מסע שורשים עם זקן: בעקבות חוזה המדינה
באודסה יש הרבה שלטים, ומעט זיכרון לתשתית האידיאולוגית שצמחה שם. רק המרפסת המפורסמת בבאזל עדיין מעבירה רטט של התרגשות. מסע ניסיוני אל שורשי הציונות, בעקבות החוזה המדינה
הרב, שמתכוון לעלות ארצה בעוד כמה שנים, לא מוותר לו. גם נציג הציבור הערבי מרביץ בו ציונות: “ישראל היא המקום היחידי בעבור יהודים“, הוא אומר.
האפיזודה המעט־מוזרה הזו מייצגת היטב את הסיור בעקבות מייסדי הציונות ברחבי אירופה, שבו השתתפנו. הסיור, שנערך מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, מציע הזדמנות חד־פעמית ללמוד מקרוב על האירועים, האתרים והסיפורים הציוניים שהביאו להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. החזון של יוזמיו הוא להפוך את המסע הזה לדבר שבשגרה עבור ישראלים – מבוגרים ובני נוער – שיראו במו עיניהם את שורשיו של האתוס הציוני.
אני נמצא בין חבורה של עשרים ישראלים, שהגיעה בטיסה 057 מקייב לאודסה. מדובר במשלחת מגוונת ששוגרה לכאן כחלק מניסוי ציוני ראשוני בשם ‘סמינר מנהיגות רואה עתיד‘. “המטרה שלי היא לערער את כל מה שחשבתם עליו כ‘ציוני‘ עד היום“, מכריזה מארגנת הסמינר, גוסטי יהושע־ברוורמן, “ואני גם רוצה לגרום לכם להרהר“.
ומדוע לפתוח דווקא בעיר אודסה? ובכן, ראשית הציונות כללה כידוע דמויות חשובות אחרות לבד מהרצל. אגדות כמו זאב ז‘בוטינסקי, אחד העם, שאול טשרניחובסקי וחיים נחמן ביאליק התגוררו באודסה, וממנה הפיצו את רעיונותיהם. בלעדיהם, היה קשה יותר להרצל לקדם את האג‘נדה שלו, שהייתה באותה עת לגמרי לא מובנת מאליה.
גוסטי, יו“ר המחלקה לפעילות בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית ונציגת התנועה הרפורמית במוסדות הלאומיים, פותחת את הסיור בדבר תורה. עולם התורה לא זר לה; היא מגדירה עצמה “ציונית דתית“, אף שאורח חייה שונה מזה של ציונים־דתיים אחרים. “אנחנו בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, בין פרשת קדושים לאמור“, היא אומרת, ומראה את ההקבלה בין הימים הללו לעשרת ימי תשובה.
לדבריה, לא במקרה בחרה דווקא בתקופה הזו כדי לקיים את המסע בעקבות הציונות. “אודסה היא סמל, היא הראשית, נקודת ההתחלה של הציונות“, מסביר פרופ‘ אריאל פלדשטיין, יו“ר המועצה להנצחת הרצל, בשיחת הפתיחה. פלדשטיין, היסטוריון בעל שם עולמי, ישמש מעתה מורה הדרך שלנו במסע בעקבות אבות הציונות והתהליכים שהובילו להקמת מדינת ישראל.
“המשימה המוטלת לפנינו היא להבין את מורכבות הסיטואציה, לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים באותו הזמן. אודסה היא השלב הראשון בנדבך“. הנה האתגר. השנה היא 1881. ארבעים יהודים נרצחים בפרעות באוקראינה, שזוכות לכינוי “הסופות בנגב“. עלינו, חברי הקבוצה, להחליט מה עושים בעקבות הפוגרום.
“אני הייתי נשאר“, טוען אלעד כהן, מזכ“ל תנועת הנוער מכבי. “אני הייתי קורא ליותר דבקות בדת, לתפילה“, אומר איציק תורג‘מן, מנכ“ל ‘קרן רש“י‘ שתורמת לארגונים ישראליים יותר ממיליארד שקל בשנה. “אני הייתי רוצה לברוח, למה לי להישאר כאן?“ שואל הרב יואל טסלר, רב קהילה במרילנד שבארה“ב, שמתכנן לעלות ארצה בקרוב.
“אבל אתה בלי מקצוע, לבוש בשמטעס, איך תהגר?“ משיב לו תורג‘מן בקריצה.אני מנסה להחליט כיצד הייתי נוהג במצב כזה. סביר להניח שהייתי נשאר במדינה, למרות הקשיים, ומן הסתם לא הייתי בוחן אפשרות של עלייה לארץ ישראל. מי חשב אז בכלל על הקמת מדינה יהודית?“לא הייתה תנועה של חיבת ציון“, אומר פלדשטיין רגע לפני צאתנו לסיור בעיר.
“המנהיגות הלכה על בטוח, לא העזה. היו יחידים שפעלו, והמעניין הוא שהתגובה שלהם הייתה דומה, בלי רשתות תקשורת או מכשירי סלולר“. באודסה לא היה גטו, כך שאפשר לראות שרידים יהודיים גם בשכונות היוקרתיות במרכז וגם בפריפריה. ברחוב היהודים בעיר ניצב בית הכנסת הגדול, ולצדו מסעדת ‘חברון‘.
הציונות צמחה כאן בכל פינה, בבתיהם של משוררים, הוגים ואנשי רוח, שחלקם זכו להנצחה מקומית. כך למשל, מחוץ לביתו של חיים נחמן ביאליק, ניצב שלט קטן. בזמן ההקראה המרגשת של שירו ‘אל הציפור‘, עוברת לידנו מכונית שממנה בוקעת מוזיקת פופ מערבית רועשת, סמל לשינויים המהותיים שעוברת המדינה הנאבקת על דמותה.
השלטים שמוצמדים לבתיהם של ההוגים הציוניים הוצבו ביוזמתם של היסטוריונים מקומיים ושל ‘לשכת הקשר‘, המוכרת גם בשם ‘נתיב‘. אינה המדריכה מסבה את תשומת לבנו לכך שניסוח הטקסטים על השלטים בעברית וברוסית אינו זהה. ברוסית נכתב שביאליק היה “משורר התחייה הלאומית“, ואילו בעברית הוא “איש התנועה הציונית“.
ייתכן שהמנציחים חששו כי אזכור הציונות בשפה המובנת למקומיים, יוביל להשחתת האתרים שנועדו לשמר מעט מהזיכרון. אנחנו פוקדים גם את ביתו של זאב ז‘בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית. חבר המשלחת איתן בכר, האחראי על המרכז למאבק באנטישמיות, אינו יכול להסתיר את התרגשותו. כבוגר תנועת בית“ר הוא מכנה את ז‘בוטינסקי “מורי ורבי“, ומספר שגדל על האידיאולוגיה שלו.
הביקור באודסה מתקיים ערב יום השואה, ועם כל ההתלהבות מהמפגש עם ניצני הציונות, עלינו לזכור גם את אלה שנרצחו שישים שנה אחר כך. ג‘לאל ספדי, האחראי על תחום הפעילות הבלתי פורמלית של המגזר הערבי במשרד החינוך, מדליק את הנרות לזכר הנרצחים. טקס לכאורה נדוש ורגיל, שמקבל ממד מרגש.
הביקור באודסה מעלה שאלות. איך ייתכן שעיר בעלת חשיבות כה רבה להיסטוריה הציונית, אינה נמצאת כלל על מפת התיירות של הישראלים? מדוע היא לא הפכה למוקד עלייה לרגל? “בתקופה הסובייטית לא היה על מה לדבר, היה בכלל אסור לעסוק בנושא“, מסבירה אינה. “לאט־לאט גילינו את ההיסטוריה שלנו. גם אני למדתי על הנושא רק בשנים האחרונות“. השנה אין הרבה מבקרים באודסה בגלל הבלגן במדינה, אומרת אינה, אבל גם בשנים קודמות הגיעו לכאן מדי קיץ רק כעשר קבוצות של ישראלים, רובן לביקור שורשים משפחתי. “וזה ממש חבל“, היא אומרת.
בית הכנסת של חב“ד באודסה מתמלא אט־אט במתפללים, חלקם בעלי זקן חב“דניקי אופייני, אחרים בכיפות בר־מצווה. נדיר למצוא מניינים כה גדולים בבית כנסת במדינה מזרח־אירופית. אנחנו מגיעים לכאן בעיקר כדי לפגוש את חברי ‘האוניברסיטה היהודית‘ - ניסיון ראשון של חב“ד להקים אוניברסיטה של ממש, שתשלב לימודי קודש עם לימודים אקדמיים.
הסטודנטים לומדים לקראת תואר ראשון במגוון תחומים, ברמה שאינה נופלת מזו של מוסדות אקדמיים אחרים, ומועשרים בלימודי יהדות. הלימודים ניתנים חינם, בכיתות קטנות וביחס אישי, מה שמושך לכאן צעירים יהודים רבים. רוב הסטודנטים, מתברר לנו, גילו את יהדותם לאחר גיל בר מצווה, וחלקם עברו ברית מילה רק בשנים האחרונות.
“יש מצב שתעלו לארץ?“ שואל הרב אוהד טהרלב, ראש מדרשת ‘ברוריה‘ לבנות. “לא“, משיב בהחלטיות ניק בן ה־18. “אני רוצה לחיות באמריקה. ישראל קטנה, ולא אוכל להצליח שם כמו בארה“ב“. לעומתו שני סטודנטים אחרים, עוזר ואליהו, אומרים שישקלו לעלות בתום לימודיהם.
“איך זה להיות יהודי באוקראינה?“ ממשיך הרב טהרלב לשאול. “זה קשה, אבל אנחנו לא מפחדים“, עונה ניק. “מסתובבים פה עם כיפה וציצית ולא עושים לנו בעיות. זו עיר רב־תרבותית“. הביקור במקום גורם לנו לרגשות מעורבים. מצד אחד זהו מפעל מדהים, שבו מאה צעירים וצעירות מתקרבים ליהדות. מצד אחר, אין להם שום קשר לציונות וגם לא שמץ של מושג על עברה הציוני העשיר של עירם. הם לא ממש שומעים או לומדים על ישראל, ואינם מודעים לכך שבדיוק היום מציינים בישראל את יום השואה.
למחרת אנחנו מבקרים בבית היתומים היהודי ‘חסד שבחסד‘, המנוהל אף הוא על ידי חב“ד. בניגוד לאוניברסיטה, כאן אפשר למצוא לצד דגל אוקראינה גם את דגל ישראל. שעות ספורות לפני הגעתנו הובא לבית היתומים תינוק בן כמה ימים. “אנחנו עושים לו ברית מילה ביום רביעי“, אומרת הרבנית חיה וולף, שמנהלת את המקום.
וולף, אשתו של שליח חב“ד המרכזי בעיר, גאה מאוד במפעלים היהודיים העצומים שהוקמו באודסה בעשרים שנות נוכחותם בעיר. בבית היתומים שבניהולה מתגוררים 28 בנים ו־26 בנות, מגיל אפס ועד 18, והוא ממומן כולו מתרומות, ללא סיוע ממשלתי. לדברי הרבנית וולף, המצב הכלכלי הקשה השורר באוקראינה כיום מקשה עליהם מאוד לגייס את המשאבים הכספיים הדרושים.
הרב טהרלב מבקש מחברי המשלחת לתרום, ואפילו סכום קטן, לסיוע בתפעול בית היתומים. החברים נרתמים. “זו התשובה לכל הרוע“, אומר טהרלב, ומגיש לוולף מעטפה מלאה במזומנים. רגע לפני שאנחנו עוזבים את אוקראינה, משתתפי הסיור חולקים את רשמיהם.
“אנשי חב“ד מאוד חזקים ונחושים לשמור על יהדותם של היהודים במקום“, מאבחן ג‘לאל ספדי. פרופ‘ מרים ביליג מהמרכז האקדמי אריאל מוסיפה שהביקור הזה נתן לה אפשרות לחוות באמת איך הקהילה היהודית והציונית עבדה בעיר הזו. פרופ‘ פלדשטיין נשמע נחרץ: “שולחים בני נוער לפולין כדי שילמדו על השואה, ומצפים שבעקבות כך יהיו נאמנים ויאהבו את המולדת. מדובר בחינוך שנעשה על ידי הפחדה, וממש לא מצליח. אילו היו שולחים את הנוער למקומות של עשייה יותר מאשר למחנות השמדה, המצב בארץ היה היום טוב יותר. במקום זאת מחנכים לשליליות, לכעס ועצב“.
הוא מזכיר דברים שאמר הרב טהרלב יום קודם: “צריך להראות לנוער את האפקט המנהיגותי של נחשון בן עמינדב: לא לפחד, לא להוריד את הראש“.ד“ר שלומית שולוב־ברקן מהאוניברסיטה העברית מוצאת פן חיובי אחר בביקור באוקראינה. “התרגשתי מהסיור עם אינה“, היא אומרת.
“מדובר בציונית־חילונית שעוסקת בהנחלת הנושא לדור הבא, וכציונית־חילונית זה מחזק אותי; לדעת שיש כאלה שתומכים בנו גם אם אינם נמצאים כעת בישראל. חסר לי השיח הזה, בין יהודים בתפוצות לבין חילונים בארץ“. רגע לפני העלייה למטוס בדרכנו לתחנה הבאה, אנו שומעים כי ראש עיריית חארקוב שבאוקראינה, יהודי שומר מסורת, נורה ונפצע אנושות. אוקראינה מגלה לרגע את הפנים האנטישמיות, שחלק מיהודיה מנסים לא לראות.
השמש האביבית של אודסה הוחלפה באפרוריות הווינאית. אותנו העיר הזו מעניינת כמקום מגוריו של חוזה המדינה, בנימין זאב תיאודור הרצל. הרצל, יליד בודפשט שבהונגריה, היגר עם הוריו לווינה בשנת 1878, התגורר בעיר במשך תקופה משמעותית בחייו ולמד בה משפטים. כמה אזכורים שלו אמנם
קיימים בבירת אוסטריה, אך אלו צנועים ורוב התושבים, כולל היהודים, כלל אינם מודעים לקיומם.
פלדשטיין מבקש לחשוף אותנו לגרם מדרגות שמוקדש לזכרו של הרצל. בשלט התלוי במקום כמעט שאי אפשר להבחין. בשל העובדה שהמדרגות ממוקמות סמוך לחניון ולפאב, הפכה הפינה הזו לחדר שירותים מאולתר, שבו שיכורים מטילים את מימיהם. פלדשטיין מספר לנו כי פנה לראש הקהילה היהודית כדי לנסות להזיז את השלט, או להקים להרצל אנדרטה משמעותית יותר, אבל ללא הצלחה.
כמי שהרצל הוא בעבורו פרויקט חיים, פלדשטיין מביע תסכול רב מהאדישות של ראש הקהילה. “אני לא כועס על השלטונות שלא מנציחים את הרצל, אלא על הקהילה היהודית“, הוא אומר. חברי המשלחת מתאספים סביב שלט הזיכרון, שספק אם מישהו עצר לידו בשנים האחרונות, ומכוונים אליו מצלמות ומכשירי סלולר.
אזרח וינאי חולף על פנינו ומנסה להבין על מה המהומה. גם על ביתו של הרצל היה שלט, אך זה הוסר לרגל שיפוצים, ומאז לא הוחזר למקומו. בית הספר ששוכן כעת באותו בניין לא ממש שש להנציח את חוזה מדינת היהודים. “אם תרצו לטייל בווינה בעקבות הרצל תצטרכו לחפש הרבה“, אומר פלדשטיין.
לדבריו, בשגרירות הישראלית טענו שהעלאת הנושא “לא טובה ליחסים עם האוסטרים“. אנו ממשיכים לבית הכנסת הגדול של הקהילה היהודית באוסטריה, מבנה מרשים בגודלו, ביופיו ובצבעיו. למרבה הפלא, הוא כלל לא נפגע במהלך מלחמת העולם השנייה. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שתפקידו של הבניין לא ניכר מבחוץ; העושר והפאר נגלים רק לנכנס פנימה. בית הכנסת, המכיל 550 מושבים, עוצב בדומה לתיאטראות של אותה תקופה, ובמקום נערכו מופעי חזנות שאותם פקדו גם לא־יהודים.
המלחין פרנץ שוברט התלהב מאוד מהקהילה היהודית המקומית, והלחין בעבורה את ‘מזמור שיר ליום השבת‘, אשר מושר עד היום בבית הכנסת הזה בערבי שבתות. מדי שבת מופיע במקום חזן, ופעם בשבועיים מצטרפת אליו מקהלה. לא מזמן ערך כאן המיליארדר היהודי־אוסטרי מרטין שלאף את טקס בר המצווה והעלייה לתורה של בנו. לאירוע הגיעו סלבריטאים רבים, וגם שר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן. לפני השואה חיו בווינה כ־200 אלף יהודים. היום עומד מספרם על 11 אלף. בעיר פועלות חמש מסעדות כשרות, ולאחר הרצאה מרתקת על ההיסטוריה היהודית של וינה, אנו יוצאים אל אחת מהן - ‘בחור טוב‘ שמה.
בתום נסיעה של ארבע שעות מווינה אנו מגיעים לבודפשט, בירת אירופה המזרחית. בית משפחת הרצל כבר לא קיים; הוא נהרס ועל שטחו נסלל כביש. סמוך למקום שבו עמד יש בית כנסת, ופלדשטיין מספר כי הרצל הצעיר וכל משפחתו התפללו בו באופן קבוע.
הרצל? בית כנסת? הרי כולנו למדנו שהאיש היה מתבולל! אבל פלדשטיין נעלב מאוד כשאומרים זאת. לטענתו, הרצל למד בצעירותו בבית ספר יהודי, ולאורך השנים גילה זיקה וגוברת והולכת ליהדות.
בעצתם של כמה מחבריו, שאמרו לו שעליו לאמץ שם מהמקורות, החליט הרצל להוסיף ל‘תיאודור‘ את ‘בנימין זאב‘, הלקוח מברכת יעקב שבסוף ספר בראשית. בין היועצים הללו, מוסיף פלדשטיין, היה מקס נורדאו, ששימש בעבור הרצל “סוג של קופירייטר“. פלדשטיין מספר גם על הקשר של הרצל עם סבו הדתי, שהתגורר בזמלין שבסרביה. “בילדותו הוא נסע בכל חופשת קיץ לסבא, שלקח אותו יום־יום לבית הכנסת, כולל שישי ושבת. אם ז‘נט, אמו של הרצל, הייתה רוצה שהוא יתבולל, היא לא הייתה שולחת אותו באופן קבוע לראות יהדות דתית.
הרי הוא היה בן למשפחה עשירה, שלא חסר לה כסף לבייביסיטר“. לפני מותו, מוסיף פלדשטיין, התראיין הרצל אצל הביוגרף ראובן בריינין וסיפר על חלום משיחי שחלם: אלוהים ומשה רבנו אמרו לו כי הוא יציל את היהודים באירופה. “מדובר בשיגעון גדלות“, מעיר הרב טהרלב. ואכן, כשמתעמקים בחייו של הרצל, ההרגשה היא שהמנהיג שרקם את הרעיון המשוגע של מדינה ליהודים היה מעט מאוהב בעצמו.
מצד שני, אולי רק אדם שכזה יכול היה להעמיד חזון כה גדול ולהצעידו קדימה, למרות כל המכשולים שניצבו בפניו.גם את בית הכנסת המרכזי של בודפשט אנחנו פוקדים. זהו בית הכנסת הגדול באירופה, ובמשך שנים רבות נחשב לגדול בעולם. על פי הרישומים, משפחת הרצל הייתה חברה בו, ואף היה לה מקום קבוע בשורה 13.
חברי הקהילה של בית הכנסת שייכים היום לזרם הניאולוגי, הדומה במידת מה לקונסרבטיבי ולרפורמי, ולמעט בודפשט כמעט אינו מתקיים במקום כלשהו בעולם.לדברי פלדשטיין, בידי ההיסטוריונים נמצאת הזמנה לאירוע בר המצווה של תיאודור הצעיר, אך לא מצוין בה מקומו של האירוע.
“ייתכן שהרצל עלה לתורה בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו, וייתכן שהאירוע התקיים בבית הוריו, בגלל מגפת טיפוס שהשתוללה באותה עת בעיר“. סיפור מעניין אחר שמביא פלדשטיין קשור בפגישתו של הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי. בגיליון הראשון של השבועון ‘די ולט‘ שאותו הקים, מתאריך 4 ביוני 1897, כותב הרצל: “אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור. הוא קיבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד“.
בבניין הסוכנות היהודית בבודפשט הוקם לאחרונה ‘מרכז הרצל‘, הראשון מסוגו מחוץ לישראל. במוזיאון החדיש, שפועל כרגע בחלל אחד גדול בתוך הבניין, צופים המבקרים במצגות וסרטונים בכמה שפות על חייו של חוזה המדינה. “בשביל הונגרים רבים, ‘ציונות‘ פירושה מזימה יהודית להשתלטות על העולם“, מספר לנו מנהל המרכז, ז‘ולט ז‘פרגי.
לדבריו, גם המורים להיסטוריה בבתי הספר שותפים לתפיסה הזו. ז‘פרגי, שהזמין מוסדות חינוך רבים לבקר במקום כדי ללמוד על הרצל ועל חזון הציונות, אומר כי בתי הספר היהודיים כבר הגיעו לכאן, אך הוא מתקשה מאוד להביא גם את התלמידים הלא־יהודים.כמה צעירים מהקהילה היהודית מספרים לנו על החיים היהודיים בבודפשט כיום.
למרות העבר הקומוניסטי של המדינה, הדור הצעיר מדבר אנגלית רהוטה, מחובר לעולם ועדכני כמו בכל מדינה מערבית. ספדי, שהפך לכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה שלנו בשל חוש ההומור שלו, מבקש להשוות בינו לבין צעירי הקהילה. “אני מיעוט כערבי־ישראלי, ואתם מיעוט כיהודים־הונגרים. לא ככה?“ הוא שואל. ג‘ורג‘ (27), דוקטורנט לפילוסופיה, חולק עליו: “אנחנו לא מרגישים מיעוט. אנחנו אזרחים הונגרים לכל דבר.
גם אם תוצאות הבחירות האחרונות לא מיטיבות עם היהודים, אני ממש לא מרגיש פה אנטישמיות“. “אתה גאה במדינה שלך?“ שואל אותו ספדי. “ברור, זה הכי טבעי להיות גאה במדינה שבה נולדת וגדלת“. “אמא שלי הולכת הרבה שנים עם מגן דוד ולא הוטרדה“, מספר ז‘ולט, בן לאב נוצרי ואם יהודייה. גם אסתר, סטודנטית בת 22, אינה מסתירה את יהדותה. “אני אוהבת את בודפשט, אך יכולה לגור גם באנגליה או בישראל“, היא אומרת.
“אין הבדל מבחינתי“. לטענת ג‘ורג‘, “להיות יהודי כיום בהונגריה זה לא אטרקטיבי בעיקר בגלל החדשות מישראל, בגלל הפוליטיקה“. הוא אומר שלא תמיד יעמוד לצד ישראל: “הזהות היהודית שלי והפוליטיקה בישראל הן שני דברים שונים. ישראל גם טועה לפעמים“. כאשר אני שואל את אסתר אם יש לה קשר להיסטוריה היהודית המקומית, לבית הכנסת הגדול או להרצל, היא משיבה: “לא ממש. נכנסתי פעם אחת לבית הכנסת, אבל אני לא יודעת מה הסיפור שלו“.
מה זו ציונות בעבורכם?
ז‘ולט: “בעבורי זו לאומיות יהודית. קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית“.אסתר: “המושג הזה לא אומר לי הרבה, שמעתי אותו לראשונה בביקור בישראל דרך ‘תגלית‘. יותר מעניין אותי לדעת מה זה אוכל כשר, מאשר להכיר את הפוליטיקה הישראלית“. ג‘ורג‘: “ציונות זה שיהודים יכולים לעמוד על שלהם ולהכתיב את העתיד שלהם. זו הזכות להגנה עצמית. היהדות פה קשורה מאוד להונגריה; אצלכם, הישראלים, זה קשור למדינה ולדת.
הצעירים אצלנו לא מתעניינים בישראל, זה יותר ברמה התרבותית־קהילתית“.ספדי, שפוליטיקלי־קורקט אינו חלק מהלקסיקון שלו, מעמיד בפניהם את שאלת מיליון הדולר: “למה כולכם לא עולים לישראל? למה אתם רק יושבים במרכז הרצל, ולא מעבר לזה?““אתה מוזמן לבוא לגור פה במשך שנה, ולראות כמה חיובי זה להיות יהודי בהונגריה“, עונה ג‘ורג‘.
וז‘ולט מוסיף: “אני יכול לעשות בבודפשט יותר כדי לחזק את היהודים ההונגרים, מאשר בישראל. טוב לי פה“.כששלושת הצעירים אומרים שבשנים הקרובות כנראה יישארו לגור בהונגריה, אומר להם הרב טסלר: “תשאירו מקום בלב לישראל. תשאירו אותה כאופציה למקום מגורים. כל אחד מכם יוכל לתרום בצורה ייחודית ליהודים שחיים בה. יש לכם אמנם תפקיד בהונגריה, אבל גם בישראל“.
לקראת ביקורנו בפרלמנט ההונגרי, מבקשת גוסטי מהמשתתפים להתלבש במיטב מחלצותיהם. היא קורצת לדתיים שבחבורה, כמו מזכ“ל בני עקיבא דני הירשברג. זה האחרון לא מאכזב ולובש מכנסי חאקי וחולצת תנועה כחולה, מגוהצת יחסית.
לאחר צילום קבוצתי מול בניין הפרלמנט הענק והמפואר, אנו צועדים לעבר לשכתו של אחד האנשים החזקים במדינה – זולדן בולוג, השר לענייני משאבי אנוש, ומי שאחראי על תיקי הספורט, החינוך, הרווחה, המיעוטים, הדת והכנסיות. בולוג, מתברר אינו יכול להגיע לפגישה, ואת מקומו תופסים ראש לשכתו קטלין נובק ויועץ ראש הממשלה זיגמונד פרני. נובק מספרת לנו על התוכנית להנחלת לימודי השואה בבתי הספר ההונגריים.
“בשל שנות הקומוניזם, רוב המורים כלל לא עברו הכשרה לנושא“, היא אומרת, ומביעה את אמונתה שבתוך כמה שנים ניתן יהיה לראות ירידה ניכרת ברמת האנטישמיות במדינה. פרני מבקש מאיתנו להעביר מסר חיובי על מדינתו. “תפיצו בעולם, ובעיקר בארה“ב ובישראל, שהונגריה אינה אנטישמית. זו מדינה פתוחה, והאנטישמיות אינה מייצגת בה את החברה כולה“.
מאוחר יותר אנו מתגודדים על שפת הדנובה מול ‘אנדרטת הנעליים‘, פסל סביבתי של נעלי מתכת מפוזרות לכל עבר, לזכר היהודים שנרצחו במקום. “הדנובה הייתה אדומה במקום כחולה“, מתאר פלדשטיין את שואת יהדות הונגריה. השלט המנציח את היהודים מעומעם: “לזכר הקורבנות שנורו ונרצחו“, נכתב בו בעברית ובהונגרית. מי נרצח? לא ממש ברור. “השיטה חוזרת על עצמה“, אומר פלדשטיין.
אנו עורכים במקום טקס קצר, ובסיומו שרים את ‘התקווה‘ בקול גדול ובהתרגשות רבה.לסיור בבודפשט הצטרף אלינו יו“ר ההסתדרות הציונית העולמית, אברהם דובדבני (דובדב). דובדבני משמש למעשה באותו תפקיד של הרצל, רק שכיום, יותר ממאה שנה אחרי ייסודו, הפך הגוף הזה לשולי.
“כמו שמבקרים בפולין, צריך לקיים מסע בעקבות הרצל“, הוא אומר. על המפגש עם בני הנוער מהקהילה היהודית הוא מתבטא בצורה שאולי לא הייתה נשמעת מפיו לפני שנים אחדות: “אי אפשר להגיד לבני הנוער היהודים בתפוצות שאין להם מקום בגולה. הם הרי מחוברים למה שהם גדלו בתוכו. צריך לשנות את השיח, כי אם נבוא אליהם בגישה של ‘רק עלייה‘, הם פשוט לא יקשיבו לנו“.
התחנה האחרונה במסע הציוני שלנו היא העיר באזל שבשוויץ, שם התקיימו חמשת הקונגרסים הציוניים הראשונים. ההתרגשות גדולה. אנו מצפים לביקור במרפסת המפורסמת שבה צולם הרצל עומד ומהרהר, ובאולם שבו התקיים הקונגרס הציוני הראשון. קודם לכן מבקש פלדשטיין להכניס אותנו לרוח התקופה ולנפץ בדרך עוד כמה מוסכמות.
“המיתוס אומר שהרצל התחיל לעסוק ב‘עניין היהודי‘ בעקבות פרשת דרייפוס, אבל זו טעות. הוא הרי כתב על הנושא עוד בשנת 1881, ואילו משפט דרייפוס נערך רק ב־1895. “להרצל הייתה היכולת לראות את התמונה בתלת־ממד, במאקרו“, מוסיף פלדשטיין. “זו תכונה של מנהיג. מטרתו הייתה להקים מדינה משגשגת שתגרום לאירופים לרצות בקרבתנו“.
לשם כך שלח הרצל שני מכתבים, לברון הירש ולברון רוטשילד. הירש ניאות להיפגש עמו, ושמע אותו מדבר בפאתוס על מדינה יהודית. אלא שהברון כבר עסק באותה עת במה שהוא ראה כפתרון לבעיית היהודים – הקמת מושבות בארגנטינה – ולכן ביקש מהרצל לעזוב את הבית לאלתר.
לאחר שמשפחת רוטשילד לא ניאותה להיפגש איתו, החליט הרצל להדפיס בכספו את הנאום שהתכוון לשאת בפניה. כך נולד הספר ‘מדינת היהודים‘. השמועה על היוזמה הנועזת התפשטה בקרב יהודי אירופה כאש בשדה קוצים. יהודי אודסה, שהתרשמו עמוקות, ביקשו מהרצל שיבוא וינהיג אותם.1897.
הרצל, שרואה עצמו כ‘מלך היהודים‘, יוזם את הקונגרס הציוני הראשון. הוא מגיע לבאזל בראש מורם, ובדרכו האופיינית הוא לן במלון היקר בעיר, ‘שלושת המלכים‘. 117 שנים אחר כך אנחנו מגיעים למלון הזה, שנחשב גם היום ליוקרתי ביותר. פלדשטיין מבקש שנשמור על שקט ואיפוק.
“הם לא אוהבים שאנחנו מגיעים“, הוא מסביר, ומוסיף שלא כל אחד יכול להיכנס לחדרו של הרצל, ושמארגני הסיור היו צריכים להזמין את החדר מראש. “הוא עשה כל דבר בסטייל“, מגניבה לעברי גוסטי, בעת שאני עולה במדרגות לאטי ומנסה לדמיין את הרצל ואנשיו צועדים פה.
החדר נראה כמו כל חדר מלון. על הקיר הסמוך למרפסת תלויה תמונתו של הרצל, ולידה מצוין כי בחדר זה לן חוזה מדינת היהודים במהלך ביקוריו בבאזל. המרפסת המפורסמת הייתה ללא ספק פסגת הביקור. כל אחד מחברי המשלחת נעמד בה בתורו והצטלם בפוזת הרצל, נשען על המעקה ומסתכל לעבר העתיד.
רגע אחר כך, כשאנו בדרך לצאת מהמלון, חוזר פלדשטיין לתפקידו כמשבית שמחות. “זה לא היה חדרו המקורי של הרצל“, הוא חושף. “החדר המקורי נמצא בסמוך לו, אבל אליו לא נותנים לאף אחד להיכנס“.
אנו משחזרים את הצעדה של הרצל מהמלון לעבר האולם המפואר בעיר. “הוא צעד בראש פמלייתו, עם מקל, צילינדר וחליפה, ובפעם הראשונה העיר באזל התרגשה. כולם הבינו שמשהו גדול קורה“, מסביר פלדשטיין.מחוץ לאולם ‘קזינו‘ תלויות פרסומות למחזות זמר ולהצגות, ממש כמו בברודווי או בווסט־אנד. האולם אמנם עבר שיפוץ, אך מראהו עדיין מזכיר את התמונות ההיסטוריות המוכרות מן הקונגרס הציוני הראשון. “הרצל עמד על שרפרף לפני שהחל לנאום“, מספר פלדשטיין. “בניגוד למה שחושבים עליו, גובהו היה רק 1.65 מטר, וכמחזאי הוא הבין שעליו להיראות גבוה וסמכותי“.
“אותי שכנעת“, זורק איש העסקים ליאור ורונה לעבר גוסטי, בשיחת הסיכום שנערכת במבנה הקהילה היהודית בבאזל. “אנחנו נהיה נושאי הבשורה למסע הזה“, הוא אומר. מזכ“ל בני עקיבא מבטיח שינסה לקיים בתנועתו מסע דומה, ולפחות להוסיף למסע לפולין עוד יום אחד, שיעסוק בציונות.
“התוכנית לא תהיה המונית, אך היא חשובה ביותר“, הוא אומר.“אני מתכוונת בשנה הקרובה להביא לא פחות מחמש
הקבוצה יוצאת בדרכה חזרה לישראל. ממש כמו במסע לפולין, כל אחד נושא איתו הביתה מטען ענק של חוויות ומחשבות, כולל הרהורים על העתיד. איך נמשיך את דרך הציונות בישראל של היום? האם מדינת ישראל יהודית מספיק? מה אנחנו בכלל יודעים על עברנו? ומדוע מדינת ישראל לא פועלת כדי שסיפור החזון שקדם לה יופץ ברחבי העולם?
פלדשטיין מבקש לסיכום להביא את צלעו האחרת של המשפט הכי מוכר של הרצל, “אם תרצו אין זו אגדה“. המשפט הזה מופיע בספר ‘אלטנוילנד‘, שם נכתב עוד: “חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם, וגם אחריתם – חלום היא... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם