מותו של לוחם שלום, מותו של חלום
ישראל היא כל מה שרון פונדק לא רצה שתהיה: חשוכה, כובשת, מנודה, ריאקציונרית, לא מתקדמת. פרדה מאדריכל הסכם אוסלו
רוחות חזקות של תקווה גדולה נשבו ברחבי הארץ המדממת שלנו, תקווה שהמפעל הציוני האדיר יוצא לדרך הנכונה, מתחיל לשקם את עצמו מלמעלה מ-25 שנים של שלטון כיבוש על עם אחר, ומחזק בכך בראש וראשונה את ריבונותה וצדקתה של מדינת ישראל, בדרך למדינה יהודית ודמוקרטית.
תשעה חודשים לפני היום הגדול של החתימה, באוסלו שבנורווגיה, התכנסו בחשאי כמה ישראלים מחויבים לשלום ולמדינת ישראל עם כמה נציגי אש"ף, שהיו מחויבים לשלום ולעתידה של מדינת פלסטין. הערוץ הנסתר מהעין של שיחות בין ישראלים לפלסטינים קרם עור וגידים, והיה למה שכעבור כמעט שנה ייחתם כהסכם מדיני חשוב בינינו לבין שכנינו.
בראש הערוץ עמד יוסי ביילין, מי שהיה אז סגן שר החוץ, שמעון פרס. יד ימינו, והאיש המרכזי ביותר בשיחות עצמם היה רון פונדק, ישראלי שורשי וציוני בכל לבו, שאחיו הבכור נהרג במלחמת יום הכיפורים. השכול הכבד של משפחתו הביא אותו להיות איש שלום, שמוכן לעשות כל מאמץ שיידרש כדי להביא להפסקת שפיכות הדמים בין שני העמים. רון פונדק היה אדם נחוש, אינטלקטואל בעל שיעור קומה, שלרגע אחד בחייו הקצרים לא חדל מלדרוש שלום, לשאוף לו ולעשות מאמצים כדי להביאו.
ההסכם שנחתם אז בבית הלבן היה בשבילו, כמו גם לרבים מהמחנה העצום של המאמינים כי הפתרון לסכסוך יגיע רק בהסכם מדיני, שיבה אל ישראל הנאורה, המקבלת את האחר, "המתקדמת ולא הפונדמנטליסטית, מודרנית ולא ריאקציונית" - כפי שכתב במאמר מרתק ומרגש ב"הארץ" לפני כחצי שנה, במלאת עשרים להסכם אוסלו.
איפה היא אותה ישראל שעליה חלמו רבים, ובראשם רון פונדק? לאן נגוזו כלא היו אותן תקוות גדולות שנשבו אחרי אוסלו? במקום להפוך למדינה נאורה, מתקדמת ומקבלת, הפכנו למדינה שהפונדמנטליזם קובע את דרכה הרבה יותר מהרצון להיות מדינה יהודית ודמוקרטית במובן הכי עמוק של ההגדרה.
הסכם אוסלו היה בסיס, רגליים יציבות להמשך הדרך להשגת סוף הסכסוך, על בסיס גבולות 1967 ושתי מדינות לשני עמים. את הדרך ההיא שנוצקה באוסלו לא היה לצערנו מי שימשיך. יצחק רבין נרצח שנתיים לאחר החתימה, ברצח פוליטי בשל הסכם אוסלו. בנימין נתניהו עלה לשלטון, ועשה את כל שביכולתו כדי שההסכם לא יקוים ולא יתקיים. ההצלחה שלו בעניין הייתה מוחלטת, וגם יאסר ערפאת היה המנהיג הגרוע ביותר שיכולים היו הפלסטינים לצפות באותם ימים. הוא עשה כל מאמץ כדי שההסכם יתפוגג, כאותו "פוף" מפורסם של ג'ון קרי.
רון פונדק, הישראלי היפה, שהאמין בערכים הכי צודקים של הציונות, ושסבר שהגשמתה של התנועה הציונית תתרחש רק עם השגת הסכם של שתי מדינות לשני עמים, תוך כיבוד הדדי של שתיהן, הלך לעולמו בסוף השבוע שעבר, אחרי שהיה חולה בסרטן. העצב גדול, גם של אלה שלא הכירו אישית את האיש המקסים הזה. זהו עצב על חלומות שמתו, על תקוות שהפכו לייאוש, על מדינה שבחרה להיות כל מה שאסור לה להיות: חשוכה, כובשת, מנודה בעולם, ריאקציונרית, לא מתקדמת - וזה עצוב, עצוב מאוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם