אסי דיין היה פקעת תמימות שהושחתה בטרם עת
דיין היה הצבר שנולד בנהלל אבל גדל בצהלה, הכוכב הקלאסי עם ניחוח בינלאומי, שעשה בקולנוע הישראלי דברים שאף אחד אחר לא העז. הוא היה גדול מהחיים ברמה הנמוכה שאליה ירדו סרטיו
זה משהו גדול מהחיים – אבל בכל זאת גרוטאה. בחיבור הבלתי אפשרי הוא קצת מזכיר את 'החיים על פי אגפא'. אסי דיין היה פקעת של תמימות שהושחתה בטרם עת. הייתה לו כריזמה, הוא היה בצעירותו יפה תואר והוא בנו של הרמטכ"ל המנהיג המיתולוגי ביותר בתולדות המדינה מאז דוד בן-גוריון. היה לו הומור, לפעמים קטלני: כשראה את סרטו של עמוס גיתאי 'כיפור', הוא הפטיר: "השתתפתי במלחמת יום הכיפורים, ואני לא זוכר שהיא הייתה כל כך משעממת".
אם מאיר הר-ציון היה נראה כמו ג'יימס דין, הוא היה אסי דיין. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים נערכה חתונת ענק בחצר ביתו של משה דיין בצהלה, שבה נישאו שני זוגות: אסי ואהרונה דיין, יעל דיין ודב שיאון. כל המדינה הייתה שם - מה שנקרא אז כל המי ומי. הבלגן היה כל כך גדול ש"כמעט התחתנתי עם פולה בן-גוריון", אמר אסי דיין באחד מאינספור הסרטים שצולמו עליו, 'החיים כשמועה'.
החתונה וקריירת הזוהר של בנו של שר הביטחון היו סמל רב עוצמה לכל הדברים הפחות נעימים שהתרחשו בתרבות החיים של החברה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. זו אמנם לא הייתה הילולת ניצחון, אבל אפשר היה לראות בצילומי הסרטים מאותה חתונה את ההתחככות המיוזעת וחסרת הרסן של אצולה כוחנית המולכת עכשיו בישראל.
שלא בטובתו, אסי דיין היה חלק מכל זה. היה מרחק של שנות אור בין דמותו של אורי שאותה גילם בסרט 'הוא הלך בשדות', לבין דמותו של נער הזוהר שהיה גם צנחן וגם יוצר, צבר אולטימטיבי שמגזינים כמו 'פארי-מאץ' הפריזאי, שבועונים ועיתונים עושים עליו כתבות נרחבות, מלוות בצילומים. במקרים רבים קיבל אסי דיין באותה תקופה גם תמונות שער. אורי כהנא, שהתגייס לפלחה ומשם לפלמ"ח, שביצע בימי המאבק פעולות נועזות – הוא פתאום כוכב קולנוע וטורי רכילות.
אסי דיין נתן תפוקה של 12 טון צבריות, לפחות כמו אורי זהר. אבל זהר היה אורי מסוג אחר, מחוספס וקצת גס, ואסי דיין נתן איזה ממד של הרפתקנות וניחוח בינלאומי.
אבל אסי דיין התגלה כמי שעשוי מהחומר של כוכבי הרוק הקלסיים. הוא שרד. הוא היה כוכב שנפל וניסה לעבור גאולה דרך הביבים; הוא היה גדול מהחיים ברמה הנמוכה שאליה ירדו סרטיו; הוא ידע להעביר הילוכים ולעבור משלב אל שלב בקריירה שלו - מנער הזוהר
את המהפך שלו לכיוון הקולנוע ההגותי יותר, זה שהמבקרים וחוקרי הקולנוע משתהים עליהם, הוא עשה בסרט 'החיים על פי אגפא', שיצא ב-1992. אחריו הגיע 'שמיכה חשמלית ושמה משה' - עוד אחד מהשמות הפרדוכסליים של יצירותיו. זה היה סרט שכולו נמוך מהחיים.
דיין בעצמו היה פרדוכס מהלך: הוא ניסה לעשות יצירות מהסוג שיוצרים חצי מתאבדים עוסקים בהם, אבל אלה גם שילמו על כך בחייהם - אנשים כמו ג'ק קרואק או ז'נה. דיין תמיד היה מבוקש, ודאג ליצור במאמץ רב את הסבל של חייו. אפשר לדמיין באיזו הנאה הוא היה קורא את מאמרי העיתונות לזכרו, הנכתבים על ידי המוסמכים למחשבה מטעם התקשורת. ההנאה שלו כמובן היא לקרוע אותם לגזרים.
דיין היה הצבר שנולד בנהלל אבל גדל בצהלה - הצבר העירוני. הפושטק עם המכוניות והאופנועים שהיה גם לוחם ויוצר.
כשחקן הופיע הפרדוקס הדייני: ב'מר באום' הוא חשף את עצמו באכזריות, כולל בחשיפה גופנית כמעט משפילה, כפי שאף אחד בקולנוע הישראלי לא מעז. אלה לא היו הסצנות הפורנוגרפיות של קולנועניות השואפות פרסום, אבל תמיד הייתה תחושה שהוא הכי קרוב כאשר הוא לכאורה הכי רחוק מדמותו האמיתית: דמויות של רב אידיאולוג פנאטי ב'ההסדר' של יוסי סידר ורב ליטאי גדול בתורה ב'חופשת קיץ'. סרטו האחרון של דוד וולך מ-2007 הוא אחד הגדולים בדור האחרון; סרט מצמרר שספק אם היה משיג את האפקט המיוחד שלו בלי אסי דיין בתפקיד הראשי.
אסי דיין אולי לא התכוון לכך, אבל תפקידי הפטריארכים הדתיים שלו חשפו באיזו קלות יכול להפוך צבר ארצישראלי לדמות של דתי החי בתוך הפשטות פילוסופיות תורניות. זו אדיקות המובילה עד מוות.
ואולי גם זה אפיין את אסי דיין, שבדרכו התמכר בקנאות לדת ההרס העצמי. אתמול הוביל אותו מסע ההרס שלו אל סופו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם