משפט עברי: התקדימים ששינו את פני המדינה
מערכת המשפט בישראל הוציאה מתוכה בחלוף השנים תקדימים ששינו את פני החוק בישראל. פרויקט מיוחד ליום העצמאות: פסקי הדין הבולטים ביותר, חלק ב'
יעל פרידסון
חלק גדול מהעבודה שלנו מתבצע כיום דרך הדואר האלקטרוני, ועידן הרשתות החברתיות מטשטש את ההבחנה בין שעות עבודה לשעות פנאי, בין הפרטי לציבורי. ובכל זאת, ברור שגם במקום העבודה מגיעה לעובד פרטיות. היה זה פסק דין תקדימי מ-2011, שבו הכיר בית הדין הארצי לעבודה בזכות העובדים לפרטיות במקום העבודה.
טלי איסקוב-ענבר עבדה בחברת ההייטק פאנאיה, ובשנת 2006 פוטרה ממנה במהלך הריונה. איסקוב-ענבר תבעה את החברה וטענה כי פוטרה בניגוד לחוק, אך החברה השיבה כי הפיטורים אירעו עוד לפני שנכנסה להריון, וכהוכחה לכך הגישה העתקים מתכתובות שנשלחו מתיבת הדואר האלקטרוני של החברה. התכתובות כללו בקשות של איסקוב-ענבר לעזרה במציאת עבודה וקורות חיים שנשלחו למעסיקים פוטנציאליים, ואף עיסוק במציאת מחליף.
בתחילה נענה בית הדין הארצי לעבודה בתל-אביב לבקשת החברה, וקבע שהעובדת נתנה את הסכמתה מכללא לחדירה לתיבת הדואר האישית שלה במקום העבודה. אך בפסק דין שניתן בפברואר 2011 קיבל בית הדין את ערעורה של איסקוב-ענבר, וקבע לזכותה פיצויים בסך של 7,500 שקלים.
"חדירתה של החברה לתכתובת האישית של המערערת במחשב ובתיבת הדואר שהוקצו לשימושה במקום העבודה, מבלי שהתבקשה ומבלי שניתנה הסכמתה מרצון ומדעת, מכללא או במפורש, מהווה פגיעה בפרטיותה", קבע הרכב השופטים בראשותו של הנשיא סטיב אדלר, והשופטים נילי ארד ורונית רוזנפלד. "חדירת החברה לתוכן תכתובות האי-מייל האישיות של המערערת נעשתה באופן בלתי מידתי, בלתי סביר ובאופן שאינו הולם את עקרונות השקיפות והלגיטימיות. בנסיבות אלה חדירת החברה לתכתובת האישית של המערערת בתיבת הדואר שהועמדה לרשותה פסולה מעיקרה, ואין חלות עליה ההגנות שבדין. זאת, גם אם אותה תיבה שימשה כתיבה מעורבת, לצרכי עבודה ולצרכיה האישיים של המערערת".
שימוש מצומצם ומידתי
מעבר לערעורה של איסקוב, בית הדין קבע הגדרות לתיבות האימייל השונות, והתווה כללים באילו מקרים ובאיזה אופן מותר למעסיק לחדור אליהן ולעקוב אחריהן. השופטים חילקו את תיבות הדואר האלקטרוני לשלושה סוגים: תיבה מקצועית בלבד, תיבה מעורבת או אישית, ותיבה אישית חיצונית למקום העבודה. בנוגע לתיבה אישית חיצונית, כמו חשבון ג'ימייל, מובן שמדובר בתיבה אישית שאסור למעסיק לעקוב אחריה ולחדור לתוכן שלה.
אך מה בדבר תיבת דוא"ל מקצועית? בית הדין הארצי קבע כי למרות שאסור לעובד להשתמש בתיבת האימייל המקצועית לצרכיו האישיים, אך אם עשה זאת, בניגוד למדיניות מקום העבודה, "המעסיק אינו רשאי להיכנס לנתוני תוכן של אותה תכתובת אישית, אלא אם כן מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים חדירה לנתוני התוכן כאמור, לאור עקרונות הלגיטימיות, המידתיות והדין החל, וככל שהמעסיק ביקש מראש וקיבל הסכמת העובד לכך, במפורש, מדעת ומרצון חופשי".
השופטים הכירו בזכות הקניין של המעסיק לנהל את מקום העבודה כרצונו ולהגן על רכוש החברה מנזקי הרשת, דבר המצריך ניטור של פעולות וירטואליות וכיוצא בזה. כך, המעסיק רשאי לאסור על עובדים להיכנס לאתרים מסוימים, ולמנוע מהם להכניס למחשבי החברה חומר זר כמו למשל הורדת תוכנות. עם זאת, כל הפעולות הללו צריכות להיעשות בגלוי, בשקיפות ומידתיות.
"על המעסיק להקפיד על שימוש מצומצם ומידתי בטכנולוגיית המעקב. זאת, גם כאשר מדיניות המעקב במקום העבודה, בכפוף להסכמה מדעת ומרצון כללית וספציפית של העובדים, כוללת בצורה ברורה ומפורשת הנחיות בנוגע לחדירה לתיבות דואר אישיות ומעורבות המוקצות לעובדים במקום העבודה... יתירה מזו, השימוש בטכנולוגיית המעקב ייעשה לאחר בחינת חלופות טכנולוגיות אחרות, ובנסיבות דווקניות המגבשות אינטרס לגיטימי לפעולה מעין זו", קבעו השופטים.
עקיבא ביגמן
חלומו של כל עיתונאי הוא לזהות לאן נושבות הרוחות, להתריע עליהן מבעוד מועד, ואולי, אם צירוף הנסיבות יאפשר זאת, לזעוק בבוא העת בכיכר העיר: "אמרתי לכם". ובכן, כזה הוא המקרה של פסק הדין בעניינה של התאגדות העובדים בחברת פלאפון שניתן בבית הדין הארצי לעבודה אשתקד. פסק דין זה נתן את האות לבליץ של התאגדויות במגזר הפרטי בהובלת ההסתדרות, שאף השיקה קמפיין פרסומי מיוחד לטובת העניין.
מעשה שהיה כך היה: במהלך שנת 2009 פעלה ההסתדרות בחשאי בתוככי חברת פלאפון, והכשירה את לבבות העובדים לקראת הקמת ארגון שייצג את כל עובדי החברה אל מול ההנהלה. לצורך כך הוקם ועד פעולה בן ארבעים חברים שהמתין ליום פקודה. ב-29 באוגוסט האחרון הגיעה שעת השי"ן, וחברי ועד הפעולה החלו לחלק טפסי התפקדות לעובדים, ובהם המוקדנים, בעלייה לאוטובוסים בסוף היום.
כשהבחינה בכך רונית מרקוס, מנהלת החטיבה הפרטית וסמנכ"לית בחברה, היא כינסה את עובדי המוקד והבהירה להם את עמדתה השלילית בנוגע להתאגדות העובדים. למחרת נשלח דוא"ל לכל עובדי החברה, שבו הובהר כי ההתאגדות עלולה לפגוע ביכולותיה התחרותיות של החברה.
המאבק על לבם של העובדים נמשך במסגרת אימיילים המוניים, כינוסי עובדים ונאומים של מנהלים כאלה ואחרים, שהדגישו את הנזק שעשוי להיגרם לחברה אם יוקם ועד העובדים.
בית הדין לשיבושי עבודה
ההתגוששות בין ההסתדרות להנהלת פלאפון המשיכה בין כותלי בין הדין האזורי לעבודה. ההסתדרות ביקשה מתן צו ארעי שיאסור את החתמת העובדים על טפסי ביטול ההצטרפות להסתדרות, וטענה שמעשי ההנהלה אינם חוקיים. בהחלטתו גינה בית הדין את ההסתדרות על כך ש"פעלה בהיחבא", אך פסק באופן נחרץ נגד הנהלת החברה וטען כי בהתנהגותה "יש משום חציית קווים אדומים בהתנהלות מעסיק כלפי עובדיו". בהחלטת בית הדין נקבע שהחברה רשאית רק להביע עמדה באופן כללי, "ללא מסרים שלילים על עצם ההתארגנות", בעוד שלהסתדרות יש לאפשר "לארגן כנסי הסברה לעובדים בתחומי אתרי החברה השונים... בכנסים אלו יציגו נציגי המבקשת (ההסתדרות, ע.ב.) את עמדתם בנוסף לעלון שהופץ לעובדים וכן ההפניה לאתר האינטרנט של המבקשת".
המאבק המשפטי לא הסתיים בכך. הנהלת פלאפון עתרה לבית הדין הארצי לעבודה, שם דנה בתיק הנשיאה נילי ארד. בפסק דין של למעלה ממאה עמודים הכריעה השופטת באופן נחרץ בדילמה, שנוסחה משום מה כמתח בין זכותם של העובדים להתאגד לבין חופש הביטוי של המעסיק להביע התנגדות לכך:
"בשלב ההתארגנות הראשונית... לא יישמע קולה של החברה בנוגע לזכות ההתארגנות, מימושה והשלכותיה על מקום העבודה, בין במישרין ובין בעקיפין" (עמ' 85). וגם: "אסור לחברה להפיץ דף מידע אשר ישמש מידע למנהלים להעביר מסרים לעובדים" (עמ' 87).
כמובן שגם פסק דין זה איננו ניתן סתם כך בחלל, אלא כדרכו של המשפט הישראלי הוא מבוסס על עקרונות שמימיים:
הזכות להתארגן בארגון עובדים מוכרת במשפטנו כ"עקרון על" הנמנה על חרויות האדם, ומעמדה הוכר כזכות יסוד חוקתית השומרת על "כבוד העובד במקום העבודה" הנגזרת מן הזכות החוקתית ל"כבוד האדם", הכולל בחובו את זכותם של עובדים ומעבידים להתארגן (עמ' 39).
כאן הונח התקדים המכונן שלו ציפתה ההסתדרות.
מתאגדים נגד הקידמה
"חוששים להתאגד?" שואלת צופית גרנט בקמפיין חדש של ההסתדרות, ומרגיעה: "בית הדין הארצי לעבודה קבע שלמעסיק אסור להתערב בהתאגדות בשום צורה". ומאז הסכר נפרץ: יותר ויותר חברות שעומדות בחזית הפיתוח הכלכלי והטכנולוגי בישראל נופלות לידיה של ההסתדרות, שדי לה בהתאגדות של שליש מהעובדים כדי לייצג את כולם.
עד כמה יכולה ההתאגדות להזיק, ניתן ללמוד ממעשיו של אחד מגיבורי הקמפיין, ברק לוי, שהוביל את ההתאגדות בחברת פלאפון: חודשים ספורים לאחר שהושלם מהלך ההתאגדות, הודיע ועד עובדי פלאפון כי הוא מתנגד למעבר של החברה ל'דור 4' של המכשירים הסלולריים מכיוון שהמהלך יוביל לפיטורי עובדים.
כאשר יותר ויותר חברות ילכו בדרך זו (סלקום כבר שם ופרטנר בדרך), אזרחי ישראל יוכלו ליהנות מטכנולוגיה ישנה וממחירים גבוהים (יו"ר ועד עובדי סונול, שמעון שטרית, כבר הספיק להתנגד להוזלת מחירי האנרגיה), והכל בחסות ההסתדרות והרגולציה הממשלתית.
אל תגידו שלא אמרנו לכם.
טל רפאל
אם עוד לא שמעתם על פסק-דין ירדור, השבוע המיוחד הזה, שבין יום השואה ליום העצמאות, הוא בהחלט העיתוי המתאים להזכיר אותו. בשנות ה-60 ביקשה רשימת הסוציאליסטים להתמודד בבחירות לכנסת השישית, אך ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותה, בטענה שיוזמיה שוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. הטענה הזו הסתמכה בין היתר על העובדה שחמישה מאנשי הרשימה היו חברים בתנועת "אל-ארד", תנועה ערבית ישראלית שהתנגדה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ושאפה להפוך אותה למדינה רב-לאומית.
אנשי הרשימה, שלא השלימו עם החלטת ועדת הבחירות, ערערו לבית המשפט העליון. באותן שנים עוד לא נחקק חוק בנושא, ולכן השאלה המשפטית שעמדה במרכז פסק הדין נגעה לשאלת סמכותה של ועדת הבחירות לפסול רשימה מהתמודדות לכנסת בהיעדר חוק מסמיך. השופט חיים כהן, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי אין לוועדה סמכות לעשות זאת. כהן בחר בגישה הפורמליסטית שלפיה "אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד". הוא אמנם הדגיש כי שלילת ריבונותה של המדינה וישיבה בכנסת הן "תרתי דסתרי", אך פסק כי אין שיקול המצדיק עשיית דין על סמך דעה עצמית, ללא חקיקה.
דמוקרטיה מתגוננת
שני השופטים האחרים בהרכב, הנשיא שמעון אגרנט והשופט יואל זוסמן, קבעו כי יש לפסול את המפלגה. אולם מעבר לקביעה הנקודתית, הם ניסחו, אולי לראשונה במסגרת פסק-דין, את משמעות אפיונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בדבריהם הם משרטטים את הקו המחבר בין שואה לתקומה, בין הרצון להבטיח ש"לעולם לא עוד", לבין הגדרת מטרתה של מדינת ישראל הריבונית והעצמאית.
כך, הם מזכירים בדבריהם את רפובליקת ויימאר, השלטון שקם בגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. היה זה שלטון סוציאל-דמוקרטי, שהמפלגה הנאצית ניצלה את פתיחותו על מנת לקדם את רעיונותיה. שלב אחר שלב, היא תפסה עוד ועוד מקומות בבית הנבחרים הגרמני, עד שב-1932, שנה לפני עליית הנאצים לשלטון, היא הייתה המפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. עשרים שנה לאחר השואה, אומרים זוסמן ואגרנט: ראינו מה קרה בויימאר, כשהסבלנות שהפגין השלטון הדמוקרטי אפשרה את עליית הנאצים לשלטון, האם נאפשר לדבר כזה לקרות כעת שוב?
"כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה". במילים אלו מתאר זוסמן את העיקרון של דמוקרטיה מתגוננת, המגינה על עצמה מפני החותרים תחתיה, גם כאשר הם עושים זאת במסגרת פעילות פרלמנטרית.
סתירה להיסטוריה יהודית
אך מעבר לרצון להגן על מדינת ישראל, יש בפסק הדין הזה גם אמירה הצהרתית משמעותית מאוד. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, קובע אגרנט. זהו ה"אני מאמין" של המדינה, וזהו הנתון החוקתי שלאורו יש לפרש את החוקים בה.
"שאם לא תאמר כן", הוא כותב, "פירוש הדבר יהיה זלזול גמור בשתי המלחמות שנלחמה מדינת ישראל, מאז הקמתה, כדי למנוע את הכחדתה על ידי מדינות ערב העוינות; פירוש הדבר יהיה, סתירה מוחלטת להיסטוריה של העם היהודי ולכיסופיו. לרבות הסתירה לעובדת השואה שנתחוללה על עם ישראל בתקופה שלפני הקמת המדינה, אותה שואה, בה הוכרעו לטבח מיליונים של יהודים באירופה ואשר הוכיחה מחדש - בלשון ההכרזה - 'את ההכרח בפתרון בעיית העם מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'".
עשרים שנה לאחר פסק דין ירדור נחקק סעיף 7א לחוק יסוד 'הכנסת', המסמיך את ועדת הבחירות באופן מפורש לנוע השתתפות רשימות השוללות את מדינת ישראל כמדינה יהודית. אך בית המשפט מעולם לא אישר פסילת רשימה על רקע העילה הזו. לעתים היה זה חוסר בראיות שהטה את הכף, לעתים פלפולים שונים שהובילו לספק בדבר מטרותיה של הרשימה המתמודדת.
אי אפשר לבקר או להלל באופן גורף את הררי העמודים שנכתבו בנושא, ויש לבחון כל מקרה לגופו. אולם דבר אחד בטוח: היה משהו חשוב ואף מרגש בדבריו של בית המשפט בפרשת ירדור. היו שם למידה מלקחי העבר לצד הצהרות חד-משמעיות בדבר יהודיותה של מדינת ישראל, שני דברים שהשבוע הנוכחי מזכיר לנו עד כמה הם חשובים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם