הרהורים על תפילה וחופש בעקבות חטיפת הנערים
בימים אלו של תפילות המונית חסרה לי דווקא התפילה החופשית והפרטית שלנו לאלו-הים
כוח עצום יש לתפילה בציבור, או ללימוד משותף. אינה דומה תפילה במניין לתפילת יחיד, אינה דומה תפילה רגילה בבית כנסת להתכנסות המונים בכותל המערבי. העוצמה הזו, אני חושבת. את מי היא משרתת?
וזו שאלה קשה. יהיו שיגידו – תפילה היא נשק עתיק יומין, הנשק המסורתי שלנו. חוצבת הרים ומגיעה עד כסא הכבוד. יהיו שיגידו – היא משרתת אותנו. המתפללים. היא מענה לחוסר האונים שלנו. מענה פסיכולוגי לצרכינו אנו. יהיו שיגידו – גם וגם. ומדוע חייבת להיות סתירה?
אבל, כשאני רואה את חברותי העסוקות מתארגנות להפרשת חלה המונית אני נסוגה אחור. בדיחה תפלה מתפלקת לי ביני לבין עצמי, לא משתפת אותה עם זולתי: "אני לא אוהבת שמכריחים אותי לאפות". – גם להן אין זמן לאפות, כולנו נשים עסוקות, הפרשת חלה מן העיסה היא מצוותן המיוחדת של הנשים שנקבעה בימים שאפיית הלחם היתה עיסוקן המרכזי של נשים. ומה תפרשנה נשים היום במקום חלה? שעות משרד? – עוד בדיחה תפלה שמחפה על הקושי שלי.
למה אני מתקשה להשתתף? למה החבירה הזו לקבוצות לוחמת-על מרתיעה אותי? האם השאלות התיאולוגיות הכרוכות בסיטואציה שבה הופכים כולנו לחוני המעגל, עגים עוגה ומכריחים את ריבונו של עולם להמציא לנו את בקשתנו? האם היוהרה שבכך, האשליה שבכוחנו לשנות באמת? ואולי זה דווקא הכינוס הציבורי. אולי מתאווה הקב"ה לתפילותי
נו הפרטיות, השקטות. אלו שלא נראות כמעשה מלחמה נואש אלא כשיחה, כדיאלוג פרטי שננהל בחדרי חדרים עם המציאות ומי שמנהל אותה. והרי יש בכוחו לקבץ את תפילותינו השקטות, הנידחות והמפוזרות, אלו שנאמרות גם בריצה לעיסוקי היום יום, או בפינת מטבח ליד ערימת כלים גדולה.
לפתע אני מבינה שאני, אישית, זקוקה מאד לחופש הזה. לחופש-אי ההתכנסות. לחופש להתפלל כרצוני. חופש, אני מהרהרת, הוא חומר חזק. חופש הוא התשובה שלי לעולם שבו נכלאים נערים צעירים ונשללת מהם חרותם. ביני לבין עצמי אני דורשת את השמות שלהם ומזהה בהם חומרים של חופש – נפתלי הוא אילה שלוחה, אייל משוטט על פלגי מים, וגיל-עד הוא שמחת עולם. הופכת את זה לתפילה פרטית שלי. תפילה לחופש, בעולם בכלל – ולהם בפרט.
לפני שלושים שנה כתב הרב מנחם פרומן זצ"ל מאמר קטן שפורסם באחד העיתונים הגדולים – חירותם של הדתיים, הוא קרא לה. חופש הוא ערך, שיש מעט מדי ממנו בעולם הדתי טען אז הרב מנחם, ואני התלהבתי, וסימנתי אותו כאיש שכדאי להקשיב לו. ובכן, הנה התיקון שאני מציעה: הבה נרבה בחופש. נחפש מקומות של חירות פנימית, עמוקה. נציף את העולם בחומר הזה, איש בדרכו, שהרי זה טיבו של חופש, ואז, אולי – כי גם לקב"ה יש החופש שלו – אולי יבוא תיקון. אולי יזכו גם נפתלי, אייל וגיל-עד בחופש שלהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם