הדור השני מנסה להחזיר את העולם שאבד
בסרט "מרק עוף עם סכינים", מנסה ליאורה אייזנשטיין להשיב לאימה את פיסת הפאזל האבודה שלה. האם היא באמת בעלתה בדעתה שאפשר להשיב לניצולה את מה שאבד? או שהיא רק רצתה בקרבתה?
זה התחיל במסע שנועד לאתר את רכוש המשפחה על מנת להשיב את שוויו. זה הסתיים כמסע רגשי פסיכולוגי בדרך אל אמא. וכל זה מתועד בסרט 'מרק עוף עם סכינים', הפקה של הרשות השנייה, שישודר ביום ראשון, ערב יום השואה.
אצל ליאורה אייזנשטיין, במאית ותיקה בטלוויזיה החינוכית, "התוגה" היא קצת יותר טעונה וכבדה ממשחקי המשמעויות של הישראליות. עצב ואהבה נבגדת הם שמה האמצעי. "מבחינתי אוקראינה זה כבר לא מקום ספציפי. זו מעין הפשטה של ארץ קרה, גשם, עם המון גוונים של אפור", היא אומרת. שאלתי, איך זה שלמרות שאוקראינה עברה את הכיבוש הנאצי ההרסני ועברה את הפרק של השלטון הסובייטי, ובכל זאת הצליחה לשמר את התיקים המעידים על בעלות המשפחה על הרכוש. בישראל יותר קשה למצוא תיעוד כזה.
"הם השמידו בכל זאת תיעוד. תיק אחד מצאנו. היה מדהים", היא אומרת. "הלכנו לעורך דין רונאל פישר. הוא אמר לנו שהבעיה היא שאין לאוקראינה הסכם השבת רכוש. אבל מכיוון שהרצון לקרקף אוקראינים בער בי, גיליתי בסופו של דבר שאין במי לנקום. אז כל המסע נהפך לדרך אל האמא".
ליאורה ואחותה אפרת לקחו איתן אל היער האפל באפרוריותו שנקרא היום אוקראינה חוקר פרטי שיעזור להן למצוא במרתפים את התיעוד שחיפשו על בתים ורכוש של המשפחה. בדרך השתנתה משמעות המסע מעימותים עם אוקראיניות ישישות לעימותים טלפוניים מתסכלים עם האמא ברמת-אביב.
"הרגשתי שאני מנסה בעצם להביא לה את העולם שהם איבדו. אם אביא לה את מה שאבד, היא תהיה שלמה יותר ותוכל לאהוב אותנו. היינו גם במרתף שסבתי הגויה החביאה בו מישהו. אבל ניסיתי להביא לאמא את חתיכת הפאזל שהייתה חסרה לה כל החיים, והיא תוכל להיות גם אמא מנחמת".
אחת מפיסות הרכוש של המשפחה היא מבנה שנקרא וילה טטרוב. חתיכת פיסת רכוש. היום זהו פנסיון. שם הבינה שהעניין המשפטי הרכושני לא יוביל לשום מקום, ו"שזו הדרך לאמא. רציתי שהיא תגיד לי בטלפון: יופי! תודה שהשבת לי את עולמי. רציתי להשיב לה את העולם שלה".
לליאורה ולי יש עבר מסוים בתולדות הקולנוע, והרגשתי שזה המקום לשאול בעזות מצח: "לא היה ברור לך שאי אפשר לעולם לחזור הביתה? איך העלית בדעתך שאפשר להשיב לאם ניצולה את כל מה שאבד? זאת הייתה התשוקה לקולנוע או התשוקה לאמא? מה קדם למה?"
"הרצון היה להתקרב לאמא שלי", היא אמרה, "יותר מאשר קולנוע. היא לא יכלה להיות אמא שלמה. אני חושבת שזו האמת, וזו אמת אוניברסלית שנוגעת לכל ניצולי השואה".
בעיית הזיכרון. לפני שלושה חודשים הייתי באושוויץ. לא הייתי נוסע לשם רק מיוזמתי. זה התאים ככיסוי עיתונאי לאירוע מיוחד של מסע חברי הכנסת. האמת היא שקשה מאוד להתחבר. החוויות הקונקרטיות שבכל זאת יצרו את התחושה שאולי מתקרבת למשהו היו הקור הנורא, החודר, והשלג, והגדר החשמלית של המחנה.
שמתי לב כשהסתובבנו בין הביתנים באושוויץ שאנשים נרתעים מלהתקרב לגדר המפורסמת עם עמודי הבטון המעוקמים. חוטי התיל אמנם חלודים אבל עדיין מחזיקים מעמד. הגרמנים ידעו לבנות גדר. מבודדי החרסינה הלבנים מזרים אימה. אתה לא רוצה לנסות. וכל זאת כאשר במבט בוחן הגדר די מצ'וקמקת. אבל אפקטיבית יותר מכל סבכות הברזל וגדרות התיל התלתליות המעבות את הגבולות.
גם היום עוצמת האכזריות של הגדר מוקרנת. היא מוקרנת בעזרת כלבי האס-אס, ההולכים על ארבע ועל שתיים, השומרים במגדלים, נביחות מכונות הירייה, המתח הגבוה שזרם שם פעם, תגובות הירי האוטומטיות. הייאוש שבתוך המחנה ומחוצה לו. כשמסכלים על הגדר, כל זה עדיין נמצא שם בתודעה. של כל אחד. גם של אותה קבוצת מדיטציה שערכה את הטקס הדתי של הכת שלה לפני כמה שנים על הרמפה של הסלקציה בבירקנאו.
במפגש חברי הפרלמנט המקומי עם חברי הכנסת דיברו הפולנים כל הזמן על הצורך לחזור לאמת, וביקשו את קרבתה של ישראל. האמת הוסטה בדור האחרון, לא מעט בגלל סרטו המונומנטלי של קלוד לנצמן 'שואה', מאשמת הגרמנים לאשמת הפולנים. "מחנות המוות היו מחנות גרמניים, לא פולניים", חזרו הדוברים פעם אחר פעם.
לליאורה אייזנשטיין יש תיאוריות שונות על התגלגלות המכות שחטפנו במכות שאנחנו מכים אחרים. אבל בדבר אחד הגענו להבנה: הגרמנים. הגרמנים. היא אומרת: גם הפולנים. אבל הגרמנים, ואינה דורכת על אדמת גרמניה. "אני לא קונה אפילו עיפרון גרמני".
היא מזכירה את התיאוריה של ג'ונתן ספרן פויאר ('הכול מואר'), שגורס שאם לכל בני האדם יש חמישה חושים, ליהודים יש חוש שישי וזהו חוש הזיכרון. אצל עמים אחרים
"אני נורא אוהבת חדרי עריכה. לראות איך מדבר קונקרטי הפכנו את החומר לעניין של תודעה.
זה מתחבר עם הוויתור שלך על הרכוש החומרי, זרקתי לה כשישבנו בקפה שליד החורבה שהייתה פעם קולנוע רמת-אביב.
"זה היה ויתור כפול. גם חומרי וגם על אהבת אמי. זה היה ויתור על האמא המפרגנת".
מה בקשר לאפשרות שאמא שלך מגִנה על משהו מאוד אישי, מאוד פרטי, גם מפנייך? אולי את לא הוגנת כלפיה? שאלתי.
"לא. משהו מת בה. מול העלבון של אמא אני מפעילה מנגנון של הכאבה נגדית. אני מכה באנשים מכות שמיועדות למקום אחר, במיוחד אנשים שמונעים ממני את האהבה האולטימטיבית, ואני חושבת שככה כל המדינה. מי שלא יעניק לנו את הקבלה האולטימטיבית, אנחנו נצא נגדו".
כשיצאה למסע הקולנועי באוקראינה השואתית רשמה ליאורה את הקונספט של נקודת ההתחלה: כסף-נקמה-זיכרון-טראומה.
אלא שהסרט הסתיים באפילוג שבו אמא מכינה שוב את מרק העוף הפולני המשפחתי המיתולוגי ולרגע כולם יחד. לפתע נכנסה דרך החלון יונה, חובטת בכנפיה. "אמרתי: זה אבא. אמא אמרה: לא, היונה חזרה מהגיהינום". בתרגום משפחתי: זה לא אבא שאיננו כבר, זו אני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם