החטיפות שהסתיימו בטוב: איך זה ייגמר הפעם?
לא מעט חטיפות של ישראלים אירעו בעשורים אחרונים. חלקן הסתיימו למרבה המזל ללא נפגעים בנפש, אך עם פגיעה נפשית. "אני בין הבודדים על כדור הארץ שיכולים להבין מה עובר על הנערים", אומרת הדס מן, שניצלה מחטיפה
ב־11 ביולי 2003, יום שישי אחר הצהריים, גוראל נהג במונית שלו. "סיימתי הורדה של נוסעים בלוד, ואז ביציאה מהעיר לקחתי ארבעה אחרים. מיד זיהיתי שהם ערבים, אבל זה לא עורר אצלי חשד, כי לצד שני הגברים היו גם אישה וילדה קטנה. לא חשבתי לרגע שזה מסוכן".
יעדם של הנוסעים היה ירושלים. גוראל הבהיר להם שאינו מתכוון להיכנס לכפרים ערביים. "שאלתי אותם גם אם יש להם תעודות, והם אמרו שכן. הם דיברו עברית שוטפת. הגעתי איתם לצומת הגבעה הצרפתית, שם הם היו אמורים לרדת, ומכיוון שהילדה נרדמה פניתי שמאלה, כדי שיהיה להם יותר נוח והם לא ייאלצו לחצות רגלית את הכביש. עצרתי את הרכב, ואז התבצעה למעשה החטיפה. הצמידו לי סכין לצוואר. חתכו את חגורת הבטיחות וקשרו לי את הידיים. אחר כך העבירו אותי בין שני המושבים הקדמיים והושיבו אותי מאחור. הייתי בהלם גמור, לא ניסיתי אפילו לצעוק.
"אני לא אדם דתי, אבל מצאתי את עצמי אומר ‘שמע ישראל‘ כשהסכין נשלף. אחרי שהעבירו אותי אחורה, ישבתי עם הראש למטה ואחד החוטפים התיישב ליד ההגה והסיע את המונית כברת דרך. הנהיגה שלו הייתה מאוד עצבנית. אחרי כמה זמן, כשהגענו לאזור דליל בבתים, נטשנו את הרכב. צעדנו ברגל, אני, שני הגברים, האישה והילדה. אחרי שעה של צעידה הם עצרו מונית, אבל היא לא הצליחה לעבור את המחסומים. אז ירדנו ממנה והתחלנו שוב ללכת ברגל".
החוטפים וגוראל צעדו במשך כמה שעות בהרים, מקיפים את רמאללה. בשעת לילה מאוחרת הסתלקו האישה והילדה, ושני הגברים נשארו עם החטוף לנוח מתחת אחד העצים. "לפנות בוקר אחד מהם הלך להביא מכונית ואוכל. הם לא היו אלימים פיזית כלפיי, אבל איימו על חיי. לא ברמיזות, באופן גלוי. הם הבהירו בצורה הברורה ביותר, שאם יחושו סכנה כלשהי - יחסלו אותי מיד. הם הציעו לי פיתה, אבל לא הייתי מסוגל לאכול שום דבר. הייתי מיואש.
"המסע בהרים היה לא קל. כבר אז לא הייתי בן אדם צעיר. נשארנו מתחת לעץ גם בשבת, עד שראינו מסוק באוויר וכוחות שמסיירים. בדיעבד התברר לי שאשתי פנתה עוד ביום שישי למשטרה. בהתחלה לא הקשיבו לה כל כך, אבל אחר כך הבינו שזה רציני. נתנו לחברת ‘איתוראן‘ הוראה לאתר את המונית שלי, וכך מצאו אותה שעתיים אחרי שהיא ננטשה. כלומר, התחילו לחפש אחריי כבר בליל שבת.
"החוטפים נבהלו כשראו את החיפושים, ושוב התחלנו לצעוד באחד הוואדיות. באמצע הלילה של מוצאי שבת הגענו לפאתי רמאללה, לביתוניא. שם הכניסו אותי לבור אחסון גדול בתחתית שלד של בניין, ואת הפתח שלו חסמו בקרשים. הסתובבתי בתוך הבור, ומדי פעם ישבתי על אחד הבלוקים. כל החיים שלי עברו מול העיניים לאט, כמו בסרט. חשבתי על כל מה שעשיתי ועל כל מה שלא עשיתי. על החברים, המשפחה, הילדים והנכדים. לא חשבתי על העתיד, רק על העבר. הייתי בטוח שלא אצא מזה חי".
מה עושים ברגעי ההלם, כאשר סכין או אקדח נשלפים ברגע הכי לא צפוי? ואיך מצליחים לחזור לחיים אחרי חטיפה או הכמעט־חטיפה? על רקע הפיגוע שבו נחטפו אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער, שוחחנו עם כה ישראלים שהיו בעבר קורבנות לאירועים דומים, וביקשנו לשמוע מהם על הדקות הקריטיות ועל השנים הארוכות והלא־שקטות שבאו בעקבותיהן.
גוראל, שנפל לידי מחבלים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, זוכר היטב את ימי שביו. החוטפים, שרצו להשאירו בחיים ולהציב למדינת ישראל דרישות בתמורה לשחרורו, העבירו לו לתוך הבור פיתות ובקבוק מים. "אכלתי פיתה ביום ושתיתי מעט. לא הייתי מסוגל יותר. במשך חמשת הימים שהייתי שם ירדתי שישה קילו. לא נורא, עשיתי קצת פיגורה. לישון לא הצלחתי. הייתי יושב על בלוק, עוצם את העיניים לכמה שניות, ומיד הן היו נפקחות. אני לא יודע איך החזקתי מעמד".
הבהוב של תקווה החל לנצנץ אצל גוראל כאשר הבין שחוטפיו מנהלים משא ומתן על שחרורו. כדי להוכיח שהוא מוחזק בידיהם, הם אפשרו לו לדבר בטלפון עם אשתו. "לא הספקתי לומר שום דבר, ממש רק שתי מילים, אבל אז כבר התחלתי לחשוב שאולי יש עשרים אחוז סיכוי שאצליח לצאת מזה. אשתי זיהתה את קולי, וכך ידעו שאני חי".
למרות הייאוש, בלילה הרביעי ניסה גוראל להימלט. הוא אחז בזיזי הברזל שבקיר והצליח לטפס עד פתח הבור. ידיו זבו דם, אך הוא המשיך. כשהגיע לפתח הצליח להזיז מעט את קרשי העץ, אבל אז השומר הבחין בו ודחף אותו כלפי מטה. "כמעט נפלתי מגובה רב", הוא מספר.
למחרת בחצות הלילה הגיע למקום כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של עמנואל מורנו. "פתאום שמעתי רעש קרשים זזים. קול שאל בעברית אם יש פה מישהו. עניתי מיד. שאלו אם אני לבד, עניתי שכן. הם שלשלו סולם למטה, וקצין ירד אליי. זה היה מהפך: מאימה גדולה לשמחה עצומה. בג‘יפ נתנו לי דבר ראשון לשוחח עם אשתי. אחרי שתחקרו אותי במחנה עופר ועברתי בדיקות בבית חולים, הגעתי הביתה בארבע לפנות בוקר, ישר לחגיגות".
היו לך כוחות נפש לחגיגות?
"הייתי מותש לחלוטין, בלי כוח, אבל לא הייתה לי ברירה".
איך מתאוששים מטראומה כזו?
"הלכתי לעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), שם הפנו אותי לפסיכולוגית. ישבתי ודיברתי איתה כמה פעמים. היא הרגישה מצוין", הוא צוחק.
גם זה חשוב, אבל איך אתה מרגיש?
"עוד יותר מצוין, אבל הטיפול לא עזר. טראומה זה לא חגיגה. לא יוצאים מזה. זה משהו שמלווה אותי כל החיים, וכמובן מתחזק יותר כששומעים על מקרים של חטיפות. אני מתכנן לבקר בקרוב אצל אחת המשפחות של שלושת החטופים. אני מרגיש שאני צריך לעשות את זה".
שלוש שנים אחרי החטיפה של גוראל, שתי נערות בנות 15 כמעט נפלו קורבן לפיגוע דומה. ב־15 ביוני 2006 יצאו אמונה שחר והדס מן מהאולפנה במעלה־לבונה, ועלו על כלי רכב שיצא מתוך היישוב.
"ברחנו מהאולפנה כדי להסתובב קצת בירושלים", מספרת הדס, היום בת 23. "ירדנו בצומת רחלים וישבנו לחכות בתחנה. זו הייתה תחנה כבדה כזו מבטון, וכל אחת נשענה על הקיר בצד אחר. באמצע הנחנו את הטלפון של אמונה ושמענו מוזיקה. דרך החלון העגול שבתחנה הסתכלנו על הרכבים, וחיכינו שתגיע מכונית עם לוחית זיהוי ישראלית, כדי שנאותת לנהג לעצור".
אלא שכלי רכב ישראלי בושש להגיע. לפתע הגיחה מולן מכונית לבנה קטנה, בעלת לוחית זיהוי פלסטינית. "ישבו בה שלושה גברים. הגבר שליד הנהג שלף אקדח ויצא אלינו. הוא נעמד מולנו במרחק של שני מטרים בערך, וכיוון אלינו את האקדח. כל אחת מאיתנו קמה וברחה לצד אחר. המחבל התחיל לרדוף אחריי.
ראיתי שגבר נוסף יצא מהרכב והתחיל לרדוף אחרי אמונה. פתאום הרגשתי כאב חד בגב והייתי בטוחה שירו בי ושעוד כמה צעדים אפול. זה כנראה היה רק בראש שלי. המשכתי לרוץ וקפצתי לשיחים, טיון דביק בגובה של מטר וחצי. בשלב מסוים הפסקתי לזוז כדי שהמחבל לא יראה איפה אני. כנראה בגלל זה הוא עזב אותי והלך לרדוף אחרי אמונה.
"שכבתי שם בשיחים, ואני זוכרת שמה שעבר לי בראש היה ‘איזה קטע, יהיה לי מה לספר לאח שלי!‘. לרגע זה נראה לי סיפור הזוי, לא יותר, אבל פתאום הכול השתנה. אמונה נפלה על אבנים, נקעה את היד, והם תפסו אותה. התחלתי לשמוע אותה צורחת: לא, אמאל‘ה! לא! די, בבקשה אל תעשו לי את זה!‘. לא ראיתי כלום, רק שמעתי. היא הייתה שלושים מטר ממני, אבל שמעתי איך הם מפוצצים אותה במכות. הכו אותה בראש באקדח. היא צרחה.
"בשלב הזה הייתי אחוזת אימה. התחלתי להגיד תהלים. היום אני לא מאמינה ולא דתייה, אבל זה מה שעשיתי אז. לקח לי הרבה מאוד זמן אחר כך להשתחרר מהצרחות האלו, שהמשיכו להדהד לי בראש. תוך כדי שאני שוכבת מכווצת בשיחים, פתאום אני שומעת דלת נטרקת ורכב נוסע, ואז עוד פעם דלת נטרקת ועוד רכב נוסע. חשבתי שכל הצומת מלאה מחבלים. היה לי ברור שחטפו את אמונה, כי לא שמעתי אותה".
ממקום המסתור שלה, הדס לא יכולה הייתה לדעת שהמזל שלה ושל חברתה התהפך ממש ברגע האחרון. בעוד המחבלים אוחזים את אמונה בכוח ופלג גופה העליון כבר בתוך מכוניתם, הגיע לצומת כלי רכב שבו נהג תושב האזור, קצין קרבי חמוש. הוא עצר ליד המחבלים, ואלו הרפו מהנערה וברחו.
טריקת הדלת השנייה ששמעה הדס הייתה מרכבו של הקצין, שאסף את חברתה. אמונה מצדה הייתה משוכנעת שראתה בתוך מכונית המחבלים את הדס. היא אמרה לקצין שחברתה נחטפה, והוא החל במרדף עצמאי תוך שהוא מזעיק כוחות צבא. מחסום שהוקם במהירות בין עלי לשילה הצליח לעצור את המחבלים ולאתר את האקדח, מוכן לירי עם כדור בקנה.
את כל זה הדס, שנותרה מכווצת בשיחים, לא ידעה. "נשארתי במקום עד שפתאום שמעתי עוד מכונית מגיעה לצומת. לא ידעתי מי נוהג בה - מחבלים או ישראלים – ובכל זאת החלטתי להסתכן ולצאת. ידעתי שאני חייבת לחפש את אמונה ולעזור לה. יצאתי מבין השיחים יחפה. הכפכפים שלי עפו כשרצתי, והייתי מלאה בעלים ופרועת שיער.
"איך שראיתי שהרכב הוא ישראלי, פשוט קפצתי לתוכו והתחלתי לצרוח שחטפו את החברה שלי. האנשים שישבו במכונית הסתכלו בי בהלם. הלסתות שלהם היו ברצפה. אני צורחת, והם לא עושים כלום. יש מצב שלקח להם רק חצי שנייה להתאפס, אבל אני הרגשתי שזה כמו נצח. ואז הם הוציאו טלפון והתחילו להתקשר לכל העולם ולהזעיק עזרה.
"לזכותה של המשטרה אפשר לומר שהיא הגיעה די מהר, תוך חמש דקות בערך. במקביל הגיעו כוחות צבא וגם רכב עם שני מסתערבים שהיו לבושים כמו ערבים. תיארתי להם את המכונית של החוטפים ואת חברה שלי, והם יצאו לחפש אותה".
אחרי תשאול קצר נלקחה הדס אל המחסום שבו נעצרו החוטפים. "פתאום אני רואה את המחבלים, שלפני שנייה כיוונו אליי אקדח. החיילים בעטו בהם, כפתו את הידיים שלהם מאחורי הגב וכיסו להם את העיניים. זה היה פשוט הזוי - לפני רגע הם פוצצו את החברה שלי במכות, ועכשיו פתאום מפוצצים אותם במכות.
"חיפשתי את אמונה ואמרו לי שהיא בתוך האמבולנס, עם הרבה חבלות על הגוף ויד כנראה נקועה, אבל היא בסדר. רציתי מאוד לראות אותה, אבל פחדתי. התקרבתי בצעדים קטנים אל האמבולנס ולחששתי לעצמי: ‘אמונה, אמונה, אמונה‘. לא הייתי מסוגלת להיכנס ולראות אותה. בסופו של דבר פגשתי אותה רק אחרי שלושה שבועות".
הדס הובאה לתחנת המשטרה באריאל, שם עברה תחקור נוסף על ידי בכירים בשב"כ והופגשה עם הוריה. "רק כשראיתי אותם הבנתי איזה אירוע גדול עבר עליי". אחרי החיבוק, ההורים ביקשו מהדס לנצל את ההזדמנות לקידוש השם ולדבר יפה עם הכתבים.
"פתאום קלטתי שבחוץ ממתינות לי מצלמות. הכתבים שאלו, כמובן, איך אני מעזה לנסוע בטרמפים. עניתי שטרמפים זו התחבורה הציבורית שלי, מפני שאוטובוס מגיע פעם ביומיים. אמרתי גם שאמשיך לנסוע בטרמפים ושאני סומכת על השם. הכתבים כמובן התעצבנו עליי. אחרי כל הבלגן, ההורים שלי לקחו אותי הביתה, לבית־אל. שם, דבר ראשון נכנסתי להתקלח, ואז ראיתי שכל הגוף שלי שרוט".
אבל השריטה העיקרית שספגה הדס הייתה בנפש. "לכאורה הפכתי לסלב. כולם התלהבו מאיך שדיברתי, כולם זיהו אותי ברחוב. ואני שנאתי את זה". האנשים שסביבה היו עסוקים יותר בלהודות על הנס הגדול, מאשר בניסיון להבין מה עובר על נערה שחוותה אירוע כזה. שום גורם מקצועי לא הגיע כדי לשוחח איתה, והיא נאלצה להתמודד לבד עם התחושות הקשות שהציפו אותה.
"הייתי אחוזת אמוק. פחדתי מכל דבר: מרכבים לבנים, מגברים. הייתי משוכנעת שהשכן שלי משתף פעולה עם מחבלים. את לא מבינה אילו כאבים היו לי בלב. כאב לי בטירוף, כאילו מישהו הכניס לי בעיטה. הייתי אומללה. התרוצצתי כל היום, ומדי פעם היו לי קריסות מוזרות כאלו. הייתי מתחילה ליפול ונעצרת רגע לפני הרצפה.
"כל הזמן שמעתי בראש את אמונה צורחת, כל הזמן הרגשתי כאילו רודפים אחריי. לא ישנתי כי מתּי מפחד. ביום הסתובבתי צמודה לאחי, שגדול ממני בשנתיים, והלכתי אחריו לכל מקום. כשהוא הלך לישון בשלוש בלילה, בזמן שכבר הייתי אמורה לקרוס מעייפות, לא הצלחתי להירדם. הרגשתי שאקדח מוצמד לי לגב ומכאיב לי. הדמעות זרמו. בכיתי בשקט, כדי לא להעיר אף אחד".
לבסוף הבחינו חברותיה של הדס במה שעובר עליה, ושכנעו אותה לפנות למרפאה בשיטת מוח אחד, שהציעה טיפול ראשון חינם לנפגעי טרור. "אני מה־זה לא מאמינה ברוחניות, ובכל זאת הלכתי. המטפלת אמרה לי לומר כל מיני משפטים, וזה נראה לי הזוי לגמרי, אבל עשיתי כל מה שהיא ביקשה. יצאתי ממנה אחרת. פתאום החוויה הזו הפכה לסרט שראיתי או לסיפור ששמעתי, משהו שרחוק ממני, ולא אירוע שאני חווה כל הזמן.
"אחרי שנים שאלתי פסיכולוג איך טיפול אחד כזה יכול לעזור, והוא הסביר לי שאחרי טראומה אנחנו מפסיקים לפחד רק כשאנחנו מבינים שזה היה אירוע חד־פעמי שהסתיים. זה באמת היו התוכן של המשפטים שהמטפלת ביקשה ממני לומר. ברגע שמישהו ישב איתי והכניס אותי לפרופורציה, הבנתי שהאירוע הסתיים. הפחד היחיד שנותר לי מאז הוא שאני לא אוהבת לראות אקדחים. אם מישהו יושב לידי ומשחק באקדח, אני מתרחקת".
איך השפיעה עלייך חטיפתם של שלושת הנערים?
"הגבתי קשה כששמעתי על האירוע. לקח לי כמה דקות להתאושש. רוב האנשים שנמצאים סביבי היום לא יודעים על האירוע שעברתי, כי אני נמצאת בחברה אחרת. אז אני שומעת אותם מדברים על זה, מנסים לחשוב מה עובר לנערים בראש, ואני שותקת. לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה להיזכר בזה. אני גם משתדלת לא להאזין לחדשות. גזרתי על עצמי לא לספר יותר את הסיפור שלי. כבר כמה שנים טובות שלא סיפרתי אותו. בהתחלה חזרתי עליו מיליון פעם בשביל כל מי שביקש, וזה התיש אותי לגמרי. אין לי מושג למה אני מספרת אותו לך עכשיו".
את מסוגלת להבין מה עובר לנערים בראש?
"אני חושבת שאני בין הבודדים על כדור הארץ שמסוגלים להבין מה עובר עליהם, או לפחות מה עבר עליהם כשראו לראשונה נשק מכוון אליהם. הם בסרט. זה הרבה מעבר לפחד, מעבר לכל רגש אפשרי. אין מילה שבכלל יכולה לתאר את זה. הם בגיהנום. בגיהנום! אין ‘כואב לי‘, אין ‘אני מפחד‘, זה הרבה מעבר להכול. הם בטריפ. זה לא מהעולם הזה".
לצד סיפורים שהגיעו אל הכותרות, יש גם סיפורי ‘כמעט חטיפה‘ שלא פורסמו מעולם. נעמה (שם בדוי) מסתירה את מה שקרה לה אפילו מבני משפחתה. "לפני ארבע שנים אני וחבר שלי, לימים בעלי, נסענו לאילת. היינו אז בני 19. הגענו לצומת אלמוג באחת וחצי בלילה. בדיוק יצאה מכונית מתחנת הדלק, והנהג הציע לנו לעלות.
"שתי דקות אחרי שהתיישבנו ברכב, אני מאחור והחבר שלי מקדימה, קלטנו שהנהג ערבי. הוא אמר לנו שהוא תושב יריחו, ושהוא מוכן לעשות לנו טובה ולהקפיץ אותנו למצוקי דרגות. כל הדרך הוא בלבל בשכל ולא הפסיק לדבר. כמה קילומטרים לפני מצוקי דרגות הוא עצר בצד הכביש ואמר שהוא לא יכול להמשיך לנסוע, כי הוא לא מרגיש טוב. אחרי כמה דקות הוא המשיך לנסוע, ואז שוב עצר. בכל עצירה הוא נעל את הדלתות של הרכב, כך שלא יכולנו לרדת".
במהלך הנסיעה שוחח הנהג כמה פעמים בטלפון. בני הזוג, שאינם דוברי ערבית, לא יכלו להבין את תוכן דבריו. במשך שעה וחצי החזיק בהם ברכבו, כשהם מבולבלים ולא מבינים אם הוא שיכור או שיש לו כוונות זדון. בשלב מסוים ביקשו נעמה והחבר מהנהג לאפשר להם לרדת מהמכונית, אף שטרם הגיעו ליעדם.
"בתגובה הוא שלף אלה ענקית ושאג ‘מי שייצא מהרכב, אני שובר לו את הגולגולת‘. הוא היה ענק. ממש מקרר. הבנו שאנחנו בצרות. אחרי כמה זמן הנהג יצא מהרכב, וקלטתי שהוא השאיר את הדלתות במצב פתוח. כשהוא נכנס שוב פנימה, לקחתי את התיק וקפצתי החוצה. החבר שלי קלט מה אני עושה וקפץ גם הוא.
"התחלנו לברוח לכיוון הים. הנהג יצא עם האלה והתחיל לרדוף אחרינו תוך שהוא צורח ‘אני אשבור לכם את הגולגולת‘. למזלנו היו על החוף שיחים קוצניים ענקיים. נזרקתי לתוך שיח אחד והחבר שלי לשיח אחר. לא הייתה קליטה בנייד, ואז גילינו לראשונה ששיחת חירום אשכרה עובדת. בכל פעם שהנהג התרחק מאיתנו, לחשנו לטלפון".
המשטרה, מספרת נעמה, תפקדה למופת. "המוקדנית נשארה איתנו על הקו כל הזמן והעבירה את השיחה לניידת שהוזעקה מכיוון מעלה־אדומים. השוטרים הגיעו אלינו בתוך רבע שעה. אם היו מגיעים חמש דקות מאוחר יותר, הסיפור היה נגמר באסון".
מה עובר בראש בדקות המתוחות הללו, כשאתם מבינים שאתם בסכנה?
"אם קודם לכן, ברכב, התחושה העיקרית שלנו הייתה בלבול, כשחיכינו לניידת זה כבר היה פחד נורא. אלו היו הרגעים הכי מפחידים בחיים שלי. כשקפצתי מהרכב לא חשבתי הרבה, פעלתי מתוך אינסטינקט. נכנסתי לשיחים, התיישבתי על קצות האצבעות, וככה נשארתי במשך עשרים דקות כי חששתי לזוז. כל תזוזה הייתה יכולה לגלות אותנו. ברגעים כאלו הגוף נכנס לסטרס ומצליח לעשות דברים שאתה לא יודע שהוא מסוגל להם. אתה לא חושב הרבה, אבל יש מין כאב בטן שממלא אותך".
כשהנהג הבחין באורות הניידת הקרבה, הוא זרק את האלה ונמלט מהמקום. בדיעבד התברר שאירוע הכמעט־חטיפה היה מתוכנן: הרכב היה שכור, והנהג, כך מעידות מצלמות האבטחה בתחנת הדלק, ארב במקום זמן רב, לפני שאסף את שני הצעירים.
"הניידת הסיעה אותנו לתחנת המשטרה ושם הגשנו תלונה", ממשיכה נעמה. אני רציתי לחזור הביתה, אבל החבר שלי לחץ שנמשיך בטיול, כי קבענו להיפגש באילת עם זוג חברים. אז למחרת בבוקר נסענו באוטובוס לאילת. החלטנו לא לספר להורים את כל מה שעבר עלינו, כי הם לא ידעו שאנחנו נוסעים בטרמפים".
היום את נוסעת בטרמפים?
"כן. ביישוב המבודד שבו אני גרה אין לי הרבה ברירה. אני מאוד משתדלת לעמוד רק בתוך היישוב ולא בלילה, אבל לפעמים קורה שאני נאלצת לחכות במקום מסוכן, ואז אני דרוכה ומפוחדת. פעם הייתי מסתובבת בלי פחד, היום לא. מה לעשות, קשה לשכוח את מה שעבר עלינו. לילדים שלי אני בחיים לא אתן לנסוע בטרמפים, ולכן לא אגדל אותם בשומרון". כששמעה על אירוע החטיפה בגוש עציון, אומרת נעמה, "זה מיד החזיר אותי לסיפור שלנו. למחשבות של ‘מה היה קורה אילו‘. אני משתדלת לא לשמוע יותר מדי חדשות כי זה עושה לי רע. רע מאוד".
גם שלומי גרני מבית־אל, כיום בן 23, עשה טעות דומה לזו של נעמה ובן זוגה, ועלה לרכב שבו ארבה לו סכנה. "זה קרה לפני שש שנים. יצאנו אני ועוד שני חברים בשלוש בלילה ממרכז ירושלים, ולקחנו ‘קו לילה‘ לגבעה הצרפתית. אח של אחד מאיתנו היה אמור לאסוף אותנו במחסום חיזמה. חיכינו בטרמפיאדה בגבעה הצרפתית, ואחרי כמה זמן עצר לנו כלי רכב גדול. הנהג אמר שהוא נוסע לפסגת־זאב. שאלתי אם הוא מגיע קרוב לחיזמה, והוא ענה ‘אקפיץ אתכם בכיף‘. לא שמתי לב שמדובר בערבי".
במכונית ישבו ארבעה צעירים, שניים מקדימה ושניים נדחפו לתוך תא המטען הגדול ופינו את המושב האמצעי לטרמפיסטים. "שנייה אחרי שהרכב התחיל לנסוע, קלטנו שמדובר בערבים. הנהג נסע דרך הכביש הישן. שאלתי אותו למה, והוא אמר שזה כדי שהמשטרה לא תתפוס אותו כשהוא מסיע הרבה אנשים ברכב. במקום להמשיך לפסגת־זאב, הוא פנה ימינה לענתא. זה היה היום האחרון של הרמדאן, וכל הכפר היה ער. עברנו ליד מחסום. חיפשתי חייל, אבל העמדה הייתה נטושה. שקלתי להרים את בלם היד, אבל כשראיתי שאין חייל במחסום, ויתרתי על הרעיון. לא רציתי סתם לחטוף מכות.
"שני החבר‘ה שאיתי, שהיו צעירים ממני, נלחצו. כל הזמן שאלו: ‘מה נסגר? מה נסגר?‘ שאלתי את הנהג שוב ושוב איפה אנחנו. כשהיינו כבר ממש בתוך הכפר, הוא עצר את המכונית וצפצף למישהו שעבר ברחוב, איש ענק. הנהג אמר שיש לו ‘יאהוד‘ ברכב, והחבר שלו הסתכל בנו במבט של רוצח.
"בשלב הזה כבר הבנו שמשהו לא בסדר. הנהג המשיך בנסיעה ושני הערבים מאחור התחילו להסתלבט עלינו: ‘אתם מכירים את עזה? אנחנו לוקחים אתכם לעזה‘. ‘נפגיש אתכם עם נסראללה‘. כשעברנו ליד בית קברות הם אמרו ‘נשאיר אתכם בבית קברות‘".
מה עבר לך בראש?
"הבנתי שלא מדובר במחבלים שתכננו פיגוע, אלא בחבר‘ה שהולכים ונסחפים. השניים מקדימה היו קצת יותר שקולים, כנראה הבינו שהם מסתבכים לאט־לאט. אני החלטתי בינתיים להתקשר ל־112, מוקד החירום. לא יכולתי להחזיק את הטלפון ביד קרוב לפה, כי אלה שישבו מאחורינו היו רואים, אז שמתי אותו בין הרגליים ושאלתי בקול רם: ‘איפה אנחנו? מה נראה לך שאתה עושה? תחזיר אותנו‘.
ברקע הנוסעים האחרים דיברו ביניהם בערבית. המוקדנית ב־112 לא הבינה את הקטע וניתקה את השיחה. חזרתי והתקשרתי שמונה פעמים, וכל הזמן ניתקו. כשהערבים קלטו שאני מתעסק עם הנייד, הם התחילו לקלל ולצעוק". בשלב הזה יצא כלי הרכב מהכפר, ושלומי דרש מהנהג לעצור ולאפשר לו ולחבריו לרדת.
"נראה אם יש לכם אומץ לרדת כאן", התגרו בהם הצעירים. השלושה יצאו מהמכונית ופתחו בריצה דווקא לכיוון הכפר. המכונית עשתה פניית פרסה והחלה לרדוף אחריהם. לפתע עצרה, ושלושת הפלסטינים ירדו ממנה והחלו דולקים בעקבות הנמלטים.
"הם הצליחו לתפוס מיד את שני החבר‘ה שהיו איתי. ידעתי שאני חייב לברוח, אבל הם לא הרפו. רצתי מרוב פחד במהירות מטורפת והשארתי הרחק מאחור את הערבי שרדף אחריי. נכנסתי לחצר מלאה אבנים שבמרכזה היה שלד של בניין, טיפסתי על הקיר ונשכבתי על הגג. ראיתי איך הרכב נוסע ובתוכו שני החברים שלי. התקשרתי שוב ל־112 ושוב ניתקו לי, עוד לפני שהתחלתי לדבר. התקשרתי 100 ושם ענו לי. התחלתי להסביר להם מה קורה, ונתנו לי לדבר עם קצין".
בינתיים הצעירים הערבים החליטו ככל הנראה שלא להמשיך ולהסתבך, והורידו את חבריו של שלומי סמוך למחסום.
"הסיפור שלנו היה בחדשות בשעתיים הראשונות, ואז ירד", אומר גרני. "חוץ מבלבולי שכל של אנשים ביישוב שרצו לשמוע מה היה בדיוק, חזרתי לחיים רגילים. המשכתי לנסוע בטרמפים גם בלילה, אבל הייתי הרבה יותר זהיר. חשבתי שאני גיבור גדול, ושאם אראה את הצעירים הללו בירושלים אכניס להם מכות. אבל כשפעם היה נדמה לי שאני מזהה אחד מהם, קפאתי במקום ולא הצלחתי לזוז.
"השבוע, כששמעתי את השמועות הראשונות על החטיפה של הנערים, זה החזיר אותי אחורה. אבל הפעם אין ספק שזו חטיפה מתוכננת. הסיפור שלנו נראה כמו הלצה לעומת האירוע הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם