העובדה שרוצים לחסל אותנו צריכה להטיל עלינו אחריות
מי שקבעו את כ"ז בניסן ליום הזיכרון לשואה טעו פעמיים, אבל באורח פלא הוציאו מתחת ידם יצירה שכאילו תוכננה ביד אמן ומתוך רגישות היסטורית ודתית
לכאורה, יאמר לך יהודי בעל חוש זמנים עברי, לא לחינם ולא בטעות הוגדר חודש ניסן כולו כימים של שמחה שלא אומרים בהם תחנון ולא מתענים. ואין לזלזל גם במסורת הישיבות שאם איננה הלכה על כל פנים היא מסורת של דורות, שעיצבה את החודש הזה כולו לימים של פגרה ושאיפת אוויר יערות וריחות טבע. בסופו של דבר אנחנו עדיין תחת חופתם של החירות והאביב, הזוג הצעיר והמקסים שהתורה ציוותה עלינו להקפיד לזווג אותו כל שנה מחדש. כל כך הרבה שמחה ושירה ואהבה יש בחיבור הזה, שכמו כל זיווג הוא מקרין על סביבותיו וזקוק לימי הכנה והתרגשות לפניו ולימי שמחה וספיגה אחריו. ניסן כולו הוא ירח הדבש של החירות והאביב, ואם תרצו להעז אפשר לומר שלפי הפשט זוהי בעצם המצווה הראשונה שנצטוו ישראל.
ולכאורה הנה באה מדינת ישראל הצעירה והחצופה, ולכאורה בלי שום רגישות לסביבה (ויש אומרים שגם לעניין מרד גטו ורשה התאריך הזה בכלל מוטעה), הביאה עלינו את המעבר הזה שמטלטל אותנו בבת אחת מזמן חירותנו ישר לאושוויץ. לכאורה.
ועד כאן הלכאורה.
בדיעבד, באורח פלא, זה יצא נכון מאוד כאילו תוכנן ביד אמן וברגישות רבה לקולות הלוח ולתהפוכות ההיסטוריה. אכן, לא פשוט לנפש המעבר המטלטל הזה, אבל זה כל העניין המאוד לא פשוט של החירות והשואה והתקומה. באמת מי שקבע את היום הזה חשב בטעות רק על זכר השואה ולא על תמונת הלוח הכוללת, וביקש בטעות למקד את הזיכרון בגטו ורשה ולדחוק לשוליים את אושוויץ וטרבלינקה, אבל כוונתו לא יצאה אל הפועל וכאילו מאליה נוצרה השרשרת השלמה והמטלטלת שכולה צפירה עולה ויורדת של ימי הספירה והצפירה והדגלים והמשואות ובתי הקברות והזיקוקין וירושלים של זהב. והכול מעורבב ומחובר ולא משאיר רווח לנשום ולהרפות. זה לא המקרה היחיד שבו בדיעבד מתגלה במעשיהם של מייסדי המדינה החילונים איזו הבנה דתית עמוקה יותר מזו של תופסי התורה. אפשר לקרוא לזה אינטואיציה או סייעתא דשמיא או אפילו מין רוח הקודש, אבל מי שהעז וראה בשואה פן נפלא ונורא ולא מובן של 'אתה בחרתנו', היה נתן אלתרמן ולא הרב הראשי לישראל. ומי שעשה את החיבור הקשה לעיכול אבל המדויק מאוד מבחינה דתית, בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ובין יום העצמאות, היה דוד בן-גוריון. בדיעבד ואולי בלי משים, יצר יום השואה בתוך הלוח העברי לדורותיו את השרשרת השלמה של ימי הספירה והצפירה, שלא רק מספרת לדורות הבאים את סיפור יציאת מצרים החדשה, אלא מאירה באור חדש ובמובנים חדשים גם את שני קצותיה העתיקים, קצה החירות וקצה קבלת התורה.
הלקח העיקרי שצריך להפיק מהשואה, הוא שהשואה אפשרית. ודבר כאילו כל כך פשוט צריך בכל זאת להיאמר מפני שאנחנו עלולים להתבלבל. בצדק אימצנו את ביטויו של ק. צטניק "הפלנטה האחרת", בצדק אנחנו משתמשים בביטויים כמו "שטנים ומלאכי חבלה" ו"החיה הנאצית". השואה אכן הייתה במובנים רבים אירוע בלתי נתפס במוח האנושי וחסר תקדים בראי ההיסטוריה. יש צורך בביטויים החריפים שמבקשים לבדל את השואה ולא לתת לה להיבלע עם השנים בתוך שאר פרקי ההיסטוריה.
אבל כל זה נכון רק כשעוסקים בלימוד ובשימור ובזיכרון. כשמדברים על המציאות כמות שהייתה, אסור להתבלבל: השואה לא התרחשה על המאדים ולא בצדו האפל של הירח, אלא פה על כדור הארץ, הפלנטה שלנו. כל זוועותיה הבלתי נתפסות לא בוצעו בידי מלאכי חבלה ולא בידי חיות, אלא בידיהם של בני אדם. רובם היו אנשים רגילים וישרים ואפילו בני תרבות, עד שסחפה אותם הרוח השטנית. הרוע הבלתי נתפס של הנאצים ועוזריהם איננו סיפור מעולם אחר. הוא התרחש במציאות, ופירוש הדבר שהוא אפשרי ויכול להתרחש שוב. יתר על כן, האמונה התמימה של אנשים שדבר כזה הוא בלתי אפשרי היא מה שהופך אותו לאפשרי. צריך להיזהר מהאמונה התמימה הזו.
זה לא אומר שנכון להשוות כל רשע להיטלר וכל עוול לאושוויץ, אבל בהחלט נכון שצריך להאמין ולהתייחס ברצינות למי שאומר במפורש שבכוונתו להשמיד אותנו, ולנקוט צעדים בהתאם. בשואה התגלה שהמרחק בין חברה המבוססת על הגינות ויושר ובין אוסף פראי של חיות אדם רצחניות, עלול להיות קצר ביותר. הרוע המוחלט מסוגל לסחוף אליו מיליוני אנשים בבת אחת ובהפתעה כמו נחשולי צונאמי ענקיים. אם את הלקח הזה לא נלמד, לשווא היו כל מסעות הזיכרון וכל היד והשם.
ועוד התגלה שמבנים יציבים וחזקים ובעלי כושר עמידה, כמו הצבא הצרפתי או המדינה הפולנית, עלולים להתמוטט בבת אחת כמו בלון שהאוויר יצא ממנו. כשהרוע צובר כוחות הוא יכול למוטט מן היסוד ובמפתיע גופים בעלי ביטחון עצמי שיש לו על מה להסתמך.
ואני לא מתכוון בזה רק לרוע של איראן הגדולה והכמעט גרעינית. צריך להאמין גם לאסמאעיל הנייה, החבר החדש של הפרטנר שלנו, האומר וחוזר ואומר שהתוכנית לטווח ארוך היא לחסל אותנו. אנחנו נוהגים לזלזל בו כי בסופו של דבר הרי ישראל חזקה ממנו עשרות מונים. בכלל אנחנו שומעים הרבה את פזמון ישראל החזקה. ישראל מספיק חזקה כדי לשחרר אלף רוצחים, ישראל מספיק חזקה כדי לסגת מגב ההר, ישראל מספיק חזקה כדי לעשות ויתורים מרחיקי לכת כאלה ואחרים. לא טוב לחיות בחרדה מתמדת אבל לא פחות מזה רע לחיות בביטחון מופרז. טוב לומר ולדעת שאנחנו חזקים ולא טוב לרעוד מפחד כעלה נידף, אבל בין לקחי השואה צריך לזכור שאנחנו חזקים כל זמן שצונאמי לא מתרחש.
בתמונה הגדולה אנחנו שישה מיליון וחצי יהודים מוקפים ב-250 מיליון ערבים, במאזן הכוחות האסטרטגי אנחנו דווקא הצד החלש, וזה מחייב אותנו לחיות בחרדה אחראית. אנחנו המדינה היחידה שיש לה אויבים שאשכרה מתכוונים ברצינות לחסל אותה, ואנחנו לא מעצמה. ממש לא. זה לא צריך להפיל עלינו פחד, אלא להטיל עלינו אחריות ולחייב אותנו לשמור ככל האפשר על מרווחי ביטחון. הראשון שבהם הוא הידיעה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס של זלזול מתוך תחושת חזקים לנצח בשעה שאבו-מאזן מתחבק עם חמאס ומתנשק עם הג'יהאד האסלאמי. אנחנו לא מוכרחים לקרוא להם היטלר, וזה גם לא רצוי, אבל חייבים להגיב על זה באופן קיצוני וחריף מאוד המבטא חרדה אחראית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם