מרוץ הלפיד: שר האוצר התחיל לעבוד
ההתחלה הקטסטרופלית בניהול כלכלת ישראל, הסטטוסים המטופשים וחוסר הרצון להסתבך עם חבר מרעיו. שר האוצר יאיר לפיד הואשם, בצדק רב, שהוא כלי ריק, פופוליסט זמני בלבד. אבל משהו קרה לאחרונה - הוא יצא לחופשי, הבין את המטריקס והתחיל לעבוד. זו התחלה מרעננת
מפתה להזכיר שלפיד החל למתג את עצמו פוליטית במאמר "מרד העבדים" שלו, שהיה, נאמר זאת בעדינות, שילוב של טקסטים שונים ומשונים שהופיעו בכלי התקשורת הכלכליים והארציים הרבה לפניו. אך לפיד, בניגוד לכותבים האחרים, היה כבר בקמפיין. המאמר ההוא ניתב את הקמפיין שלו למצוקת מעמד הביניים, ובדיעבד אין מה להתגולל על הגניבות הספרותיות הקטנות יותר והבינוניות פחות שדרכן ניסח את דרכו הפוליטית הרעננה. השורה התחתונה היא שהוא ניסה לתת את הרושם שיש לו הבנה לדרך בה ישראלים רבים נמחצים תחת הניוון של השיטה הישראלית.
בדיעבד התברר שזו הייתה הבנה מוגבלת. למען האמת, לפיד כבר שנים רבות לא חווה את המצוקה של מעמד הביניים ולכן יכולתו להפנים באורח עמוק את הצרכים של המעמד הייתה מלכתחילה בעייתית. ההתייחסות של יו"ר "יש עתיד" הניחה שהבעיה איכשהו נעוצה בביורוקרטיה מורכבת, בסכלות כללית של המערכת הממשלתית, בחסרונם של אנשים טובים שבאים "לשנות" או בחוסר איזון במערכת הפוליטית (עניין שמפלגתו תפתור כמובן). והיו עוד כהנה וכהנה הסברים שונים שאין בהם שום אמירה אידיאולוגית מאגדת. לכן הואשם לפיד, ובצדק רב, שהוא כלי ריק, פופוליסט זמני בלבד. שהוא רוכב על גל, בין אם מדובר בסיסמת "החלוקה בנטל" או פתרון בעיות הדיור. מאחוריהן מסתתר אדם שלא רוצה להתעמת, ולא רוצה להסתבך ואינו מאמין בשום דבר – לבד מעצמו, ויכולתו העילאית לפתור הכל.
החודשים הראשונים של יאיר לפיד בתפקיד הוכיחו שיש טעם בהערכות המוקדמות והפסימיות לגביו. הוא הסתבך בשורת סטטוסים טיפשיים בפייסבוק, שידר ילדותיות כללית, כרת ברית מסוכנת כשם שהיא מטופשת עם נפתלי בנט, חיפש בורות פוליטיים ונפל לתוכם בחדווה תוך הכחשת עצם הבור, הנפילה או החבורה שספג. המדיניות שהציג כשר אוצר הייתה - כמה קל היה לצפות זאת – מפוחדת, שמרנית, ממושמעת לחלוטין. הוא הסביר בהתלהבות אין קץ שהוא מקנא מאוד בשר האוצר הבא, זה שייהנה מהפרויקטים הנפלאים שהוא כבר מתחיל ליישם וייצאו אל הפועל רק בעוד 6-7 שנים, כאשר הוא כבר יהיה במקום אחר (ראשות הממשלה?).
הפרויקטים האלה כולם התבססו על סיסמאות מבית מדרשו של אגף התקציבים, היצע וביקוש וכו', והתחושה הייתה שלפיד בא אל תיק האוצר (טעות פוליטית, כמובן) ורוצה כעת בעיקר לצאת בשלום. מצד אחד, נתניהו עשה לו מט סנדלרים ושיגר אותו אל בור הספיגה של הקיצוצים ואי-הפופולריות. מצד שני, הוא לא החזיק בידע או בביטחון העצמי כדי להשתמש בתיק האוצר באורח אפקטיבי – עניין קשה לכל פוליטיקאי, כל שכן לפוליטיקאי לא מנוסה ובטוח יתר על המידה כמו לפיד.
אז כל הסיפור נראה כמו אסון פוליטי. ואם לשפוט מהסקרים הנוכחיים - ייתכן שזה אכן ייגמר כך. אבל דבר מעניין קרה לאזרח י.לפיד אל מול התמיכה הציבורית הקורסת, הכותרות הביקורתיות ותחושת הכישלון הממשמשת ובאה, הוא החל להשתחרר.
ההתעשתות
די מהר לפיד הבין את הקוראלס שאליו הובל כשור צעיר מהשדה. ובאורח איטי יותר, אך חשוב מאוד, הוא החל להבין את הבלופים של המטריקס הישראלי. הוא ביקש וקיבל דוח של משרד האוצר שמראה כיצד גם כאשר המדינה מוזילה את מחירי הקרקעות, הקבלנים משלשלים את הפער לכיסם. הוא הפנים שעוד 6-7 שנים זה מאוחר מדי. מאוחר מדי לזוגות צעירים ומאוחר מדי לקריירה הפוליטית שלו. תחושת דחיפות מסוימת החלה מלווה אותו, ובין אם האינטרס שעמד מאחוריה היה אישי ופוליטי או ציבורי ונשגב, התחושה הזו החלה מובילה אותו לפעולה.
איזו פעולה? פעולות שלא היו מביישות סוציאליסט כדוגמת עמיר פרץ. מעורבות ממשלתית עמוקה ונוקבת בשוק הדיור. הטבות מע"מ לזוגות צעירים. פרויקטים של שכירות מפוקחת בייזום המדינה. בשבוע האחרון – הגבלת שכר לבכירים למיליון דולר (אוי-אוי-אוי, בוכים במדורי הכלכלה), וזו כבר מעורבות עמוקה בהרבה בניהולן של חברות במשק. יאיר לפיד, הבורגני עם הג'ל, הבחור שאהב סיגר טוב מידי פעם אבל אוהב יותר להתחכך בכסף, שחרר את עצמו. הוא הפך – אוי לבושה של מפלגת הטלאים שהקים – לפרוגרסיבי. חסיד המעורבות הממשלתית העמוקה, התיקון החברתי מלמעלה. היצע וביקוש, הוא נאם פעם, ולא עוד.
כמובן שכאשר החרב על הצוואר המחשבות מתבהרות. אך במקרה של לפיד קרה דבר עמוק יותר: הוא פתאום הבין. הוא לא הבין מלמטה, כמו הקוראים כאן, שהרצפה עקומה. שנים רבות מידי היא לא הייתה עקומה עבורו. הישראלי הרגיל שמגיע לחדר מיון, שמחכה בתור במס הכנסה, שקונה בסופרמרקט על משכורת
האם הניסיונות השונים של לפיד יצליחו? אין לדעת. הסיכויים בהחלט לא לטובתו. אך הוא כבר איננו כבול לסיסמאות, לפקידים ולסקרים. הוא השתחרר ממנטרות קבועות בפוליטיקה הישראלית, הוא חוגג את החירות של פוליטיקאי שאין לו מה להפסיד. זו התפתחות מרעננת שמתאימה מאוד לחג האביב, ומי יודע, אולי, רק אולי, היא תוביל לשינוי חיובי כאן. ואם לא, לפחות נוצרת כאן מסורת חדשה: פוליטיקאים שמנסים ליישם תכניות נועזות בטיפשותן או טיפשיות בנועזותן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם