חופים שהם געגועים: מים לים בדרך לזיכרון
אחרי עבודה קשה המשימה הושלמה, והמסלול המחבר בין חוף הים התיכון לחוף הכנרת הוכשר. כעת צועדים בו בכל שנה אלפי מטיילים ובהם גם חיילי גדוד אחד, שבתוך ארבע דקות של אימה איבד תשעה מלוחמיו, אבל החליט להמשיך קדימה ולא לעסוק בעבר
עמותה שהקימו לזכר חבריהם שנהרגו במלחמת לבנון השנייה פעלה בשנים האחרונות למען שדרוג מסלול ההליכה “מים אל ים”. המסע הספציפי הזה - שמטיילים רבים הצטרפו אליו כדי להכיר את הארץ ולשמוע סיפורי לוחמים - התקיים לזכרם של הנופלים. בנקודות מסוימות במסלול, כאשר הראות הייתה טובה, אפשר היה להשקיף על הכפר דבל בשטח לבנון, שם מתקפה קצרה וקטלנית המיטה אסון על פלוגה א’ של הגדוד.
זה קרה בט”ו באב תשס”ו, 8 באוגוסט 2006. בליל ירח מלא החל כוח מובחר של צנחנים לנוע צפונה לכיוון אשרף, כדי להכין את התשתית להתקדמות שאר הכוחות. התכנון היה להגיע קודם לכפר דבל - כפר נוצרי סמוך שננטש. הכוח היה אמור להתמקם בבתים לפני אור ראשון, לשהות שם במהלך היום, ובלילה הבא להמשיך לעבר אשרף.
מאות חיילים עמוסי ציוד עשו את דרכם אל הכפר, מקום ציורי עטוף במטעי זיתים, חרובים וטבק. פלוגה אחרי פלוגה חצו את הגבול ללבנון בטור ארוך של לוחמים המתקדם לאטו. הטעות הראשונה הייתה כבר בשלב הזה: היציאה לדרך התעכבה בכמה שעות, ועד שחצו אחרוני החיילים את הגבול כבר האיר היום. לכפר הם כמובן הגיעו באיחור רב. שתי פלוגות, יותר ממאה לוחמים, נדחסו למבנה חשוף. פלוגה א’ בפיקודו של נתי יהב התמקמה בקומה הראשונה, ופלוגה ג’ בקומה העליונה. צפופים, מותשים ועייפים הם המתינו שיעבור היום.
“כבר מתחילת האירוע ההתנהלות הייתה לקויה”, משחזר ד”ר דודו ששר, רופא בכיר במרכז לנשים ויולדות בבית החולים שיבא, שצורף לפלוגה א’, פלוגת ההנדסה. “ההתארגנות הייתה אטית, ואחריה הובלה אטית של הרבה מאוד חיילים עם הרבה משקל. הגענו לכפר לקראת השעה שש בבוקר, כשהשמש כבר עלתה. התוכנית המקורית הייתה לפזר פחות מפלוגה בכל מבנה, אך בגלל קוצר הזמן והחשש שניחשף הוחלט לצרף שתי פלוגות לתוך מבנה אחד. למעשה זה היה שלד דו-קומתי שבנייתו טרם הסתיימה. הקומה התחתונה הייתה נעולה, והפלוגה שלנו פרצה את הדלת והתיישבה שם”.
מיד עם כניסתם התברר להם שהמקום משמש כמחסן זעתר, וחלל המבנה מלא בריח חריף. אך לא זו הייתה הבעיה האמיתית: “היינו ארבעים חיילים במעין מחסן סגור עם דלת מתכת גדולה דו-שכבתית. הרגשנו שאנחנו הרבה אנשים במבנה חשוף, וביקשנו לעבור למיקום אחר. התשובה הייתה שמסוכן מדי לנוע באור יום, ועדיף שנישאר כך. שוב ושוב ביקשנו לעבור מהמבנה, אמרנו שצפוף מאוד, אבל נענינו בסירוב. בלית ברירה התחלנו להעביר את היום לקראת הפעילות בלילה הבא”.
חשבתם שאתם עלולים להיפגע שם?
“לא היה מודיעין על פגיעה אפשרית, ובכל זאת היינו דרוכים. המתח הורגש בעיקר בשעות הבוקר, ובצהריים הוא התחלף באווירה רגועה יותר”.
השקט המדומה הופר בשעה 13:23. טיל נ”ט חדר את הדלת הכבדה והתפוצץ במרכז החדר. “פתאום ראינו אור ענק בוקע מהפתח”, משחזר ד”ר ששר. “החדר התמלא עשן ואני מרגיש שמשהו איתי לא בסדר. הסתכלתי וראיתי שיד ימין שלי תלויה על בלימה. לא הרגשתי כאב, אבל הבנתי את מצבי. ביקשתי שישימו לי חוסם עורקים, ומאז אני לא זוכר יותר מדי”.
סדרה ארוכה של ניתוחים נדרשה כדי להציל את ידו של ד”ר ששר, אבל לפני כן עוד נכונה לו דרך ארוכה וקשה. ארבע דקות אחרי הפגיעה הראשונה שוגר אל המבנה טיל נוסף. מחסן הזעתר הפך למלכודת אש, והכוח התפנה אל מטע הזיתים שמאחוריו. תשעה הרוגים גבתה המתקפה – רס”ן נתי יהב, סרן יוני שמוכר, רס”ר אשר ראובן נוביק, רס”ל גלעד זוסמן, רס”ל אלעד דן, רס”ל עדי סלים, רס”ל נאור קאלו, רס”ל עידן קובי וסמ”ר בן סלע, שנפצע אנושות ונפטר כעבור כמה שעות, במהלך הפינוי. מספר הפצועים מקרב חיילי הפלוגה היה 29. שעות ארוכות הם שכבו במטע, תחת ירי ופצצות מרגמה, כשבפיקוד מתלבטים אם לפנותם באופן רגלי, בכלי רכב ממוגנים או בעזרת מסוקים. החשש היה שהמסוקים יהפכו למטרה קלה לאנשי חיזבאללה.
“אני זוכר את עצמי שוכב וצועק ‘למה לוקח להם כל כך הרבה זמן?’” אומר ד”ר ששר. “בכל פעם ניסו להרגיע אותנו ולומר שהמסוק בדרך”. רק לקראת ערב יחלצו לוחמי גולני ששהו בסמוך את הפצועים וההרוגים, ויישאו על כתפיהם את האלונקות במסע של ארבעה קילומטרים לעבר הגבול.
בוועדות שלאחר המלחמה ידובר על מחדלים קשים, על החלטות שגויות, על לקחים שכבר לא יחזירו את הבנים. מתוך השבר הגדול החליטו כמה מחיילי הגדוד, יחד עם משפחות הנופלים, להקים את עמותת “בדרכם”, אשר תנציח את התשעה באמצעות טיפוח הנחישות ואהבת הארץ שהיו חלק בלתי נפרד מחייהם. למרות הכאב ותחושת הכעס, הקשר המיוחד של הגדוד והמשפחות נשמר גם שמונה שנים אחרי האסון.
בעת שהתחולל הקרב בכפר דבל, סגן-אלוף במיל’ אורי לוין שירת בגבול מצרים, במערכה שהתנהלה בגזרה הדרומית במקביל לזו הצפונית. הוא זוכר היטב את שיחת הטלפון מחברו אופיר שטמרמן, חייל בגדוד הסיור של עוצבת האש, שסיפר לו על האירוע הקשה. עוד לפני כן יועד לוין לשמש סגנו של נתי יהב. “מרגע שקיבלתי את הטלפון מאופיר לא היה צריך להגיד לי שום דבר. ידעתי שמפה אני ממשיך בגדוד הזה הלאה”.
הפגישה הראשונה שלו עם הפלוגה שנפגעה הייתה כעבור שבועיים, במפגש שארגן אגף נפגעים בצה”ל בבית גולדמינץ. הם הגיעו – שבורים, שפופים, חלקם פצועים. “כבר שם התחלתי למפות את הפלוגה”, מספר לוין, “ליצור קשר עם החיילים שנפגעו בגוף ובנפש, להתחבר אליהם ולראות מי כשיר ורוצה להמשיך בפלוגה. דאגתי גם לפגוש את המשפחות השכולות ולהתמודד עם הכאב שלהן”.
“באופן אישי לא חוויתי ביטויי כעס. כן חוויתי נימה של ביקורת, אבל גם הרבה פרגון וברכת הדרך. בתקופה הראשונה שימשתי לא רק כמפקד, אלא גם כמעין קצינת נפגעים”.
בתוך שנה שוב נקרא הגדוד למילואים, והשתלב בפעילות מבצעית. בשורותיו היה חייל חדש: איציק קובי, אביו של עידן ז”ל. כבר אחרי הלוויה הודיע איציק שהוא מתכוון לעלות על מדים ולהצטרף אל חבריו של בנו. בגיל 51, כשאת חובת המילואים שלו השלים זה מכבר, ביקש לשוב ולהתגייס. “כמה שבועות לפני שנהרג עידן שכח אצלי את הנעליים הצבאיות האדומות. עכשיו כל מה שרציתי היה להיכנס לנעליו, תרתי משמע”, הוא אומר. “שיגעתי את כולם עד שהשגתי מה שרציתי – להצטרף לגדוד של עידן”.
יממה לפני הכניסה ללבנון נפגשו האב והבן בבאר-שבע. עידן התגורר באילת עם אמו, איציק במושב יערה בצפון עם רעייתו החדשה. הם ישבו לקפה זריז כשפתאום התקשר ד”ר ששר, ושאל את עידן אם ירצה שיאסוף אותו בצומת בית קמה, בדרך צפונה. החייל ביקש מאביו להקפיץ אותו לנקודת המפגש. כשאיציק ביקש מד”ר ששר לשמור על עידן, ענה לו הרופא: “כל אחד ישמור על עצמו ונחזור בשלום”.
איציק עבד באותם ימים כנהג הסעות של בית החולים בנהריה, ותחת מטחים כבדים של קטיושות הוביל לשם צוותים. בלילה הנורא ההוא הלך לישון מוקדם יחסית, כדי לקום בחמש בבוקר לעבודה. בשעה שלוש לפנות בוקר העירה אותו דפיקה בדלת. בפתח עמדו קצין העיר ורופא, ובפיהם הבשורה הקשה. אבל איציק התעקש שהוא צריך לנסוע מיד לבית החולים. “אמרתי להם: אני את המכה שלי חטפתי, אבל 14 אחיות שלא יגיעו לעבודה בזמן מלחמה, כשכל הזמן מגיעים עוד ועוד פצועים, זה פנצ’ר רציני”. רק אחרי שהחזיר את הרכב לבית החולים התפנה להתאבל ולעכל את האובדן של בנו בן ה-26, ילד הטבע שאהב לצנוח, לגלוש ולקחת את החיים באקסטרים.
אין בפיו טענות כלפי צה”ל. “היו הורים שאמרו דברים קשים על הצבא, וניהלתי איתם ויכוחים. אני אומר שזה גורל או מזל, אבל לא אקרא לזה מחדל. הפלוגות הסתתרו בכמה בתים, והמחבלים כיוונו את הטיל לבית המסוים הזה. זה כמו ברולטה. כמו שהבן שלי נהרג, גם הקצין שנתן את הפקודה להסתתר שם היה יכול להיהרג. ככה אני חי עם זה, ואין לי כעס על אף אחד. יש לי כעס על המחבל שהרג אותם, והלוואי שיכולתי לנקום בו. אם תהיה עוד מלחמה בלבנון, אני אשמח להיכנס לשם”.
בינתיים הוא מסתפק בפעילות שגרתית יותר. “עשינו אימון בצאלים ותעסוקה מבצעית ברמאללה ובג’נין, כולל מעצרים בלילות. אני מגיע למילואים, עושה הכול כמו כולם, ואני מרגיש שככה אני ממשיך את הבן שלי. החברים מהמילואים הם כמו הילדים שלי, כמו אחים שלי. הם מלח הארץ. לא רואים דברים כאלו. כולנו שומרים על קשר בוואטסאפ גם בלי המילואים, ומגיעים לחתונות ולשמחות של החבר’ה”.
מי שליווה את איציק קובי עם חזרתו למערך המילואים היה דודי שטיין, שהצטרף לגדוד ב-1983 ומשמש כקשר של המג”ד. בזמן המלחמה הוא שהה במפקדת האוגדה בעפולה, וקיבל שם את הדיווחים מכפר דבל. “הידיעות טפטפו לאט-לאט”, הוא מספר. “ישר הבנו שהם חטפו, רק לא ידענו עד כמה המכה גדולה. לקח זמן עד שזה חלחל: כמעט פלוגה שלמה נמחקה”.
מה הייתה התחושה במפקדה?
“במצב כזה כולם מרגישים גרוע מאוד. כל אחד חושב שאולי הוא לא עשה מספיק, כאילו אם היה אומר כך או אחרת, משהו היה משתנה והאירוע הזה לא היה קורה. זה חשבון נפש שאנשים ייקחו איתם לכל החיים”.
על צירופו של איציק קובי לגדוד המילואים מספר שטיין: “התרגיל שעשינו באימון הראשון של הגדוד אחרי המלחמה כלל עלייה על הר סנסן. זה לא דבר קל, בוודאי לא כאשר
אתה לא אדם צעיר, אני שואלת את איציק קובי. מהיכן הכוחות, הנפשיים והפיזיים, לשרת ביחידה קרבית? “המילואים נותנים לי כוחות וסוגרים לי את החור בנשמה”, הוא עונה. “אני עושה את העבודה של עידן. גם הבן שלי שהתגייס לצבא לפני שבעה חודשים, שמשרת כמדריך כושר קרבי, ממשיך את הדרך של עידן, וגם הבן הצעיר יותר ימשיך. כשלא אוכל לעשות מילואים והילדים לא יוכלו לעשות מילואים - הנכד יעשה מילואים”.
גם אחרי האובדן הקשה שחווית, אתה רוצה שהילדים והנכדים שלך יהיו בקו האש?
“אין לנו תאילנדים שישמרו בשבילנו על המדינה. כשאני שומע אנשים שאומרים ‘למה שאני אתן את הבן שלי למדינה?’ אני מתחלחל. מה זאת אומרת למה? כי ככה אתה שומר על הבית שלך ועל הילדים שלך!”
דודי שטיין, החייל הוותיק, הפך לאחד ה”מורעלים” בכל הקשור להנצחת הנופלים של הגדוד. מהרגע הראשון היה ברור לו שפרויקט ההנצחה יתחבר לנופי הארץ ולטבע שלה. “כשהתחלנו לדבר עם המשפחות, כל אחת מהן סיפרה כמה שהבן שלה אהב לטייל ואהב את הארץ. הבנו שזה חייב להיות הכיוון שלנו”, הוא מספר. ברוח זו הוקמה עמותת “בדרכם”, המנציחה את תשעת החללים ואת סמ”ר אורן ליפשיץ שנפל במהלך פעולות חילוץ בעיירה בינת-ג’בל. חיילי הגדוד בחרו להנציח את חבריהם גם דרך הרגליים, בהליכה משותפת מאכזיב שלחוף הים התיכון ועד הכנרת. “המסלול נבחר כי הוא עובר במרחק לא גדול מכפר דבל, ועם זאת לא רצינו להיות קרובים יותר מדי לאזור ההתרחשות”, אומר שטיין.
במסלול “מים אל ים” הלכו דורות של מטיילים, אך הוא מעולם לא הוכשר כשביל מסודר. “סללנו את השביל וסימַנו אותו”, מספר שטיין. “הקדשנו לפרויקט הזה שבתות, חגים, ימי חופש. אנשים באו ובידיים שלהם הרימו סלעים ועזרו לסמן את השביל, לטובת המטיילים. גם חיילים בטירונות, אנשי החברה להגנת הטבע וחניכי תנועות הנוער נרתמו למשימה. כיום אפשר ללכת במסלול בנוחות ואפילו לרכוב בו באופניים. בנוסף הוצאנו את הספר ‘בדרכם’ עם פרק על הגאולוגיה של האתרים שבהם עובר השביל, הזואולוגיה וההיסטוריה של המקום. גולת הכותרת של העשייה היא הטיול המשותף פעם בשנה, לזכרם של חברינו”.
שטיין, עורך דין עצמאי שגם בגיל 53 ממשיך לשרת במילואים, מתמסר לפרויקט ההנצחה ושומר על קשר עם המשפחות השכולות. “אנחנו משתדלים להגיע כמה שיותר לכל אחת מהן. המשפחות פזורות בכל הארץ ולא תמיד זה קל, אבל אנחנו עושים את המאמץ כי זה חשוב לנו. אנשים הרי נתנו את חייהם, ומה אני עושה בשבילם בסך הכול? מקדיש יום-יומיים בשנה כדי להנציח את הסיפור שלהם”.
סא”ל לוין מספר כי לאחר האירוע הקשה בכפר דבל הוחלט בגדוד לא להתעסק בעבר אלא אך ורק בשאלה מה יקדם אותם הלאה, לרמת כשירות מרבית במלחמה הבאה. “החריג היחיד לכלל הזה הוא העיסוק בהנצחה. בפסח, בתום יום ארוך של צעידה, אמר לי אחד מאנשי הגדוד: ‘זה כאילו לא קשור למלחמה הבאה, אבל עצם הלימוד על האנשים הנפלאים הללו מחבר מאוד ונותן מוטיבציה’”.
“הזמן לא מרפא, אבל העובדה שהחבר’ה מהגדוד שומרים על קשר, באים ומבקרים, הפרויקט שהקימו והטיול שמתקיים מדי שנה - נותנים מעט נחמה”, אומרת שוש סילם, אמו של עדי ז”ל.
עדי היה צעיר הנופלים בכפר דבל, רק בן 22. הוא גדל כבן יחיד בין שלוש אחיות. מילדות נמשך אל ההווי הצבאי; שוש מספרת שהיה משחק בטנקים, ברובים ובחיילי צעצוע במשך שעות, מסדר עמדות ומבצר חומות. הוא ביקר בכל תצוגה של כלי רכב צבאיים וכלי נשק הקיימת בארץ. כששלמה אביו היה חוזר ממילואים, היה עדי מבקש ללבוש את החולצה הירוקה ולאחוז בנשק. אם ראה חייל עומד בטרמפיאדה היה מתחנן להוריו שיעצרו וייקחו אותו. “עם ארבעה ילדים באוטו זה היה צפוף ומסוכן, אבל קרה גם שנכנענו לו והוא עבר לשבת מקדימה, על הרצפה מתחתיי, כדי לפנות את מקומו לחייל. היום זו הצוואה שהוא השאיר לי. בכל פעם שאני רואה חייל בטרמפיאדה אני עוצרת לו, ולוקחת אותו הכי קרוב ליעד שלו, גם אם זה לא בדרך שלי”.
כנער שמעריץ את צה”ל שאף עדי להתגייס ליחידה קרבית, ואכן התקבל לצנחנים ועבר שם הכשרה כחובש. במרץ 2006 השתחרר מצה”ל, החל לעבוד כמאבטח ותכנן ללמוד מזרחנות ולשרת בשב”כ. רק שלושה חודשים הספיק להיות באזרחות לפני שנקרא בצו שמונה ללבנון. שוש, אפופה תחושות רעות, כמעט לא עצמה עין מרגע שיצא לדרך.
“רק בדיעבד בעלי סיפר לי שעדי התחבק איתו כשנפרד ממנו, ואמר לו, ‘אבא, אם יקרה לי משהו אל תבכו עליי’”, היא מספרת. “שלמה שמר את זה בבטן ולא סיפר לי. אבל גם בלי זה, מהרגע שעדי הלך הייתה לי תחושה נוראית. לא הייתי אני. כאילו ניבאתי את מה שעתיד לקרות”.
כשהמודיעים דפקו בדלת שוש ביקשה מהם שרק יגידו שעדי לא נהרג. שתיקתם אמרה הכול. שוש צרחה ובתוך דקות התמלא הבית בשכנים ומכרים. “היה קשה מאוד, וזה לא הולך ונעשה קל יותר. בתהליך של שכול, כל יום הוא מאבק בפני עצמו”, היא אומרת.
בתה הצעירה דניאל ביקשה ללכת לשירות קרבי, וההורים השכולים חתמו על הטפסים הדרושים כדי שהצבא יקבל את הבקשה. היא שירתה כמדריכת חי”ר, אחר כך יצאה לקצונה ושירתה ביחידת ‘עוקץ’, ובימים אלו היא אמורה להתחיל שירות מילואים בגדוד שבו שירת עדי. “לא היה לה פשוט להתגייס, אבל היא רצתה לעשות את הכי טוב שהיא יכולה”, אומרת שוש. “היה ברור לנו שלא נמנע מהילדה את מה שהיא רוצה. היא עברה קורס צניחה, וסיפרה לי שכשצנחה בפעם הראשונה, ראתה את דמותו של עדי מלווה אותה. היא ניגבה את הדמעות, ידעה שהיא חייבת להתרכז בצניחה, והתחושה שעדי איתה עזרה לה”.
מתי עדי הכי חסר לך?
“הוא חסר לנו כל יום וכל הזמן. עם השנים נוספו לנו נכדים, ואנחנו מוצאים בהם הרבה נחמה. ביום הזיכרון, כשהנכד הבכור שלי מספר בבית הספר על הדוד שלו, זה ממלא אותי גאווה ונותן כוחות להמשיך הלאה”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם