלום של חברי קיבוץ נירים: "עוד תראו רבותיי שיגיע היום / אצלנו בגבול יהיה עוד שלום. / ואנחנו ניסע לחאן-יונס לסרט / עם עבדול והאב בערבית מדוברת. / את מגדל השמירה לחופו של הים אז נוביל. / ובראש המגדל ישב לו בשקט מציל. / הוא ייקח משרוקית וישרוק, / אדוני אל תלך שם רחוק! / וזוגות ישחקו בכדור והכול כרגיל.
הכוונה, למי שלא בקי בגיאוגרפיה, לחוף הנפלא שממנו נעקר אבינדב ויתקון שחשב ב-2005 שהכול כרגיל. חוץ משירת הים שאיננה, הכול כרגיל. ספק אם מישהו בנירים עוד זוכר את השיר. הפלסטינים כיתתו את הצינורות של מגדל השמירה לקסאמים.
אבל אחרי כישלונותיהם של יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט להביא שלום, כל אחד בדרכו, עדיין נשארה התשתית הרעיונית, התפיסתית. אלא שאם אי פעם הייתה משמעות מילולית לביטוי "הקרקע נשמטה מתחת לרגליים", הנה זה מה שקרה בשלוש השנים האחרונות ובייחוד בשבועות האחרונים בארצות המרחב המקיף את ישראל.
דוֹגמת השלום של השמאל מבוססת קודם כול על עובדות מוצקות: יש עם פלסטיני, יש לו טריטוריה שנמצאת תחת כיבוש. המסקנה מהתהליך הגעשי של המזרח היא שאין בדיוק עם פלסטיני. גם אין לו טריטוריה. אם אין עם עיראקי ואין עם סורי ואין עם לבנוני – למה אנחנו צריכים לחשוב שיש עם פלסטיני? ואני לא מתכוון במובן הגולדאי. גם אם "העם הפלסטיני" הוא המצאה סובייטית-ערבית, עדיין הוא יכול להתגלות כמציאות נתונה אם הטריק מצליח. ובמשך הרבה שנים זה הצליח. עם התפרקות המזרח התיכון לעדות, שבטים וקווי עימות דתיים, לא נשאר מ"העם הפלסטיני" דבר. אפילו הניצוץ המלחמתי האנטי-ישראלי לא מוליד תבערה. נשאר אבו-מאזן, נשאר גדעון לוי, נשארו אורי אבנרי ועמירה הס. נשאר סידור התפילה היומי שיש בו אינפורמציה מעניינת על לוח שידורי המונדיאל. עכשיו לא רק שאין שלום, אין גם עם מי לעשות שלום.
גם אם יוכח שישוע מנצרת לא קם לתחייה, זה לא יפריע לאפיפיור וכל הקרדינלים לצפות להופעתו השנייה. כמו שהקהל בפארק הירקון מצפה להדרן. זה אולי ניצחונו הגדול של השמאל. שדווקא עם קריסת כל התפיסות שלו אל סלעי המציאות, הוא ממשיך לשלוט בשדה הרעיוני והרוחני שמכוון את הפוליטיקה. ככל שמנהיג השמאל, האפיפיור שלו, ברק אובמה, כושל יותר ושוגה יותר, כך מתחזק כוחו. זה לא מתבטא באחוזי תמיכה, אם כי עצם העובדה שעדיין אין קריסה מוחלטת של התמיכה הציבורית בו אומרת דרשני – אלא ביכולתו הדווקאית להפעיל את מכשירי השלטון שבידיו בצורה שרירותית. ללא לגיטימיות חוקתית, ללא רציונל מדינתי ומדיני. כי ככה מתאים לו. אם לשמאל בישראל ובארצות הברית לא הייתה אחיזת צבת על תודעת האליטה, המוסדית התקשורתית והאקדמית, אנשים כמו אובמה ושמעון פרס כבר היו מגורשים במקלות ואבנים ממקום מושבם.
מי שרוצה להסתכל במבט מפוכח וצונן על החיזיון הנורא של התפשטות ארגון הח'ליפות האסלאמית על פני עיראק סוריה, לבנון וגבולות ירדן – יכול להסתפק במסקנות המדיניות האסטרטגיות הנוגעות לישראל. המצב החדש באזור עושה לבקעת הירדן את מה שעשתה ההתפוררות הסורית לרמת הגולן. עד לפני שנתיים שלוש עוד עסקו קברניטי הביטחון, המדיניות והאידיאולוגיה ביישום חשיבה של שלום תמורת נסיגה לקווי 4 ביוני בכנרת. אם לא שלום, לפחות הקונספציה שגרסה את הוצאת סוריה מציר הרשע – להפוך את בשאר אסד לחלק מהתפאורה המערבית המתקדמת, ולהשאיר את איראן וחיזבאללה בבידודן. זה נשמע כל כך רחוק עכשיו. כאילו לקוח מסיפורים על הסדרים מדיניים של הרותנים עם איזה מלך סרבי או רומני נשכח. מה נשאר מכל זה? אלון ליאל.
אז עכשיו זה קורה לבקעת הירדן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם