המשפחות שיקיריהן נעלמו באיראן סוגרות חשבון
17 שנה אחרי שבני משפחתם נעלמו באיראן בדרכם לישראל, מפנות המשפחות אצבע מאשימה כלפי המוסד שכשל באיתורם, לבנקים שמנעו מהם גישה לפיקדונות, לביטוח לאומי ולרבנות
הפקיד שעיין בניירותיו של נוראללה הורה לו להמתין בצד. איש ביטחון הפנה אותו לחדר צדדי, שם הובהר לו כי לא יוכל לצאת מאיראן. “חיכינו לבעלי במטוס. הזמן חלף והוא לא הגיע“, מספרת אורית רביזדה (50).
“חששתי מאוד. הנוסעים האחרים לא הבינו מדוע הטיסה מתעכבת. פתאום הגיעה דיילת והודיעה לי שנוראללה לא יוכל לעלות למטוס. היא שאלה האם אני רוצה לצאת בלעדיו, או לרדת. התלבטתי מה לעשות. כל הציוד שלנו כבר היה על המטוס. החלטתי לטוס. חשבתי שאחזור אחר כך, או שנוראללה יצליח בכל זאת לצאת“.
כשהמטוס נחת בטורקיה, מיהרה אורית אל הקונסוליה הישראלית. משם היא הודיעה לאנשי הסוכנות היהודית שאבי המשפחה נאלץ להישאר מאחור. “הצלחתי לשוחח בטלפון עם בעלי, ושמעתי ממנו שאחרי חקירה קצרה בשדה התעופה שחררו אותו. הוא ביקש שאמשיך הלאה, לישראל. אני רציתי לחזור.
"ידעתי שכל זמן שאני בטורקיה יש עדיין דרך חזרה, אבל ברגע שאגיע לישראל, לעולם לא אוכל להיכנס לאיראן. נוראללה הבטיח שהוא ימצא את הדרך לצאת משם. גם אנשי הסוכנות ביקשו ממני לעלות לארץ, והבטיחו שיעזרו לבעלי להגיע לישראל. הייתי אז אישה צעירה בת 32, עם ארבעה ילדים - הגדול בן 14 והקטן בן שבע. נכנעתי ללחץ והחלטתי לעלות“.
בארץ יצרה אורית קשר עם אנשי הסוכנות ועם נציגי ‘המוסד‘, שסייעו גם הם להוצאת המשפחה מאיראן. “אחרי ארבעה חודשים הם ביקשו שנמסור לנוראללה מועד ומקום מפגש שקבעו. הם ארגנו מבצע כדי להבריח אותו“. התקשורת בין בני הזוג נעשתה בטלפון, בשיחה שעברה דרך מרכזייה באחת ממדינות אירופה.
אורית מסרה לבעלה את הפרטים כפי שתדרכו אותה אנשי המוסד: עליו להגיע אל מאחורי בית החולים בטהרן, לחבור שם לעוד שני גברים יהודים, האחים קהרמני, ולצאת איתם לכיוון העיר זהדאן שבגבולה המזרחי של איראן.
“ידעתי שתוך יום־יומיים הוא כבר אמור לחצות את הגבול לפקיסטן. המתנו במתח לשמוע שהכול עבר בשלום“, מספרת אורית. כשחלף יום ונוראללה לא יצר קשר, היא פנתה אל אנשי המוסד. אלה אמרו לה כי גם בידיהם אין מידע חדש, וכי הם מנסים לאתר את הקבוצה. “ככה במשך כמה ימים, חיכינו וחיכינו ולא שמענו מהם שום דבר. התקשרתי לאמא שלי בטהרן. היא אמרה שבעלי יצא בשעה שנקבעה איתו, ושלא ידוע לה שום דבר מעבר לזה“.
בני המשפחה בטהרן ניסו לאתר את נוראללה בכל דרך אפשרית. הם חיפשו אותו בזהדאן ובבתי כלא שונים, ואף פנו באופן רשמי לשלטונות, אך לא העלו דבר. שלושת הגברים היהודים, אשר נראו לאחרונה בפברואר 1997, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
“במשך שנים ניסו להשתיק את הפרשה הזו“, אומרת דליה רביזדה, בתם של נוראללה ואורית. “בהתחלה אמרו למשפחות לא לספר לאף אחד על היעלמותם של האנשים. המוסד טען שהפרסום עלול להזיק ולסכן את חייהם של הבורחים. ‘אנחנו עושים הכול, אתם תשמרו על שקט‘, כך הם ביקשו. והמשפחות היו תמימות והאמינו להם.
"במוסד ידעו שזו פשלה שלהם; אחרי שהקבוצה של אבא נעלמה, הם הפסיקו להוציא אנשים מאיראן בדרך הזאת. אבל בני המשפחות של הנעדרים היו עולים חדשים. זו לא המשפחה של גלעד שליט. אנחנו היינו אז ילדים, לא ידענו מה צריך לעשות כדי להיאבק“.
במהלך שנות ה־90 הבריח המוסד 3,500 גברים יהודים מאיראן. בעוד הנשים והילדים יכלו לצאת מהמדינה באופן חוקי, על האבות נאסרה לעשות כן, והם נאלצו לברוח בדרכים בלתי לגאליות. נוראללה רביזדה והאחים קהרמני לא היו הראשונים שנעלמו בעת מסע כזה. שלוש קבוצות אחרות של יהודים שניסו לעבור את גבול איראן־פקיסטן במהלך שנת 1994 לא הגיעו ליעד, ואיש לא ידע מה עלה בגורלן.
בסך הכול נעלמו 11 מהבורחים – נערים, בחורים צעירים, וגם ארבעה גברים נשואים, שהשאירו ארבע עגונות עם ילדים. סיפורם של י“א נעדרי איראן לא היה מוכר כלל לציבור הישראלי. גם אני, כמי שסבה וסבתה ברחו מאיראן לארץ עוד לפני קום המדינה, לא שמעתי על התעלומה.
המשפחות מעולם לא הצליחו לייצר לעצמן לובי רחב ותהודה ציבורית, חרף סבלן של העגונות. שלא כמו רון ארד או נעדרי סולטן־יעקוב, שמותיהם של ה־11 נפקדו מהתפילה הנאמרת בבתי הכנסת לשלומם של הנעדרים.
אך לפני שבועות אחדים פורסם בעיתונות הישראלית על פתרונה של תעלומה היסטורית: נציגי המשפחות הוזמנו לפגישה במשרד ראש הממשלה, שם נמסר להם כי מידע חדש ומהימן מעלה ששמונת הנעדרים של שנת 1994 נרצחו. מי שדיווח על ההתפתחות הזו למשפחות היה איש המוסד דוד מידן, שליחו של ראש הממשלה לאיתור נעדרים, אשר היה אחראי בעבר על השבתו של גלעד שליט.
הפרטים ומידע על מקורם לא נמסרו לציבור ולמשפחות, אך בעקבותיהם הותרה מעגינותה לינדה רם, עשרים שנה אחרי היעלמותו של בעלה. אורית רביזדה ושתי נשים אחרות הנשואות לגברים שנעלמו ב־1997, נותרו עגונות. דבר לא נודע על גורל יקיריהן.
כותרות העיתונים אשר הכריזו על “סוף התעלומה“ שכחו לציין כי שלוש משפחות עדיין מצפות לקצה חוט שיוביל להסרת סימן השאלה המלווה אותן יום־יום. גם בעבור לינדה רם, התשובה הגיעה מאוחר מדי. “המידע החדש לא הקל על חיינו“, מספר בנה יואל. “אמא שלי קיבלה אותו בצורה מאוד קשה. אפשר לומר שהיא הפכה לשבר כלי מאז ששמעה את הבשורה. זה פירק אותה. היא סובלת מכל מיני מחלות ולא מסוגלת כבר כמה זמן לצאת לעבודה. כל השנים הייתה לה תקווה, והידיעה הסופית קרעה אותה וגרמה למשפחה לקריסה פנימית“.
התרת הספק לא אמורה להביא איתה הקלה?
“ממש לא. כל השנים רצינו לדעת, אבל בסופו של דבר הידיעה לא עשתה לנו טוב. הזמן לא מרפא כלום. ובכל זאת, יש נחמה פעוטה בכך שמבחינתנו המסע הסתיים“. במשך תקופה ארוכה נאבק יואל רם כדי שמדינת ישראל תאתר את אביו ואת יתר יהודי איראן הנעדרים. לפני כמה שנים הצליח לערב בנושא את הרב שלמה עמאר, כשדרש ממנו להתיר את אמו מעגינותה.
הרב עמאר נפגש עם גורמים במוסד, ואלה העבירו לו מידע ממקורות רשמיים המצביע על כך שהנעדרים אינם בין החיים. אלא שהרב עמאר קבע כי המידע הזה, שהתבסס על עדות של לא־יהודי, אינו מאפשר להתיר את הנשים מעגינותן, מכיוון שהעד לא השיח לפי תומו.
במוסד נענו לאתגר וניסו לחפש מקור שיענה על הקריטריונים ההלכתיים. במקום לתור אחר מידע על היהודים עצמם, התמקדו הפעם במבריחים של הקבוצות, שבשלושה מתוך ארבעה מקרים נעלמו גם הם. הכיוון הזה התגלה כיעיל: המידע על המבריחים, שהגיע משני מקורות שונים, כלל בתוכו גם עדות מדויקת שמסר המקור לפי תומו על קבוצות היהודים.
לאחר שנמצאה התאמה מלאה של התאריכים ושל פרופיל האנשים בכל קבוצה, החליט הרב עמאר להתיר את לינדה רם מעגינותה.
“לפני כמה חודשים התקשרו אליי מהלשכה של הרב עמאר וביקשו ממני להגיע לפגישה“, מספר הבן. “ידעתי שבעבר הרב לא הסכים להתיר את אמא, אז לא הבנתי למה קוראים לי. הגעתי ללשכה. זה היה בדיוק כשהרב עמאר סיים את תפקידו כרב ראשי, והוא עצמו לא היה שם. ראש הלשכה שלו הניח לפניי תיק. המסמכים היו מסווגים תחת הכותרת ‘סודי‘. ישבתי וקראתי הכול, ותוך כדי קריאה הבנתי שאבא שלי נרצח“.
המידע שנמסר לרם, ובהמשך ליתר המשפחות, הראה שכל שמונת היהודים הנעדרים מ־1994 אינם בין החיים. הראשונים היו באבק שאוליאן טהרני ושאהין ניקחו, שבחודש יוני של אותה שנה נעצרו על ידי השלטונות בזהדאן. כעבור זמן הם שוחררו, אך מיד לאחר מכן נרצחו על ידי שבטים מקומיים.
הקבוצה השנייה, שיצאה לדרך בספטמבר 1994, מנתה גם היא שני צעירים - בהזאד סאלארי קמראן ופרהאד עזתי מחמודי. הללו נהרגו מירי אנשי משמר הגבולות של איראן, שחשבו כי מדובר בחברי ארגון המוג‘הדין האופוזיציוני.
גורל דומה פקד גם את החבורה השלישית, שיצאה לדרך בדצמבר 1994. הקבוצה הזו כללה ארבעה יהודים – אומיד סולוקי, האחים רובין ואברהם כהן־מצליח, ואביו של יואל רם, הומאיון באלאזדה, המבוגר שבחבורה. על הקבוצה הרביעית, זו שנעלמה בפברואר 1997, לא הושג מידע חדש. כל שידוע הוא שבנקודת המפגש מאחורי בית החולים בטהרן עלו שלושת היהודים למשאית שיצאה לכיוון זהדאן.
נהגים אשר הוחלפו כל כמה שעות הובילו אותם על פני מאות קילומטרים, ובתוך כיממה הגיעה הקבוצה לעיר הגבול. המבריח שחיכה שם ראה את שלושת הגברים יורדים מן המשאית. הוא המתין כמה דקות כדי לוודא שאין להם ‘זנב‘, מעקב שהוצמד אליהם. כך ראה את המונית שנעצרה מאחורי המשאית.
כמה אנשים בבגדים אזרחיים יצאו ממנה, תפסו את השלושה והכניסו אותם אל המונית. מאוחר יותר נמצאו במשטרת זהדאן תיקים הנושאים את שמותיהם של הבורחים: סירוס קהרמני, אברהים קהרמני ונוראללה רביזדה. מתוך התיקים לא ניתן להבין האם הם נפתחו בעקבות מעצר של השלושה בידי השלטונות, או לאחר הירצחם.
כשבידיו המידע החדש על הגורל שפקד את אביו, חזר יואל רם הביתה. “התלבטנו איך לספר לאמא, אם בכלל. בסוף סיפרנו לה לאט־לאט. ישבנו ‘שבעה‘ סמלית של שעה אחת, ובמשך חודש נהגנו מנהגי אבלות. אחרי שהתאוששתי מעט, הבנתי שבעצם המשפחות האחרות לא יודעות שום דבר. פניתי ליהודה כסיף, האיש שבמשך שנים פעל בהתנדבות כדי לאתר את הנעדרים, וסיפרתי לו מה שקראתי בתיק ברבנות. הוא היה בשוק.
"17 שנה הוא מרעיש עולמות כדי לקבל מידע על הנעדרים, והנה יש מידע כזה והוא מוסתר מהמשפחות. אמרתי לו שאם המדינה לא תודיע באופן רשמי למשפחות על הירצחם של הנעדרים, אני עומד לעשות זאת בעצמי, למרות שמדובר במידע מסווג. כסיף הפעיל את הקשרים שלו, וכך כונס המפגש במשרד ראש הממשלה“.
כסיף, מי שעמד בראש הבורסה לאבני חן ויהלומים, התוודע לסיפור לאחר שאחד מעובדי הבורסה סיפר לו על גיסו שנעלם. “שאלתי אותו, מה זאת אומרת נעלם? אנשים בימינו לא נעלמים כך סתם“, אומר כסיף.
“ואז הוא סיפר לי את הסיפור. אמרתי לו שלאנשים העוסקים באבני חן יש קשרים בכל העולם, ושאשמח לעזור לו. התחלתי ללמוד את הנושא. באותו שלב חשבתי שיש רק שלושה נעדרים, אלה שניסו לצאת מאיראן ב־1997. אספתי כל מידע אפשרי והתחלתי לבנות להם תיק אישי שכלל תמונה שלהם וכל פרט אחר, ממספר הדרכון ועד צבע העיניים ואורך האף. את התיקים דאגתי שיתרגמו לפרסית ואנגלית.
“בשלב מסוים נפגשתי עם אנשי המוסד שטיפלו בפרשה. הם סיפרו לי שיש עוד שמונה נעדרים מ־1994, ומסרו לי את כל הפרטים שידעו עליהם. לשלושה מתוך השמונה לא הייתה אפילו תמונה. התחלתי לטרטר את המערכת בנושא הנעדרים ולא הרפיתי. אחרי שדיברתי על הסיפור גם בתקשורת, הגיעו אליי דרך קרובת משפחה שלוש התמונות שלא היו בידי המוסד. אז התחלתי להבין שבעצם לא עושים הרבה כדי לאתר אותם.
"איך יכול להיות שהמוסד לא הצליח להשיג את התמונות, ואליי הן הגיעו אחרי תוכנית טלוויזיה אחת? אבל אי אפשר לומר שבמוסד לא ניסו לסייע. הם הפגישו אותי עם מבריח שפעל באיראן והגיע לביקור תדרוך בארץ. מסרתי לו את כל התיקים האישיים. אחרי זמן, כששאלתי עליו, נאמר לי שהוא מת מהתקף לב“.
איך אתה מסביר את ההתנהלות שלהם?
“ההרגשה שלי הייתה שבמוסד ממתינים למידע במקום לחפש אותו, ושבכל פעם הגורמים שמטפלים בתיק מתחלפים. המסר שלהם היה שכשחוטבים עצים, נופלים שבבים - ‘הצלחנו להעלות אלפי יהודים, אז נכון, נעלמו 11 איש, אבל זה אחוז קטן מאוד‘. אני הבנתי שהשבבים שעפים אלה בני אדם ומשפחות, ומישהו צריך לסייע להם. בין היתר פניתי לנשיא משה קצב, ובזכות הפעילות של שלישו, שמעון חפץ, הנעדרים הוכרו כאסירי ציון“.
אל מאבקו של כסיף הצטרפו גם ילדי הנעדרים שבגרו בינתיים. בשנת 2004 החליטו דליה רביזדה ויואל רם לפעול כדי שהמדינה תשנה את הסטטוס של אבותיהם. “על פי החוק הישראלי, אסיר ציון שאבד איתו הקשר, והמאמצים לאתר אות חיים ממנו לא הצליחו, מוכרז לאחר שבע שנים כהרוג מלכות“, מסבירה רביזדה. “ידענו שיש שתי דרכים לקבל הכרזה כזו - או דרך בית משפט, או דרך בית הדין הרבני. שלחתי עשרות מכתבים לבית הדין, אך לא זכיתי למענה. גם אחרי שהתקשרתי עשרות פעמים, לא הסכימו לקבוע לי פגישה עם הרב עמאר“.
מדוע היה חשוב לכם לשנות את הסטטוס מ“אסירי ציון“ ל“הרוגי מלכות“?
“היה לנו חשוב להתיר את הנשים מעגינותן, וגם לזכות להכרה ולהיטיב את מצבן הכלכלי של המשפחות. משפחות של אסירי ציון כמעט לא זוכות להטבות, אבל משפחות הרוגי מלכות מקבלות תנאים כמו של משפחות נפגעי פעולת איבה או חללי צה“ל.
“אחרי שהתעלמו ממני ברבנות, החלטתי לפנות לבית המשפט. מי שטיפלה בנו במסירות ובהתנדבות הייתה עו“ד ניצנה דרשן־לייטנר. לאחר תהליך מייגע ומאמצים רבים הוכרז אבי בשנת 2012 כהרוג מלכות, אבל בית הדין הרבני לא מכיר בהכרזה הזו ולכן אמי עדיין עגונה. אחרי שיואל יצר קשר עם הרב עמאר ונחשף למידע החדש בתיק, הוא עדכן אותנו שעל הקבוצה של אבי אין כל חדש. כשהגענו לפגישה במשרד ראש הממשלה ידענו מראש שלא נקבל מידע עליו. הרגשנו גם שהסיפור שלנו לא מטריד אף אחד. אם היו רוצים להתיר עגונות, היו עושים את זה כבר מזמן, ולא מחכים כל כך הרבה שנים“.
מה התחושה הפנימית שלך לגבי גורלו של אביך?
“בן־אדם לא נעלם ככה סתם, בלי ששומעים ממנו כלום. קרה לו משהו. עברו כבר 17 שנה, ואין מצב שהוא בחיים“.
המידע ששוחרר לאחרונה מעורר אצלך תקווה שתיפתר גם תעלומת הנעדרים מ־1997?
“האמת היא שאני מפקפקת במהימנות של המידע החדש. כל השנים לא מצאו כלום, ופתאום מאתרים מקור שיכול להגיד מה בדיוק קרה לפני עשרים שנה? לבוא עכשיו ולספר סיפור כזה על כל מיני מקורות שבטיים, נראה לי מוזר. המבריחים שחיים שם באזור הם לא קבוצה מסודרת, אלא אנשים שחיים כמו בדווים“.
“מדובר במבריחי סחורות וסמים“, מוסיפה אורית. “הם הורגים זה את זה כל הזמן. זה ג‘ונגל שם. הם נהגו גם לשדוד בדרך את הכסף של האנשים שהם הבריחו. איך הם יכולים לזכור מי נרצח לפני עשרים שנה?“
אז מה ההסבר שלכן לתפנית הפתאומית?
“אני חושבת שחיכו כל השנים עד שהעגונות לא תוכלנה ללדת“, אומרת דליה ודמעות בורקות בעיניה. “עכשיו, כשהנשים כבר מבוגרות ולא עלולים להיוולד ממזרים, התירו את לינדה בגלל הלחץ של המשפחה על הרבנות. שתי העגונות האחרות, נשותיהם של האחים קהרמני, ממתינות למידע נוסף. אולי דוד מידן יצליח להשיג אותו. מדובר במשפחות מאוד צנועות, שלא יודעות לדרוש לעצמן כלום. הן אפילו עוד לא הוכרו כמשפחות הרוגי מלכות, כך שהן לא מקבלות בכלל סיוע. אנחנו לא המתנו למידע, והתחלנו לפעול כבר לפני כמה שנים“.
יש איזה גורם רשמי שניסה לסייע לכם? מישהו שליווה את המשפחות?
“שום גורם רשמי מטעם המדינה לא הגיע אלינו כדי לברר איך אפשר לעזור. היחידים שעזרו היו ניצנה דרשן־לייטנר ויהודה כסיף – שהיה הראשון שהחל לפעול, ריכז מידע וניסה לנער את השלטונות. הוא כתב מכתבים לכל הגורמים הרלוונטיים בארץ ובעולם, ונסע לכנסים בחו“ל כדי לפעול למען המשפחות. את כל הפעילות הזו הוא מימן מכיסו“.
אני פוגשת את אורית ודליה רביזדה בבת־ים, שם הן מתגוררות. שתי נשים יפות הנדמות כאחיות. מפעם לפעם ניצוץ דמעה מציף את עיניהן. הן עייפו מן המאבק הזה ומקשיי החיים שמלווים אותן החל מהרגע שבו נחתו בארץ ונשלחו למרכז הקליטה במבשרת־ציון.
“בחודשים הראשונים למדנו עברית וחיינו על הקצבה שניתנת לעולים חדשים“, מספרת אורית. “אחרי כמה זמן התחלתי לעבוד כמטפלת. לפני שעלינו בעלי היה המפרנס, ועכשיו נותרנו בעצם בלי כלום“.
“מגיעה לארץ אישה עם ארבעה ילדים, הבעל נעלם, המשפחה ללא מפרנס, ואף אחד לא מנסה לעזור“, אומרת בתה. “גם המוסד התנער בכל פעם שביקשנו סיוע. אפילו עכשיו, אחרי שכבר הכירו באבא כהרוג מלכות, אנחנו צריכים להיאבק על כל דבר מול המוסד לביטוח לאומי.
"החוק והנהלים מחייבים לשלוח אל המשפחה גורם מקצועי שיעשה איתם הליך של מיצוי זכויות, בדומה לקצינת נפגעים. בפועל אף גורם כזה לא הגיע אלינו. בכל פעם שאנחנו מבקשים משהו, טוענים שלא מגיע לנו. למרות שאנחנו אמורים להיות שווים בכל דבר ועניין למשפחת חלל צה“ל, בביטוח הלאומי קודם כול אומרים לנו ‘לא‘, ורק אחר כך מתחילים לבדוק. כמה אפשר להיאבק?“
“גם אנחנו נתקלים ביחס מחפיר של הביטוח הלאומי, אטימות של ממש“, אומר יואל רם. “הם מעולם לא פנו אלינו מיוזמתם כדי לסייע, ובכל פנייה שלנו אליהם אנחנו צריכים להיאבק על כל דבר. החמור ביותר הוא הסירוב שלהם להכיר בנו רטרואקטיבית. אבא שלי נרצח בשנת 1994, כך לפי מידע שראש הממשלה סמך עליו את ידו. את הבקשה שיכירו בו כהרוג מלכות הגשנו ב־2004, והביטוח הלאומי מוכן להכיר בנו רק מאותה שנה, למרות שאבא שלי נהרג עשר שנים קודם לכן. אני לא מצליח להבין את ההתעלמות של הביטוח הלאומי ממידע רשמי שנמסר לנו על ידי המדינה“.
לצד המאבק ברשויות המדינה נאלצו המשפחות לפתוח חזית גם מול הבנקים. עוד לפני הניסיון לעלות לישראל, כמה מהנעדרים בעלי המשפחות פתחו בארץ חשבונות בנק, והעבירו אליהם את כספם. המשפחות ניסו לקבל את הכספים הללו, אך הבנקים מנעו מהן גישה לחשבונות, שנפתחו על שמם של הגברים בלבד.
“נוראללה הגיע מטהרן לביקור בישראל בטיסה ישירה“, מספרת רעייתו. “היו טיסות כאלו לפני המהפכה. במהלך הביקור הוא פתח כאן חשבון בבנק הפועלים. כשהחלטנו לעלות ארצה, מכרנו את הבית ושלחנו את הכסף דרך מדינה אחרת לחשבון הזה. אני כאישה בלי מפרנס הייתי זקוקה לכסף, אבל בבנק סירבו לשחרר אותו“.
“חשבון הבנק של משפחת רביזדה היה נעול במשך עשר שנים בבנק הפועלים“, מבהירה עו“ד ניצנה דרשן־לייטנר. “לאחר שבתקופה הזו לא נעשתה פעילות בחשבון, הוא עבר לידי האפוטרופוס הכללי. בימים אלו אני מסייעת למשפחה להשיג צו ירושה, שבעזרתו נוכל לפדות את החשבון ולהוציא את הכסף שכבר סגור למעלה משלושים שנה“. “לא רק שאבא שלי נעלם בעת שהיה תחת אחריות המדינה, ותוך כדי מבצע של המוסד שכשל - המדינה גם לקחה מאיתנו את מעט הכסף שהצלחנו להעביר לארץ“, אומרת בכעס דליה רביזדה.
“המדינה לא לקחה אחריות על הפשלות שלה, לא סייעה לבני המשפחה, ועוד הלאימה את הכסף שלהם“. כסיף ניסה לסייע למשפחות גם במאבק מול הבנקים. “נפגשתי עם הנהלת בנק הפועלים ואמרתי להם שמדובר במשפחות שנמצאות במצוקה, והן זקוקות לכסף שהאבות הפקידו. השוויתי את ההתנהלות שלהם למה שעשו השוויצרים עם כספי היהודים במלחמת העולם השנייה.
"ההצעה שלי הייתה שהבנק ייתן לנשים הלוואה ללא ריבית בגובה הכספים שנמצאים בחשבון, ובעוד כמה שנים כבר נדע מה עלה בגורל הבעלים, ואז ממילא הנשים יהיו היורשות ויוכלו להחזיר את ההלוואה לבנק. זרקו אותי מכל המדרגות. לדעתי, במקום שהבנקים יכריזו על עוד יום של מעשים טובים, מוטב שהם לא יגזלו את כספם של האנשים הללו“.
משפחת רם מצאה פתרון יצירתי לבעיית החשבון הנעול. “שלחנו לבנק את דוד שלי, אח של אבא, עם התעודות של אבי. הוא הציג את עצמו בשם הומאיון באלאזדה, שחרר את כל הסכום והעביר אותו אלינו“, מספר יואל. “נאלצנו לפעול כך אחרי שהבנו שזו הדרך היחידה לפדות את הכספים. אבל מה יעשו משפחות שאין להן יכולת להילחם כמונו? למה אף גורם שלטוני לא עוזר להן מיוזמתו?“
“כולנו משלמים עד היום את המחיר“, אומרת דליה רביזדה. “המשפחה שלנו התפרקה, כל אחד הלך לחפש את עצמו. אחי הגדול נמצא כבר שנים בסין, אחותי הצעירה הייתה כמה שנים בארצות הברית ועכשיו חזרה. גדלנו בבית שהמנהיג שלו נעלם. אבא היה מבוגר בהרבה מאמא, הוא היה מאוד מרכזי בבית. בארץ אמא עבדה קשה, אבל אי אפשר לפצות על האובדן הזה“.
דליה (30), רואת חשבון במקצועה, היא היחידה מילדי משפחת רביזדה שנישאה. כאם צעירה לשני ילדים קטנים היא מתקשה להבין את אביה. “כשאמא הגיעה לטורקיה הוא דרש ממנה להמשיך לישראל, וחשב שפה בארץ יחבקו אותנו. לדעתי הוא לא היה צריך לשלוח אישה צעירה עם ילדים קטנים לארץ זרה. זה חוסר אחריות. הרי הוא היה הדמות החזקה, הוא הכיר את הארץ וגם היה המפרנס היחיד. כנראה הוא סמך על מדינת ישראל שתטפל בנו טוב, וחשב שזו מדינה זבת חלב ודבש“.
דליה צוחקת במרירות, ואורית מצטרפת לצחוקה. “בהתחלה מאוד כעסתי על בעלי“, היא אומרת. “ככה נעלמים? בלי לומר שום דבר? אחר כך כעסתי על עצמי, שלחצתי עליו לברוח מאיראן. הייתי רואה אותו בחלומות, תמיד עומד ושותק. הייתי שואלת אותו ‘איפה אתה, מה קרה לך?‘ - והוא היה ממשיך לשתוק. היום אני כבר לא כועסת, וגם בחלומות הוא כבר כמעט לא מופיע“.
יש סיכוי שתבני זוגיות ותתחתני שוב, אם הרבנות תתיר אותך מהעגינות?
“לא. היום כבר אין סיכוי“.
חיים פיטוסי, דובר המוסד לביטוח לאומי, מסר בתגובה לטענות המופיעות בכתבה: "המוסד לביטוח לאומי אינו הגוף שמכיר באסירי ציון ובהרוגי מלכות. הרשות המאשרת שבמשרד הקליטה, היא הממונה על הכרה כזו ומעניקה תעודה בהתאם. על סמך ההכרה משלם הביטוח הלאומי תגמולים לאסירי ציון ולמשפחות הרוגי המלכות, על פי סעיף 14 בחוק התגמולים לאסירי ציון.
"לעצם העניין, עובדי השיקום של הביטוח הלאומי הם עובדים מקצועיים ומסורים, שבקיאים ברזי החוק ועושים את עבודתם נאמנה וברגישות מרבית. עם קבלת אישור ההכרה במשפחות פרהנג'יאן, רזלאנסרי (משפחותיהם של האחים קהרמני – י"א), רם ורביזדה, עדכנו אותן עובדי השיקום בכל הזכויות המגיעות להן על פי חוק. דאגנו שהאלמנות יקבלו את כל הזכויות באופן מיידי ושוטף לשביעות רצונן, ועל כן תמהנו לשמוע שיש להן תלונות בעניין.
"עובדי השיקום מתייחסים ברצינות רבה לכל בקשה ועושים הכול, במסגרת החוק, להיענות בחיוב לבקשות. לדוגמה (וללא פירוט שמי): אושר תשלום על לימודים אקדמיים בתחולה רטרואקטיבית, שולם מענק לרכישת רכב בסך עשרות אלפים, שולם מענק לרכישת דירה, מומן טיפול פסיכולוגי ועוד. "גב' פרהנג'יאן וגב' רזלאנסרי מקבלות מהביטוח הלאומי תגמול חודשי כנשות אסירי ציון שנעלמו עקבותיהם.
"לא ידוע לנו שבעליהן הוכרו כחללים. הגברות רם ורביזדה קיבלו תגמולים כנשות אסירי ציון שעקבותיהם נעלמו, על סמך ההכרה ממשרד הקליטה. ב־2013 התקבל אישור ממשרד הקליטה, שהכיר בבעלים של הגברות רם ורביזדה כהרוגי מלכות. בפגישה שהתקיימה עם יואל, בנה של הגב' רם, הבהרנו לו את כל סעיפי החוק וההטבות להם זכאים אמו והיתומים. בהתאם לכך שילמנו תגמולים לשתי הנשים וליתומים, משנת 2004.
"הביטוח הלאומי שילם לכל אחת מן המשפחות סכומים מכובדים. יש לציין, שהטיפול במשפחות נעשה תוך רגישות מרובה והתחשבות מלאה בקשייהן".
ממשרד ראש הממשלה נמסר: "מדובר בהאשמות חסרות כל בסיס. העובדות מוכיחות שבניגוד לנטען נעשו לאורך השנים מאמצים כבירים לפתרון הנושא. יוזכר כי בחודשים האחרונים הצליח המוסד להגיע לפתרון באשר לגורל שמונה מיהודי איראן
"במקביל, נמשכים המאמצים לברר מה עלה בגורל שלושת היהודים שניסו לברוח מאיראן בפברואר 1997. בשל מגבלות ביטחון לא ניתן להתייחס לפעולות שננקטו במהלך השנים על מנת להגיע לפתרון הסוגיה המורכבת".
מלשכתו של הראשון לציון הרב שלמה עמאר נמסר כי לא זכור להם סירוב מצדם לפנייה של משפחת רביזדה. מבנק הפועלים נמסר, כפי שמופיע גם בגוף הכתבה, כי החשבון המדובר כבר אינו נמצא בידי הבנק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם