מבדידות ועד התאבדות: הסמארטפון והילדים שלכם
אחרי שישב עם שיכורים בגנים ציבוריים ובחן מקרוב בתי ספר ואת מוקדי המחאה החברתית בעולם, ד“ר תמיר ליאון קובע מי האשמים המרכזיים בבעיות הנוער: הסמארטפונים והטאבלטים
בשיטה אחרת, הוא עצמו יוזם את השיחות: “אני מרצה הרבה ביישובים בכל רחבי הארץ, כי נושא תרבות הנוער מעסיק היום המון אנשים. יש לי נטייה להאריך בדיבור, וכמעט תמיד ההרצאה מסתיימת בשעה מאוחרת. ואז אני עובר עם האוטו באותו יישוב, מחפש צעירים שמבלים. כשאני מזהה חבורה כזו, אני קודם כול בודק שאני לא מפריע לאיזו סיטואציה, רומנטית למשל, ואם לא – אני ניגש, מציג את עצמי מיד כחוקר, והרבה פעמים הם נפתחים מאוד בקלות ומדברים חופשי על עולמם. אתה רואה שהם בעצם מתים לדבר. איתי קל להם יותר, כי אני הזר שמגיע אליהם באופן חד-פעמי ואנחנו לא ניפגש עוד, אבל גם באופן כללי יש להם צורך עצום לדבר.
“יצא לי להכשיר הרבה ‘סיירות הורים‘ (קבוצות הורים שמסתובבות באתרי בילוי, כדי לדבר עם הנערים ולהרגיע מוקדי התלקחות – י“ש). הם שאלו אותי: למה שהילדים ירצו בכלל לדבר איתנו? ואני תמיד אמרתי להם: נסו ותראו. ואז הם מגלים כמה הילדים האלה פשוט מתים שמישהו ידבר איתם. הבעיה שלנו, המבוגרים, היא שהיום אנחנו לא מתעניינים בילדים שלנו. אנחנו מאוד רוצים שהם יממשו את השאיפות שלנו לגביהם, אבל הם כשלעצמם בכלל לא מעניינים אותנו“.
בתקופה שבה עמודי החדשות מלאים בסיפורי אלימות קשה של צעירים, אם בעקבות דקירות במועדונים ואם בעקבות מקרי תקיפה מינית קבוצתית, לידע שצבר ד“ר ליאון ולתובנות שגיבש יש ביקוש עצום. את המסקנות שלו מקרוב לעשרים שנות מחקר הוא מעביר בהרצאות בכל רחבי הארץ – במוסדות חינוך, מול גורמי צבא ומשטרה, בחוגי הורים, בגופים ציבוריים ומול כל מי שמתעניין בדמותו של הנוער הישראלי.את הבעיה המרכזית, שבעיניו היא המוקד לכל יתר הבעיות, רואה ליאון במה שהוא מכנה ‘תרבות המסכים‘.
למילה הזו, כך נראה, יש משמעות כפולה בתפיסתו: היא מתייחסת גם למסכים הפיזיים – של הטלוויזיה, המחשב והסמארטפון - וגם למסך שכל אלה פורסים בין המשתמשים לסביבתם. יהיו ודאי מומחים שיחלקו על האשמתה של התרבות הזו בכל התופעות השליליות בחיי הנוער (ולא רק הנוער), אבל ליאון עומד על דעתו: “הבעיה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא מחברים בין תופעות שונות. אנחנו מתמודדים עם כל תופעה בנפרד, ולא רואים את ההקשר הרחב, את הנרטיב הגדול שמחבר בין כולן“.
הוא מתחיל בדוגמאות ציוריות שמראות כיצד תרבות המסכים דוחפת את החברה להפרעת קשב קולקטיבית. “מנהל בית ספר סיפר לי על שיחה עם הבן שלו, בחור בן 30. הוא אומר לבן - שמע, אני מתגעגע אליך, אני לא רואה אותך. הבן עונה לו: ‘על מה אתה מדבר? אנחנו כל הזמן נפגשים‘. אז האבא אומר: כן, אבל אתה תמיד מתעסק במכשירים שלך. והבן אפילו לא מבין על מה הוא מדבר. או אישה שסיפרה לי ששיחקה עם הנכדה שלה, בת שנה ושמונה חודשים. פתאום הטלפון של הסבתא צלצל מהחדר השני. היא, בת לדור אחר, לא חלמה לרגע להפסיק את המשחק כדי לענות, אבל הילדה מיד הפסיקה וחיכתה שהסבתא תענה. כי בגיל פחות משנתיים היא כבר יודעת, מהחוויה שיש לה עם ההורים שלה, שהיא בעדיפות שנייה“.
לדברי ליאון, תרבות המסכים אחראית לבעיה מרכזית נוספת של הדור: חוויית הבדידות. “מחקרים מגלים ש-80 אחוז מהתקשורת בין בני אדם עוברת דרך הפנים. כלומר, כשאני מדבר עם מישהו בלי להסתכל עליו, התקשורת בינינו מתחילה מרמה של 20 אחוז. יש תרגיל שעשיתי למשל כשהרציתי בבה“ד 1: אמרתי לקהל - תדברו זה עם זה על כל נושא שאתם רוצים במשך עשר דקות, בלי להוריד את המבט מהאדם שאיתו אתם משוחחים. הם יודעים שזה תרגיל שבוחן אותם, ובכל זאת לא מסוגלים לעמוד במשימה. זה עניין דורי: אצל מבוגרים אתה רואה שבאמצעות הבעות עיניים, הם מבקשים לברר אם מה שאתה אומר במילים באמת משקף את מה שאתה מרגיש. צעירים כבר לא מסוגלים לזה".
התוצאה היא שאני שומע מהמון הורים את המשפט: לילד שלי אין חברים. יש לילד 2,000 חברים בפייסבוק, אבל בלי אף חבר אמיתי אחד. פיתוח מיומנויות חברתיות ותקשורת בינאישית הוא עניין שתובע מאמץ, והטכנולוגיה החדשה שאבה את הקושי הזה פנימה ולא נותנת לכישורים האלה להתפתח.
אחת התוצאות היא שעלה מאוד מספר הילדים שנמצאים על הרצף של האוטיזם. לא אוטיסטים מלאים, אבל על הרצף. בניגוד להפרעות קשב, זו תופעה שלא סובלת מאבחון-יתר אלא מאבחון-חסר. אומרים לך: הילד ביישן, הוא מ‘המוזרים‘ - ולא מאבחנים שהוא בעצם נמצא על הרצף האוטיסטי, עם בעיה קשה בכישורים חברתיים“.
אוטיזם הוא לא מולד? איך שינויים באופי החברה יכולים להפוך את התופעה לנפוצה יותר?
“החוקרים מסבירים שכנראה יש אצל כולנו פוטנציאל לבאג תקשורתי, אבל פעם הוא לא היה מתפרץ כמו היום, כי הסביבה סיפקה תקשורת טובה. בעבר החבר‘ה האלה היו מכונים ‘פרחי קיר‘: אלה שבאים למסיבה ונדבקים לקיר - אבל לפחות באים למסיבה. היום הם סוגרים את עצמם בחדר ונדבקים למסך. יש כבר אנשים שמתמחים בללמד ילדים מיומנויות תקשורת בסיסיות. אחד החוגים שתופסים חזק הוא ‘מיומנויות חברתיות‘: אתה משלם לאנשים שילמדו את הילד שלך לחיות באווירה של שכונה, שפעם הייתה המובן מאליו“.
גם העלייה בשיעור הסובלים מדיכאון, ובעקבותיה הזינוק הדרמטי במספר ניסיונות ההתאבדות, מוסברים לפי ליאון באותה בדידות שגוזרים עלינו המסכים: “לא מדברים על זה, כי הוכח שחשיפה של מקרים יכולה להשפיע על שיעור ההתאבדויות, אבל התופעה קיימת. המדינה הקימה רשות למניעת התאבדויות, וזה לא צעד שקורה סתם. או העובדה שיצאה תקנה האומרת שגם מתרופות נפוצות שאינן דורשות מרשם אסור למכור יותר מכמות מסוימת בבת אחת, כי התברר שכמות כזו יכולה להרוג - והילדים יודעים את כל זה. ילדים נורמטיביים היום יודעים איך להתאבד. פעם רוב המתאבדים היו אנשים מבוגרים – חולי נפש, ניצולי שואה – ואילו היום הרוב הם צעירים. בארה“ב נתנו בשנה שעברה 10 מיליון מרשמים חדשים לתרופות נגד דיכאון שיועדו לילדים, וזה אחרי כל האישורים שמרשם כזה צריך לעבור.
“בשבוע שעבר הייתי ביישוב רקפת שבגליל. אחרי ההרצאה ניגשה אליי אישה שהציגה את עצמה כמנהלת של בית ספר יסודי באזור, וסיפרה שזו תופעה שבאה בגלים: אצלה בבית הספר רק באותו שבוע היו שבעה ניסיונות התאבדות. ואני מדבר רק על מקרים שהגיעו לאשפוז“.
באופן מעניין, לדעת ליאון בני ה-30 סובלים מהשלכותיה של תרבות המסכים אפילו יותר מהצעירים בני ה-15: “הבוגרים גדלו בהוויה אחרת, שכונתית וחברותית יותר, שפתאום נלקחה מהם. יש להם לאן להתגעגע, ולכן מצבם קשה יותר מאלה שבכלל לא מכירים מציאות שונה“.
ברוח ההסבר חובק-הכול שלו, הוא קושר גם בין התופעה הזו למחאה החברתית: “הייתי בשלושה מקומות שבהם התפרצה המחאה - בתל-אביב, בספרד ובניו-יורק. שוחחתי עם המפגינים, ובכל המקומות חזרה אותה תופעה. הם התחילו את השיחה בטקסטים הרגילים של המחאה, שמתמקדים בדרישות כלכליות - אלה המילים שהם יכלו לנסח כדי שיבינו אותם - אבל די מהר הם עברו לדבר, בכל שלושת המקומות, על ‘איזה כיף כאן באוהלים, וכמה זמן לא עשינו משהו כזה ולא דיברנו אחד עם השני‘. ואז אתה מבין שהאוהלים לא היו האמצעי של המחאה, אלא המטרה. זה בדיוק הדור של הילדים שגדלו בחיי שכונה, חטפו את המכה הטכנולוגית, ועכשיו הם רוצים את החיים שלהם בחזרה“.
זרוע אחרת ששולחת חוויית הבדידות היא הצריכה הגוברת של האלכוהול. “בישראל התחולל זינוק פתאומי באזור שנות האלפיים, וב־2009 הגענו למקום השני בעולם בצריכת אלכוהול אצל צעירים, אחרי אוקראינה. כשבדקו את הנתונים התברר שהייתה טעות דגימה ולמעשה אנחנו במקום הראשון. באותה שנה גם התברר ש־80 אחוז מבני הנוער חוו לפחות מקרה אחד של שכרות עד אובדן שליטה. כלומר, מי שזה לא קרה לו הוא החריג. הנתונים פורסמו וזעזעו, אבל אף אחד לא שאל למה זה קורה. האשימו את העלייה הרוסית, אבל אלה שטויות, כי זה התחיל עשר שנים אחרי שהגיעה לכאן העלייה, ולצעירים לא לוקח עשור כדי לאמץ תופעה. מה גם שהיום שותים פה יותר מאשר ברוסיה.
“אני ישבתי בגנים ציבוריים עם המון קבוצות של שותים, וניסיתי להבין. כל ההסברים המקובלים – לחצים חברתיים, לחצים של החיים בארץ – היו נכונים גם עשרים שנה קודם. ואז הגעתי למסקנה שהילדים שותים כדי לדבר. נכנסו המסכים, והילדים איבדו יכולת שיחה. כשאתה איתם בגן הציבורי, אתה רואה שרק אחרי האלכוהול הם נפתחים ומתחילים לדבר בצורה שמזכירה שיחות שפעם היו לגמרי טבעיות. במצב הרגיל שלהם הם יושבים זה ליד זה כשכל אחד תקוע במסך שלו“.
ומן הבדידות, היעדר התקשורת וההתמסרות לאלכוהול, צומחת כמובן גם האלימות הקשה של השנים האחרונות. “האלימות היום היא לא רק אכזרית, אלא גם נעשית מתוך קור נוראי, וזה נובע מהיעדר אמפתיה בין אנשים“, מסביר ליאון. “בסוף שנת הלימודים שעברה נתתי הרצאה באיזה בית ספר, ועמדתי שם וחיכיתי שהילדים ייכנסו. פתאום שמעתי ששרים שירי יומולדת לאחד הילדים, ואז אני רואה שילד אחר מסתובב אל חתן השמחה ונותן לו אגרוף נוראי בפרצוף, ככה, בשביל היומולדת. ואיזה אגרוף. אם היה שוטר בסביבה, הוא היה חייב להעמיד אותו לדין על תקיפה. ומה שלא פחות מדהים - גם הילד שחטף את האגרוף זרם עם זה, כאילו זה משהו טבעי, שמחטיפים אגרוף נוראי בתור ברכת יומולדת.
“במקרה אחר, בהרצאה בבה“ד 1, הראיתי משחק מחשב חדש בשם ‘רייפליי‘. זה כאילו משחק מילים של רייפ (אונס) וריפליי (לחזור שוב). הרעיון במשחק הוא שאם בחורה מתלוננת על משהו, היא ובנות המשפחה שלה נאנסות בתור עונש, וכל אונס כזה ‘שווה‘ 50 נקודות. אמרתי לאנשים שזה בעיניי שיא השיאים של התועבה, ופתאום אני שומע שמהקהל עולה גל של צחוק. זה דבר שחזר אחר כך גם בהרצאות נוספות. בהתחלה חשבתי שזה צחוק של מבוכה, אבל לא. יש היום סקאלה חדשה של ערכים: כבר לא בוחנים אם דבר מסוים הוא טוב או רע, אלא אם הוא מצחיק או לא מצחיק, קטע או לא קטע, מגניב או לא מגניב. וכנראה המשחק הזה נראה להם ‘קטע‘“.
העובדה שמקרי אלימות ותקיפה מינית מתגלים שוב ושוב גם אצל נערים המוגדרים “בני טובים“ ו“ערכיים“, גורמת לליאון לצאת בחריפות נגד כל עולם המושגים הזה: “אני שונא את המילה ‘מצוינות‘, וגם את המונח ‘תרומה לקהילה‘. זה לא שאני לא רוצה אנשים
“לפני שנה היה סיפור ביחידת אגוז, שחבר‘ה מהצוות הכי טוב עשו את צורכיהם על אחד החיילים, והעלו את זה ליוטיוב. הדיחו את כולם, וגם את כל שדרת הפיקוד. אבל הדבר המעניין הוא שישבנו עם הצוות הזה במשך שלוש שעות, חבר‘ה באמת מצוינים - והם לא הצליחו להבין מה לא בסדר במה שהם עשו. זה הרי ‘קטע‘. לכן אני שונא את הדיבורים על ‘מצוינות‘. כי בחינוך חשוב לא רק מה אתה אומר ולמה אתה מחנך, אלא גם מה אתה לא אומר. וכשאתה מדגיש ציונים, או התנדבות ליחידות מובחרות, אנשים לומדים שזה מה שחשוב, ולא באמת חשוב אם במקביל אתה גם בן־אדם נוראי. ככה מתפתחת אצלנו חברה א-ערכית. לא אנטי-ערכית, אבל חברה שהערכים שלה לא מחוברים זה לזה. אתה יכול להיות נפלא בדברים מסוימים, ודוחה בדברים אחרים“.
האם, בתוך תרבות המסכים הכלל-עולמית, יש גם בעיות ייחודיות לישראל? ליאון אומר שמה שיוצא דופן אצלנו היא רמת הקרבה בין האנשים, וזו מביאה להפצת כל התופעות במהירות שיא. “יש ניסוי מפורסם שנקרא ‘ניסוי החבילות‘: נותנים למישהו בניו־יורק חבילה שמיועדת לאדם שהוא לא מכיר בלוס-אנג‘לס, והחבילה צריכה לעבור מיד ליד, כשכל אחד מעביר אותה רק לאדם שהוא מכיר. השאלה היא כמה אנשים צריכה החבילה כדי להגיע ליעדה. בארה“ב הממוצע הוא שש ידיים, כאן הממוצע נע בין שלוש לשלוש וחצי. המשמעות היא שכל תופעה פה מואצת מאוד, בגלל ההיכרות הקרובה וגם בגלל הרצון לא לצאת פראייר, לא להרגיש שאתה מחמיץ משהו שכולם חווים“. הנקודה האחרונה אולי מסבירה כיצד הגיעה תל־אביב למקום השישי בעולם בממוצע הודעות וואטסאפ לאדם ביום. בישראל כולה, אומר ליאון, הממוצע עומד על כ-500 הודעות ליום, “ונתקלתי גם במקרים של 30 אלף הודעות ביום“.
אחרי כל התמונה השחורה הזו, ובהינתן ההנחה שהמסכים לא הולכים להיעלם מחיינו, השאלה הגדולה היא כמובן - איך מתמודדים? ליאון אומר שהבשורה החשובה ביותר היא שלחינוך יש השפעה, “וזה לא עניין מוסכם או מובן מאליו. יש כאלה שחושבים שחינוך הוא הבלוף הגדול ביותר של המאה ה־20, אבל אני מתרשם שחינוך עובד. הראיה, המפגשים שלי עם דתיים וקיבוצניקים. גם באוכלוסיות האלה כמובן יש בעיות, אבל הניצוץ המוסרי נדלק בקלות יחסית, גם אצל כאלה שכבר מזמן עזבו את הדת או את הקיבוץ“.
לגופו של עניין, ההצעה שלו מדברת על תיעול תרבות המסכים והגבלתה. “כל מנהל בית ספר יגיד לך שהמקור מספר אחת כיום לעימותים עם תלמידים הם הטלפונים. לדעתי, צריך להעיף את הטלפונים מכל שטח בית הספר, ובמיוחד בהפסקות. עשו את זה בצרפת ובגרמניה, ואין סיבה שזה לא יקרה גם פה. הייתי לא מזמן בארה“ב, וראיתי שבהסעות של תלמידים ברובע ברונקס בניו־יורק יש תיבה שבה הילדים משאירים את המכשירים שלהם כשהם מגיעים לבית הספר, ולוקחים אותם ממנה כשהם יוצאים. גם פה, ביקרתי בבית ספר של חב“ד שבו הוחלט להעיף את הטלפונים. אחרי שההורים לחצו נגד זה ואמרו שהילדים מגיעים מרחוק בהסעה והם רוצים לוודא שהגיעו בשלום, הוחלט שמאפשרים לתלמידים לדווח להורים על הגעה לבית הספר, ובשטח המוסד עצמו אין סלולרי. היה ונצפה מכשיר כזה – הוא מגיע למחנך ומוחזר להורה ביום האחרון של השנה.
“זה אולי צעד קיצוני, אבל אפשר להשתמש בפיתוח שכבר קיים, של טיימר לטלפון: מכשיר שפותח את האפליקציות רק בשעות מסוימות ביום, לפי החלטת ההורים או המחנכים, בלי שלילד תהיה אפשרות שינוי. באולפנת סגולה קבעו הגבלה דומה, בלי הטיימר המובנה: מותר להשתמש בטלפון רק לשעה אחת ביום, בהפסקת הצהריים. סיפרה לי המנהלת שבטקס יום השואה השנה, לראשונה היא לא הייתה צריכה להתנהג כמו שוטרת. זה לא שבטקסים בשנים קודמות הטלפונים צלצלו, אבל עצם הציפייה לשיחה או להודעה שאולי החמצת, גורמת לאי-שקט. במחקר קוראים לזה תסמונות ה־FOMO: Fearing Of Missing Out, הפחד לא להיות זמין, שמא אתה מחמיץ משהו. ברגע שהיה ברור שאף אחד לא יכול להתקשר, הבנות היו משוחררות מהלחץ“.
ומהמסך הקטן למסכים הגדולים יותר. “חשוב שהמחשבים בבית לא יהיו בחדרי הילדים, אלא בחדר כללי“, אומר ליאון. “לא רק בגלל החשש מחשיפה לתכנים בעייתיים, אלא כדי שהילד יפתח יכולת להיות עם עצמו. אחד הדברים שנעלמו מהחיים של ילדים בימינו זו הבהייה, שהייתה חלק משמעותי מהחיים שלנו כצעירים. זה היה הזמן שבו בנינו לעצמנו את תמונת המציאות והקוד הערכי שלנו. היום אתה כל הזמן במסך, והבהייה נעלמה“.
הצעה נוספת שלו היא מתן עידוד אקטיבי לילדים, מגיל קטן, לגלות אמפתיה לסביבתם: “כשהילד שלי סיים כיתה א‘, קיבלנו תעודה של איזה חמישים עמודים שלא הבנתי מהם כלום. הבנתי רק שבכל המקצועות הוא בסדר, והמורה ציינה גם שהוא ילד טוב שעוזר לחברים. קראנו לו ואמרנו: ‘כל הכבוד לך על הציונים, אבל תדע שמה שבאמת חשוב לנו זה שאתה עוזר לחברים‘. זה דבר שצריך ללוות כל הזמן. צריך לשאול את הילד מגיל צעיר: למי היה היום קשה בגן? למי עזרת היום? וגם: אתה יודע, היום קשה לאבא, בוא תעזור לי!
“אני אומר להורים: תטפחו אצל הילדים אמפתיה מגיל אפס, כדי שלא תגיעו ליום שבו שוטר ידפוק בדלת ואתם לא תאמינו למה שהוא מספר לכם על הילד הטוב שלכם. מסביב למעגלים הקשים של מארגני האלימות יש גם מעגלים גדולים בהרבה של היודעים והשותקים, ואלה כבר באמת הילדים של כולנו“.
ליאון מציע גם לעבוד באופן מודע ומכוון על הקשרים החברתיים של הילדים, במיוחד באמצעות שילובם בתנועות נוער. “בהרצאה לחניכי השלבים המתקדמים של קורס טיס, שאלתי: מי מכם היה מדריך בתנועת נוער? לא ספרתי, אבל להערכתי פחות או יותר כולם הרימו את היד. כששאלתי באגף כוח אדם של חיל האוויר אם זה קריטריון קבלה, אמרו לי ‘מה פתאום?‘. ובכל זאת, איכשהו יצא שמי ששרד את השלבים הראשונים של הקורס, הם רק אלה שהדריכו בתנועת נוער. פעם זה לא היה כל כך מובהק, כי גם השכונה יצרה כישורים חברתיים, אבל היום זה חד-משמעי. סיפרתי על כך ליו“ר תנועת הצופים, והוא אמר לי שלפי בדיקה שלהם, 37 אחוז מבוגרי קורס טיס בשנים האחרונות היו מדריכים בצופים. אם זה נכון, זה נתון בלתי נתפס, כי חניכי תנועות הנוער הם רק 10 אחוזים מתלמידי כיתות ז‘ ומעלה, ומכיתה ט‘ ומעלה הם רק 5 אחוזים. זו האליטה של הדור הבא“.
לכאורה, מתבקש היה שמשרד החינוך ידאג להמריץ את בני הנוער להצטרף לתנועות, ויהפוך אותן ליהלום המצוחצח ביותר של המערכת. בעניין הזה ליאון מספר על אכזבה עמוקה: “לפני שנתיים הוקמה במינהל החברה והנוער של משרד החינוך (האגף העוסק בכל החינוך הבלתי פורמלי – י“ש) ועדה שדנה באופי תרבות הפנאי הרצויה. אני הייתי חבר בוועדה הזו. ישבנו וגיבשנו עקרונות מנחים לצריכת תרבות פנאי: קבוצה עדיפה על יחיד; פעילות בחוץ עדיפה על בפנים, וכדומה. הרעיון היה שהעקרונות האלה ייתלו בכל בית ספר ובכל מקום שבו מתקיימת פעילות נוער, ושהמערכת תחנך על פיהם את בני הנוער לצריכת תרבות פנאי, אפילו בלי להגדיר תכנים ספציפיים מומלצים. העקרונות שגיבשנו גם היו אמורים לשמש כהנחיה במדיניות תקציבית: ככל שהפעילות תואמת אותם יותר, כך המשרד ישתתף יותר בסבסוד שלה, עד גובה של 50 אחוז. זה היה אמור לעלות כמדומני כ־300 מיליון שקל בשנה, אולי 200 מיליון. אבל המשרד קבר את התוכנית הזו. התחלף ראש המינהל, ומי שבא במקומו לא היה דווקא נגד התוכנית, אבל הוא גם לא היה מזוהה איתה ולא התאמץ לקדם אותה. זה הספיק כדי שהיא תיקבר“.
ולבסוף, ליאון מציע לעבוד גם על הכשרת הורים לתפקידם: “כל נהג טוסטוס זקוק להכשרה של חודשים, ורק לגבי הורות מניחים שכולם יכולים. צריך שהמערכת תיתן להורים כמה שעות הכשרה בשנה. משהו לא ארוך, כי אנשים לא יעמדו בזה, אבל אינטנסיבי“.
השר שי פירון, שמדגיש כל הזמן את חשיבות החינוך והערכים על פני הציונים והמדדים הכמותיים, לא אמור להיות שותף אידיאלי לקידום היוזמות שלך?
“היו לי ציפיות גדולות מפירון, ומרגע שהוא נכנס לתפקידו, התחלתי לנסות להיפגש איתו כדי לשטוח בפניו את הרעיונות שלי. שלחתי אליו אנשים שהציעו לו שניפגש, ועד היום לא קרה כלום. יש לו הרבה כוונות טובות, אבל התחושה שלי היא שהוא לא מקשיב. יש לו אג‘נדה מוכנה מראש, שהוא כנראה חשב עליה הרבה זמן, אבל היא מתאימה לבעיות של המערכת לפני 15 שנה, לא לאלה של היום. המתח בין הציונים והערכים זה נושא שהעסיק מאוד את המערכת בעבר, אבל עכשיו הבעיה היא הרבה יותר אקוטית – הדיוקן האנושי הכי בסיסי של בוגרי מערכת החינוך. ולזה הוא בכלל לא מציע פתרון. לפי ההתרשמות שלי, במערכת חוששים שגם כשהשר מדבר על מתן דגש לערכים במקום לציונים, בפועל הוא לא באמת נותן כלים להכנסת משהו חלופי ללימודים. התוצאה עלולה להיות שאמנם יקלו מאוד על התלמידים, אבל הזמן שיתפנה ילך על עוד שעות צפייה ב‘האח הגדול‘“.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: “שר החינוך מוקיר את ד“ר תמיר ליאון ואת פועלו. עוד בהיותו מנהל בית ספר נועד שי פירון עם ד“ר ליאון, והוא ישמח להיפגש עמו בכל עת“.
ד“ר תמיר ליאון (47) נשוי ללביאה, מנהלת חברה להדפסות תלת-ממד, ואב לשלושה ילדים, בני 11, 8 ושלוש וחצי. את דרכו המחקרית הוא דווקא לא התחיל בתחום החינוך. “למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, והתחברתי לאחד המרצים שהתעסק הרבה בפסיכולוגיה אבולוציונית“, הוא מספר. “זה ענף שבו עוקבים הרבה אחרי קופים, ומנסים להקיש מהם על התפתחות בני האדם. נסעתי להודו, ששם יש הרבה קופים, ואז הגעתי למסקנה שאנשים יותר מעניינים אותי“.
שיחות עם כמה חוקרים הובילו אותו לתחום האנתרופולוגיה. “נפגשתי בירושלים עם האנתרופולוג הבכיר יורם בילו, אבל הדברים שהוא הציע לי – בחינת תהליכים פסיכולוגיים כמו גיל ההתבגרות אצל שבטים נידחים – מאוד שעממו אותי. הוא ראה שאני משתעמם והציע לי לנסוע לבאר-שבע, שם התחלתי לעבוד עם ד“ר מלכה שבתאי, שחוקרת את הקהילה האתיופית בישראל. וכך הגעתי לתחום שמכונה ‘אנתרופולוגיה יישומית‘ – מחקר שלא נעשה במסגרת האקדמיה ולצרכים מחקריים טהורים, אלא לתועלת מעשית של גופים שונים בחברה. בעולם, התחום הזה היום הרבה יותר חזק מהאנתרופולוגיה הקלאסית, וגם בארץ המחקר האקדמי הקלאסי די גווע“.
עבודת התזה שלו לתואר השני עסקה במסיבות טראנס, וכך הוא התגלגל לעבודה פרקטית ברשות למלחמה בסמים. “ואז, בחנוכה 99‘, מישהי במשרד החינוך שהייתה אחראית על כל תוכניות המניעה, ביקשה שארצה למפקחים שלה על נושא התרמילאות הישראלית. בסוף ההרצאה ביקשו ממני מספר טלפון. עוד לא היה לי אפילו טלפון קבוע, אז נתתי את המספר של לביאה, שהייתה אז החברה שלי. כשחזרתי הביתה, לקיבוץ כיסופים, לביאה אומרת לי ‘שמע, יש שבעים הודעות במזכירה האלקטרונית‘. כולם רצו שאַרצה במקומות נוספים. מאז חלק גדול מזמני מוקדש להרצאות, בלי שפעם אחת הזמנתי את עצמי להרצאה; תמיד מתקשרים אליי. זה נתן לי אוויר להמשיך ולחקור דברים שעניינו אותי. למעשה את רוב המחקרים שלי אני יוזם, ולא הגופים שאני עובד איתם“.
לדבריו, גופים מסחריים שונים מבקשים לפתות אותו לעבוד בעבורם. “לחברות סלולר, למשל, חשוב מאוד להבין את תרבות הנוער כדי לדעת מה ואיך כדאי לשווק לו. היו כמה הצעות מאוד רווחיות שדחיתי בתחום הזה, כי אותי זה פחות מעניין“.
איך האנתרופולוגיה יכולה להפוך לכלי שיווקי?
“אתן לך דוגמה דווקא לא מהתחום המסחרי. לא מזמן עבדתי קצת עם החברה להגנת הטבע. הם ביקשו שאעזור להם בשיווק חוגי הטבע והסיירות, שהייתה בהם ירידה גדולה. אמרתי להם שלפי מה שהבנתי מהטקסטים של קבוצות וואטסאפ, התקשורת של הילדים היום מאוד פרקטית, אין בה כמעט שום צד של הפשטה, וזה יוצר אצלי הנחה שלאנשים דווקא יהיה צורך במיסטיקה, במשהו שמעבר לעולם. אפשר לראות את זה גם בפופולריות הנוכחית של ספרות פנטזיה ומדע בדיוני. אז הצעתי להם שננסה לספר את סיפור חוגי הסיירות בצורה קצת מיתית, להדביק לו איזה נופך מסתורי“.
בימים אלה שוקד ליאון על כתיבת ספר, שיסכם את ממצאיו ומסקנותיו. “היו שנים שבהן הסתובבתי עם נהג צמוד, מהרצאה להרצאה“, הוא מספר. “עכשיו קצת האטתי את הקצב, כדי לפנות קצת יותר זמן לילדים שלי. שלא אתנהג בעצמי כמו ההורים שאני מדבר עליהם“.
הכתבה פורסמה במוסף "דיוקן" מבית "מקור ראשון"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם