מורשעי הולילנד - תרומה לציבור לא פוטרת מעונש
חבורת המורשעים טוענת כי העבודה הציבורית השנים פוטרת אותם מעונש כבד. מישהו כאן מנסה להפוך את היוצרות: הם ניצלו את הכוח והמעמד כדי לגרוף לכיסם כספי שוחד בסכומים הזויים
מסר העיד מטעם התביעה ולכן האירוע עורר עניין רב, אבל הדרמה הגדולה באמת התרחשה בבית משפט אחר. באותו יום ממש גזרו שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש של שבע שנות מאסר על הנשיא לשעבר משה קצב, אחרי שהרשיעו אותו באונס ברוטאלי של אחת מפקידותיו ובעבירות אחרות.
הידיעה על העונש חסר התקדים שהוטל על קצב עברה במהירות בין בתי המשפט והדהימה את כולם. גם אולמרט עצמו פער עיניים לרווחה. "כמה? שבע?", הוא שאל את סובביו הרבים כמי שלא מאמין. קשה לי להניח כי בחלומותיו המסויטים ביותר האמין אולמרט כי שלוש שנים מאוחר יותר הוא יתייצב באותו אולם עצמו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והתובע מטעם המדינה יבקש להטיל עליו שש עד שבע שנות מאסר אחרי שהורשע בלקיחת שוחד.
ביום שני, יום השואה, עמד אולמרט מול התובע יוני תדמור, איש צעיר, יסודי וענייני, ועדיין לא האמין למשמע אוזניו. שלשום התראיין אחד מחבריו, מיקי צילרמאייר, וסיפר כי אולמרט לא הכין את עצמו לבומבה הזו. "הוא לא חשב על בית סוהר. הוא כמו חייל שיוצא לקרב ולא חושב למות", אמר החבר.
אפשר להבין את הסיטואציה. אולמרט, שעל אופיו למדנו היטב מאלפי עמודי פרוטוקול של סיכומי דין והכרעות דין עד כה- הרגיש שהוא מורם מעם. אולמרט חשב שנפלה זכות גדולה בידי הנתינים המקומיים שדווקא הוא האיש שמנהיג אותם, פעם כראש העיר ירושלים ופעם כראש ממשלת ישראל.
אולמרט קרא לעצמו משרת ציבור. העניין הזה עלה שוב ושוב בימים האחרונים במסכת הטיעונים לעונש בבית המשפט ותיכף ניגע בו. האמת היא שהוא לא ממש שירת את הציבור. נכון יהיה לומר כי אולמרט שירת את עצמו והציבור שירת אותו. מי שבקי בביוגרפיה של אולמרט יודע שאת הכסף הגדול שלו הוא עשה כבר לפני 35 שנה, כאשר שימש כעורך דין וחבר כנסת בעת ובעונה אחת. הוא בעצמו הודה בכך. החוק לא מנע אז את ניגוד האינטרסים שזעק לשמיים, ואולמרט עבד בוועדות הכנסת גם עבור הלקוחות הפרטיים שלו.
אולמרט התקדם והפך לשר, אחר כך לראש העיר ירושלים, בהמשך חזר לכנסת והיה למיניסטר בכיר ולראש הממשלה. במהלך שמיעת עדי האופי בימי שני ושלישי, שדיברו על המורשעים בשוחד כאילו היו ל"ו הצדיקים, חזרה ועלתה התרומה של אולמרט והאחרים לציבור הרחב. מכיוון שכל החבורה ביצעה את העבירות בירושלים, דיברו שם על התרומה הגדולה שלהם לעיר. "מרכז העיר היה שומם", העיד אחד, חזקי לוי, שהיה מנהל הרשות לפיתוח ירושלים. לוי רצה ללמד סנגוריה על מהנדס העיר אורי שטרית, שתכנן חזות אחרית למרכז ולכן הוא ראוי להתחשבות בגזר הדין.
העניין הזה שנוי במחלוקת. אני יליד ירושלים ותושב העיר ויכול להעיד, כמו רבים אחרים, כי במהלך עשר שנות כהונתם של אולמרט וחבריו נגרם לעיר הבירה נזק בל יתואר. אני לא מתייחס למפלצת הארכיטקטונית במתחם הולילנד, שאותה הם בנו אחרי שקיבלו כספי שוחד ורמייה וכך גם הרסו לחלוטין את קו הרקיע של ירושלים. אני מדבר על עשר שנות הזנחה של העיר, שבהן היא צעדה לאחור, שינתה את פניה הדמוגרפים לרעה, מצב הכלכלה והחינוך התדרדר בה ללא הכר וההגירה השלילית רק הלכה וגברה.
ירושלים, שאולמרט מבקש היום את רחמי בית המשפט בזכות העבודה שלו בעיר, לא עניינה אותו מעולם. זו האמת ואין בלתה, אם להשתמש בשפה המליצית של האיש עצמו. במשך חודשים ארוכים, במהלך שנות כהונתו, הוא בילה בחו"ל, והימים נספרו. בניגוד לקודמו, טדי קולק, שהקדיש את חייו לעיר במשך 30 שנה ורשם על שמו מונומנטים גדולים כמו מוזיאון ישראל, תיאטרון ירושלים, אצטדיון טדי או גן הפעמון אין שום מיזם שיכול להיקרא על שמו של אולמרט ושותפיו בקואליציה ובהנהלת העיר. היום, בעקבות משפט הולילנד, אנחנו יכולים לדעת מה העסיק אותם באמת.
ומעבר לזה, חבורת המורשעים בדין הוסיפה במהלך הטיעונים לעונש כי עצם העבודה הציבורית לאורך השנים פוטרת אותם מעונש כבד. ההיפך הוא הנכון. מישהו כאן מנסה להפוך את היוצרות. האנשים שעומדים בראש המערכת ניצלו את הכוח ואת מעמדם כדי לגרוף לכיסם כספי שוחד בסכומים שמצליחים לזעזע את כסאו של השופט רוזן, לפחות על פי דבריו. החטא אם כן הוא כפול: הם גם מעלו באמון הציבור ששלח אותם לכהן בתפקידיהם ובנו עבורו פרויקטים נוראים, וגם קיבלו מתחת לשולחן מיליוני שקלים. האם זו סיבה לפרס על מפעל חיים?
אני לא שופט ולא מתיימר, אבל נדמה לי שדווקא איש ציבור חייב באחריות כבדה הרבה יותר על מעשיו מאשר אדם פרטי. "ניצול השררה היא ביטוי השחיתות החמור ביותר", קבע השופט חיים כהן במשפט שבס. "משרותיו הרמות של הנאשם שמשו לו כלי שבהן צד את קורבנותיו", אמרו השופטים על משה קצב. "המסר צריך שיהיה חד ובהיר וידוע לכולי עלמא שגם איש ציבור רם דרג שמפר את האמון שניתן בו צריך שיוטל עליו עונש משמעותי שלא נופל מעונשו של איש מן השורה", כך קבעה השופטת ברכה אופיר-תום לפני שחרצה את דינו של אברהם הירשזון, שר האוצר לשעבר וחברו הטוב של אולמרט ל-5.5 שנות מאסר.
וגם אם פה ושם עשו אנשי הציבור מעשה טוב למען הקהילה (שאותה כמובן שירתו בשכר גבוה, ולא בהתנדבות, וזה גם היה תפקידם), אין הדבר צריך בהכרח לעמוד לזכותם. השופט חיים כהן כתב פעם כי אנשים שעומדים לדין "כאילו ערומים הם ביום היוולדם". השופטים במשפט גונן שגב, שר האנרגיה לשעבר שהטילו עליו 5 שנות מאסר על יבוא סמים כתבו בפסק הדין כך: "את כרטיס הביקור קונה אדם יום אחר יום, שעה אחר שעה. אין בפעילות הזו להוות משקל נגד מול המעשה שביצע".
גזר הדין במשפט הולילנד יינתן בעוד שבוע וחצי, ב-13 במאי. סביר להניח שאנחנו רק בשלב הראשון של הדיון וכל המורשעים יגישו ערעור לבית המשפט העליון. אולמרט עצמו הודה השבוע בפני השופט רוזן כי הוא יחפש את הצדק שלו בערכאה העליונה. הפרקליטים היקרים שלו וצבא יועצי התקשורת ששכר טענו השבוע כי התקשורת יצרה מציאות ואווירה בלתי נסבלת, שהשפיעו על בית המשפט. הם דיברו גם על זיהום התהליך המשפטי, ולא הפסיקו לספר על הרדיפה הציבורית של הלקוח שלהם. אפשר להציג גם כאן קושייה מעניינת. מי בדיוק יצר מציאות בלתי נסבלת? אהוד אולמרט ושותפיו שהשחיתו מערכות ציבוריות שלמות לאורך שנים, או התקשורת שכיסתה את המשפט ויש בתוכה מי שתומך באולמרט עצמו ללא סייג.
ומי מזהם את התהליך המשפטי? הפרקליטות, או אולי המורשעים עצמם שעברו על החוק ברגל גסה, לאורך שנים וחשבו כנראה שלא ייתפסו לעולם.
במהלך הדיון ביום שני ביקש השופט רוזן לצאת להפסקה לפני הצפירה שציינה את יום השואה. חשבתי באותן שניות על עד המדינה שמואל דכנר. דכנר איבד את אמו במחנה הריכוז ציבילובקה. אחיו הגדול, בן התשע, הרעיב את עצמו למוות בעקבות מות האם. הוא שרד את התופת בכוחות על אנושיים. את קורותיו הוא תיאר בספר אוטוביוגראפי שכתב והדפיס בכמה עותקים ספורים. לאורך כל המשפט סבל דכנר מצחוק ולעג שהפנו כלפיו המורשעים ועורכי דינם. אחדים מהם ייחלו למותו בסתר וגם בגלוי. דכנר, כידוע, נפטר במהלך המשפט.
באחד הדיונים בבית המשפט אמר דכנר כי "אני עבריין, אבל אני לא הפושע היחידי בסדום וכל הצדיקים יושבים מולי". כנראה שצדק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם