יום הזיכרון: יש להנציח גם את הנופלים הערבים
האם חיילים בדואים טובים מספיק להגן על המדינה היהודית אך לא מספיק טובים כדי להיות מאוזכרים בצורה ממלכתית בטקס המרכזי?
בשנת 2003 החל מנהג בצה"ל שבמסגרתו מניח הרמטכ"ל דגלון על קבר חלל צה"ל האחרון בשנה החולפת. השנה הכלל הזה הופר. למה? כי הנופל האחרון לא היה יהודי ולכן נקבר בחלקה צדדית, "מחוץ לגדר". זאת לא טעות מביכה אלא חלק מתפיסת עולם שבאה לידי ביטוי גם בימי הזיכרון שלנו.
יום הזיכרון הוא אולי היום השני בקדושתו לעם ישראל. לעם ישראל? רגע, ומה עם כל הנופלים האחרים שאינם באים במניין עם ישראל אבל באו במניין הלוחמים שנפלו למען מדינת ישראל? מדוע חלקם של 187 בדואים, 22 ערבים ישראלים מוסלמים, 308 דרוזים ומס' ערבים נוצרים צריך לקבל אזכור דל בטקס המרכזי שלנו ברחבת הכותל? האם הם היו טובים מספיק להגן על המדינה היהודית אך לא מספיק טובים כדי להיות מאוזכרים בצורה ממלכתית ורחבה בטקס המרכזי?
איך יבוא לידי ביטוי אזכור שוויוני שכזה? לא הייתי שולל שוויון דתי כך שגם אנשי דת מוסלמים, נוצרים או דרוזים יוכלו לשאת תפילה לעילוי נשמות הנופלים, בני עדתם. לא היה בכך חילול הקודש או חילול העיקרון של מדינה יהודית אלא להיפך: היה בכך סימן ואות לגדולה של המדינה היהודית שמודיעה בקול גדול כלפי המזרח תיכון והעולם הערבי שכל חיילי צה"ל הם בניה ובמקום, הקדוש לה ביותר, היא מעניקה את הכבוד, הגבוה ביותר, לנופליה למשפחתם ולעמם.
לא הייתי שולל גם ביטוי אזרחי – שהרי בכל שנה עולה בן משפחה יהודי לשאת נאום. מדוע לא יעלה גם אב ערבי - לא במקום אלא בנוסף? אני חושב שלא הייתה נשארת עין אחת יבשה לאור עוצמת שותפות הגורל והלכידות החברתית שזה היה מבטא.
ולפני שאני מתחיל "לחפור" על אי החוקתיות שבדבר אני רוצה להביא לכם את הסיפור האנושי: תחשבו רגע על משפחתו של חלל צה"ל מוסלמי או נוצרי. היא לבד שם בתוך הישוב הערבי בו היא חיה- לפעמים היא בדואית ולפעמים ערבית . אין לה מי שיחלוק איתה את הכאב על הבן שנפל. לפעמים היא צריכה להתמודד עם גילויי איבה מצד שכניה. ביום הזיכרון אין טקס בישוב שלה. הם לבד!
האם זה לא יהיה אנושי להכליל באותו טקס קשה שמסמל כל כך הרבה? האם לא יהיה זה אנושי לתת ביטוי גם לדתם ולאמונתם במסגרת הטקס הזה?
גם הפאן הלאומי הוא חשוב – מתן מקום של כבוד בטקס יום הזיכרון לאוכלוסייה הערבית יהווה אגרוף מחץ ללאומנים מקרב ערביי ישראל שחותרים תחת המדינה. תהא בכך אמירה שוויונית שתסדוק את חומת הטענות של ה"חנין זועבים".
אחרת, לעולם הוא ידע שאם יקרה לו משהו לא הוא, משפחתו או עדתו יקבלו הכרה מהותית מהמדינה היהודית אלא בעיקר בוז ולעג מצד החברה בה הוא חי.
וכמה מילים על שוויון כזכות יסודית במדינה דמוקרטית – הזכות לשוויון הוכרה כבר מזמן כאחת מהזכויות היסודיות המגיעות לנו כאזרחים. אני גורס שהזכות לשוויון ביום הזיכרון לחלל הערבי ומשפחתו, חייבת לקבל ביטוי מוחשי ומוצק בתוך הטקסים הרשמיים של מדינת ישראל . זוהי זכותם וזוהי חובת המדינה לכבד זכות זאת.
לצערי, כאשר מדברים על שוויון לאוכלוסייה הערבית, לא פעם מדובר בשוויון למי שחותר תחת עיקרון המדינה היהודית ומי שמפגין ופועל נגדה באופן תיאורטי או מעשי. הם נהנים משוויון, אלו שנפלו למענה לא.
ולפני שאתם מטקבקים נגדי דברי שיטנה ושנאה משל הייתי אחרון השמאלנים שחפץ במדינת כל אזרחיה- צר לי לקלקל את המסיבה: אני מאמין גדול במדינה היהודית לעם היהודי. ויחד עם זאת אני מאמין גם בחובותיה כלפי בניה האחרים וכלפי בני משפחתם, ששילמו את מחיר קיום המדינה היהודית, גם אם הם לא כאלו.
הכותב הינו עו"ד המתמחה בתחומי המשפט המנהלי והחוקתי
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם