למרות האיומים: בקואליציה רוצים לשמור על המצב הקיים
התנודות בממשלה היו אמורות לדרבן את הפוליטיקאים לקראת בחירות חדשות, אבל בחג הזה כולם נפשו וידעו – הקואליציה לא תתפרק כל כך מהר. לדאבון הלב של חברי האופוזיציה, בנט, לפיד ולבני לא צפויים לפרוש בקרוב מממשלת נתניהו
בשעה שאני כותבת את הטור מתקשר אליי ידיד ותיק, מחברי מרכז הליכוד. זה עשרים דקות ברצף, הוא מספר, שכנים ערבים מיידים אבנים על חלונות ביתו בשכונת מעלה הזיתים שבמזרח ירושלים, והמשטרה מנועה מלהתערב. ההנחיה היא שלא לבצע מעצרים בחג, כדי שהדברים לא ייוודעו לתקשורת.
יש לכם חברי ועדת חוץ וביטחון בסיעה, אני מזכירה לו, וגם שר הביטחון וסגנו, למה שלא תרים למישהו טלפון? "אולי אעשה את זה, ואז נשיג דיווח בתקשורת", הוא אומר, "אבל הייתי מעדיף שיעשו משהו".
כמעט שאין חדש תחת השמש. התסריט המוכר והמצמרר חוזר על עצמו גם הפעם: המגעים עם הרש"פ, ניסיונות התיווך של האמריקאים, איומים של שותפות קואליציוניות בירושלים, התעקשותו של אבו-מאזן, המשך המגעים, פיגוע והידרדרות ביטחונית, מאמצים לרבע את מעגל. וחוזר חלילה. מאז הסכמי אוסלו, הדפוס אינו משתנה. התהליך המדיני מלווה, כל פעם שהוא מתחדש, ברולטה רוסית, ואין לדעת מי מאזרחי המדינה יחטוף את הכדור.
על פניו, נתניהו לכוד בצבת הקלאסית בין שותפה מימין (הבית היהודי) לבין שותפה משמאל (התנועה). בנט מאיים לפרוש אם נתניהו יחתום על העסקה, לבני משדרת שתפרוש אם לא יחתום.
על פניו, היינו מצפים לראות את המערכת הפוליטית כמרקחה. ח"כים מהליכוד ומהעבודה מחדשים בדחיפות את הקשרים עם הפעילים, קבלני הקולות והתורמים (אולי בסדר הפוך); ביש עתיד עולים לרגל ליו"ר המפלגה; בישראל ביתנו המתנה דרוכה; רשימתו של כחלון מקבלת צורה; ש"ס מתפצלת. אך לא. הח"כים בחופשת חול המועד. כמו כל המוני בית ישראל.
והעיקר, בשתי הסיעות שמאיימות לפרק את החבילה לא ניכרת היערכות לבחירות. בבית היהודי, ועדת החוקה בראשותו של הרב דני טרופר טרם סיימה את עבודתה, טרם הגישה את המלצותיה. יו"ר המפלגה ייבחר בפריימריז, אבל לגבי הרשימה, דבר אינו ברור – האם המועמדים ייבחרו בפריימריז? ואם כן, האם ייערך מפקד חדש, שכן הישן לכאורה אינו תקף? כמה מקומות ברשימה ישוריינו, ולמי? האם חברי המרכז הם שיקבעו את הרשימה? מה תקבל תקומה? ועוד.
הח"כים של מפלגת התנועה חייבים לחפש בדחיפות בית פוליטי חדש, שכן המפלגה לא עוברת את אחוז החסימה. אבל לא, הם לא מתנהלים כמי שביתו עומד לקרוס. מלבד עמרם מצנע, כולם בסיעה רוצים להמשיך. ועם זאת, הם אינם מודאגים. נפגשים, מדברים, ולא ממהרים לפתוח איש איש בחיפושיו שלו.
"בנט לא יפרוש", פסק בוודאות בשיחה שניהלנו למחרת החג אחד מחברי סיעת התנועה. גם בבית היהודי מבטיחים שציפי לבני לא תזוז ממקומה.
על הנייר, 29 באפריל הוא תאריך מכונן. זה המועד הרשמי לסיום המשא ומתן עם הרש"פ על פתיחת משא ומתן עם הרש"פ. נתניהו מן הסתם ינסה לעשות תרגיל כך שהקואליציה תישאר על כנה. קיימות נוסחות שונות שיאפשרו שחרור מחבלים שהם ערבים ישראלים, תוך צמצום עד כמה שאפשר פגיעה בריבונות ישראלית.
האופציות שנבדקות כרגע הן ויתור של המשתחררים על אזרחות ישראלית, כשלזה נכון לעכשיו אבו-מאזן לא מסכים. אופציה חלופית היא חקיקת בזק שתאפשר לממשלה לשלול אזרחות ישראלית למי שהורשע בביצוע פיגוע טרור. זהו תהליך מורכב, בהתחשב בפגרת הכנסת,
גם אם העסקה לא תבשיל, בהחלט ייתכן שלבני תשמיעה קולות מחאה, אך לבסוף לא תפרוש. גם אם לבני עצמה תחליט כן לפרוש, לא בטוח שכל חברי מפלגתה יפרשו איתה, כשלנתניהו תמיד קיימת אופציית מופז כשחקן חיזוק.
אילו נקלע נתניהו למבוי הסתום הקלאסי בשנה השלישית לממשלתו (כפי שקרה בקדנציה הראשונה שלו, אז חתם על הסכם וואי), סביר להניח שהקואליציה הייתה מתפרקת. אבל חברי הכנסת אינם רוצים ללכת הביתה שנה וחצי בלבד אחרי הבחירות. בקואליציה לא כולם מרוצים מהמצב הנוכחי, אבל איש אינו רוצה בחירות עכשיו.
נתניהו לא ירוויח דבר מבחירות, ועלול רק להפסיד. במקרה הטוב, יחזור להיות ראש ממשלה בתנאים מגבילים יותר. במקרה הרע, לא ירכיב ממשלה. ליברמן טרם נערך להמשך ועדיין לא החליט באיזו מתכונת יתמודד לכנסת הבאה. לפיד יודע שהוא לא ישחזר את ההישג שלו, והקדמת הבחירות על רקע מדיני משאירה אותו מאחור. יותר מכולם ניצבת לבני שבכנסת הבאה מקומה בצמרת כלל אינו מבוטח.
גם בנט, שעל פי הסקרים מפלגתו עתידה להתחזק בבחירות, חושש שאחרי הבחירות ימצא את עצמו באופוזיציה. הממשלה שתקום תהיה ממשלת מרכז או ממשלת שמאל, הסיעות החרדיות יהיו בפנים והבית היהודי יהיה בחוץ.
באופוזיציה, כמובן, לכולם יש אינטרס ברור בהקדמת הבחירות. זה לא ברור מאליו. בכנסת הקודמת, קדימה התנגדה בכל תוקף להקדמת הבחירות, וכיום כולם מבינים למה. אלא שזה לא המצב בכנסת הנוכחית. בוז'י הרצוג מנסה לבנות את עצמו כמועמד לראשות ממשלה. על כן גם בשיחות סגורות הוא חוזר ואומר לבכירים בקואליציה שלא ייכנס לממשלה אם בנט יפרוש.
דרעי ירוויח גם הוא מהקדמת הבחירות. אם בנט עשוי להגדיל את כוחו אך למצוא את עצמו בספסלי האופוזיציה, הרי שש"ס, אם תתפצל ואם לאו, עתידה להצטמק אבל לשבת בפנים. דרעי מעדיף שבעה מנדטים משלו ותיק בממשלה על פני סיעה מפולגת וחוסר המעש באופוזיציה. יהדות התורה מצפה שבכנסת הבאה היא תיכנס לממשלה. מרצ מתחזקת בסקרים. הסיעות הערביות לא יפעלו נגד הקדמת הבחירות.
מחד גיסא, הכנסת צעירה. מאידך גיסא, לנתניהו אין קואליציה חלופית ואין רשת ביטחון מובטחת מצד סיעת העבודה.
ויש איום נוסף שמאלץ את נתניהו לשמור על הקיים בכל מחיר. בשבועיים האחרונים נערכו כמה פגישות בין אנשי סודו של ליברמן לאנשי סודו של כחלון. היועץ האסטרטגי הבלתי נלאה של ליברמן רוקם תוכנית חדשה.
נבדקת האפשרות ששתי המפלגות יתמודדו ברשימה משותפת, כשכחלון שני ברשימה, אבל יובטח לו תגמול הולם - למשל תיק ראשון. הרשימה תורכב בשיטת הריץ'-רץ'.
המטרה המוצהרת: להריץ מפלגה שתביא עשרים מנדטים או יותר, תעקוף את הליכוד ואת העבודה כאחת, ותהיה למפלגת השלטון החדשה. נבדקת גם אפשרות לצרף לשלישייה הפותחת את ציפי לבני. המטרה שמאחורי הקלעים: להפעיל לחץ על נתניהו.
נתניהו חושש מליברמן לאורך כל הדרך. לפני הבחירות הסכים לאיחוד הרשימות, כי האפשרות שליברמן יתעתע בו אחרי הבחירות ואולי ימנע ממנו את תמיכתו כשראשי הסיעות ילכו לנשיא הדירה שינה מעיניו. כעת ליברמן יוצר איום חדש. אם יריץ רשימה משותפת עם כחלון, הוא עשוי לכאורה למנוע מנתניהו את ראשות ממשלה.
בטווח הקצר, האיום יגרום לנתניהו להמשיך לתחזק את הממשלה בכל מחיר (ולליברמן דרוש זמן להיערכות). בטווח הארוך או במקרה של הקדמת הבחירות, נתניהו עשוי להסכים, תחת לחץ, לשחזור הרשימה המשותפת עם ישראל ביתנו. אין לנו ברירה, יגיד לחברי המרכז, הזמן דוחק ואנחנו עלולים להפסיד את השלטון. בואו נשאיר את המצב כפי שהוא.
עם זאת, פינקלשטיין, שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין. ישראל ביתנו מזמינה סקרי עומק במטרה לדעת שהמשותף לכל הפחות אינו נופל מהנפרד. שכן לא מן הנמנע שהאיחוד יבריח מצביעים, כפי שהבריח אותם האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו.
בינתיים, בדרך לרשימה שתרכוש אולי גוון חדש, ליברמן מחפש זהות. לפני עשרה ימים, כשהעסקה עם אבו-מאזן נבלמה, איים ללכת לבחירות אם ישוחררו מחבלים. היום, כשהעסקה על סדר היום, הוא לא חוזר על האיום. זאת כשבמוקד נמצאת סוגיית הערבים הישראלים – ספינת הדגל של ישראל ביתנו, שקבעה: "בלי נאמנות, אין אזרחות".
ושוב הכדור חוזר לליכוד. ההתלבטות, חייבים לציין, היא התלבטות אמיתית. שחרורם של ערבים ישראלים יוצר תקדים מסוכן ופוגע בריבונותה של ישראל, ביכולת ההרתעה של המדינה מול אזרחיה, ובראש וראשונה בדרישתו המרכזית של נתניהו: שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.
אבו-מאזן, לא זו בלבד שהוא מתעלם מדרישתו של נתניהו, הוא גם מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ישראל היא מדינה של שני עמים ולא של העם היהודי בלבד, והוא, אבו-מאזן, הוא האפוטרופוס על העם הערבי או לפי הגדרתו – העם הפלשתיני.
בנט ניסה הפעם לשבור את הדפוס שבו פועלת המפד"ל שנים על גבי שנים: מתלבטת אם לפרוש, ולבסוף פורשת בדקה התשעים, כשכבר מאוחר מדי. ההתנתקות היא הדוגמה הבולטת. אגב, בניגוד למה שנוהגים לחשוב, דפוס ההתנהגות הזה של המפד"ל נבע לאו דווקא מכיסאולוגיה – זהו הסבר פשטני; הסיעה אכן חשבה שתוכל להשפיע מבפנים, וחששה שאם תפרוש הליכוד יכניס תחתיה את סיעת העבודה וימשיך כאילו לא אירע דבר. הפעם יצא בנט עם הצהרתו בחצי הדרך. לא בתחילת המסלול, אך גם לא בסופו, כשהסיעה יכולה רק לקלל על המוגמר ולפרוש.
בנט לא רוצה לפרוש הן משום שהקדמת הבחירות תוביל את הסיעה לאופוזיציה והן משום שהליכוד יאשים את הבית היהודי בהפלת ממשלת ימין. הוא ניסה לאיים כשעוד לא מאוחר מדי. לא מן הנמנע שהאיום יצליח: לנתניהו, כבר אמרנו, אין קואליציה חלופית. העבודה אינה להוטה להיכנס.
הבעיה של בנט היא שבשלב האחרון, בטרם יצא בהצהרתו, לא תיאם מהלכים עם האגף הימני בליכוד שאיתו שיתף פעולה קודם ושומר על קשר גם כעת. עכשיו אין בקואליציה פורום משותף. דנון כבר איים להתפטר במקרה שישוחררו מחבלים נוספים, גם אם אינם אזרחי ישראל. אלקין ולוין, שפועלים בתיאום, טרם קבעו עמדה ברורה. השניים מתבטאים נגד העסקה, ובסופו של דבר מסתמן שיתקשו לחיות איתה, אבל נכון לעכשיו הם מקיימים מגעים עם לשכת ראש הממשלה, כשהצפי הוא לרכך את העסקה וכן את הקפאת הבנייה ביו"ש שעלולה להיות חלק ממנה.
הלחץ המשותף אולי היה מאלץ את שרי הליכוד לקבוע עמדה ולדבר בפה מלא. סיעת הליכוד היא לשון המאזניים, כי גם אם יצליח נתניהו בדרך לא דרך להקים קואליציה חלופית, הוא לא יצליח לתחזק אותה ללא שקט תעשייתי בסיעתו שלו. ושרי הליכוד הם-הם שמבטיחים לו רוב בממשלה לעסקה המתרקמת. בינתיים, רק ישראל כץ וגלעד ארדן הבטיחו להתנגד לעסקה, אבל איש משרי הליכוד אינו ניצב בחזית. כאילו מדובר בסוגיה שולית.
ושרי הליכוד הם אלו שיכולים, במצב שנוצר, לספק לנתניהו עילה להקשיח עמדות ולהבהיר שאין לו גב פוליטי לשחרור ערבים ישראלים, אם לכל הפחות לא תישלל אזרחותם. שכן נתניהו, כבר אמרנו, רוצה לשמור על המצב הקיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם