הותר לציוץ: פניה החדשים של התקשורת
הודעתם של כמה עיתונאים שיפרסמו את טורו של אלדד יניב שצונזר ממשיכה את המהפכה בענף התקשורת: כתבים ופרשנים מסרבים להיכנע למגבלות המערכת ומפרסמים את הדברים בטוויטר ובבלוגים
“הסיפורים שנכללו ב־16 הפרקים הראשונים הביאו לידיעת הציבור מידע מטריד מאוד על פרשות שעד היום לא ראו אור והגיע הזמן שיראו", כתב עיתונאי חדשות ערוץ 2 עמית סגל בעמוד הפייסבוק שלו, יחד עם עיתונאים נוספים. “לדעתנו, זה לא מקרה שאיש מהפוליטיקאים המוזכרים (ובהם שלושה ראשי ממשלה ויותר מעשרה שרים) לא הגיש תביעת דיבה".
אלדד יניב הוא מעין עד מדינה בהתנדבות. כעיתונאים שעוסקים מתוקף תפקידם בתחום הפוליטי ובקשרי הון־שלטון, אנחנו משוכנעים שיש חשיבות ציבורית עליונה בהמשך פרסום הטורים. כבעלי חשבונות בפייסבוק ובטוויטר עם יותר מ־100,000 עוקבים במצטבר, אנחנו מודיעים לפיכך כי אם לא יימצא גוף תקשורת שיפרסם את הטורים של אלדד יניב, נעלה אותם מדי שבוע בחשבונותינו ברשתות החברתיות, כדי שהעדות החשובה הזו תמשיך להתפרסם".
רביב דרוקר, אורי משגב, קלמן ליבסקינד, בן כספית, קרן נויבך וברק רביד היו רק חלק מהעיתונאים שהצטרפו לקריאה ולהתחייבות לפרסם את טוריו של יניב. הטור זכה לאלפי שיתופים, אתר news1 של העיתונאי יואב יצחק פרסם אותו במלואו, בלוגרית התקשורת דבורית שרגל הציעה גם היא לפרסם את הטורים בבלוג ביקורת התקשורת שלה, 'ולווט אנדרגראונד'. הסיפור בער.
ב'וואלה' טענו כי הטור הוסר בעקבות איומים משפטיים, ועורך האתר ינון מגל הבטיח שיחזרו להתפרסם כסדרם. אמנם, לא מדובר בטור הראשון של יניב שהוסר, ובכל זאת, רק גורלו של האחרון גרם למהומה ברשת.
הטור של יניב, ועוד יותר ממנו ההתגייסות העיתונאית והציבורית לפרסם מידע שנחסם בכלי התקשורת המסורתיים, מלמדת אולי על מגמה. המידע, כמו נהר שוצף, נחסם בצינורות המקובלים אבל מוצא אפיקים אחרים לזרום בהם. רשתות חברתיות ובלוגים הם האופציה הזמינה, המהירה והיעילה מכולם. האם המידע העיתונאי – תחקירים, כתבות וחשיפות – מוצא דרך בלתי אמצעית ונטולת עכבות להגיע אל הציבור?
“חלק גדול מהמאבקים הציבוריים שנוהלו בשנתיים האחרונות לא נוהלו בכלל על הרדאר של התקשורת הממוסדת", אומר עמית סגל. “הסיבוב האחרון בקרב על הגז הוא דוגמה אחת. בטורים של אלדד יניב היה מידע שאי אפשר לבטל כאגדה אורבנית. המידע הזה הוא מידע שהציבור צריך לראות. לנו נראה הזוי שבגלל לחצים פוליטיים שקלו להפסיק לפרסם את הטורים האלה. כשטור עם תוכן חשוב ומשפיע כל כך לא יראה אור, לנו ככתבים ולגולשים כאזרחים זה מפריע. לכן אמרנו שאם הם לא יפרסמו, אנחנו נפרסם".
“אם כלי תקשורת מפחדים ומתקרנפים, טוב שיש פלטפורמות אחרות לשחרר את הסיפורים", מוסיף עורך באחד מכלי התקשורת. “אני הייתי מפרסם את זה בשמחה, אבל אני יודע שהעורך הראשי והמו"ל היו עוצרים אותי. אלה חומרים זהב, פגז. זה כמו מפעם, סודות מחדר ההלבשה. זה מדהים".
“אני חושב שעולם התקשורת צועד במהירות לעיתונות שהיא לא עיתונות של מערכות אלא עיתונות של עיתונאים", טוען סגל. “אין לי מושג איך תיראה העיתונות עוד 20 שנה, איפה היא תשודר או תוקרן, אבל אני בטוח שהיא תהיה עיתונות שבה הצרכן בוחר את העיתונאי הזה והבלוגר ההוא. הקונסטרוקציה המורכבת של מערכת ודפוס ורואי חשבון ומערכות ופרקליטים ותוכניות - אני לא בטוח שהיא תישאר. באינסטינקט, נראה לי שזה הולך לכיוון תקשורת של עיתונאים".
לפני הכול, מדובר במגבלות כלי התקשורת המסורתיים. לחצים, איומים, פחד מהרפתקאות משפטיות, וכמובן הידרדרות שיטתית ומתמשכת במצבם הכלכלי של גופי החדשות, בעיקר המודפסים (ואנחנו יכולים לספר על כך דבר או שניים). כל אלה (ועוד) חוסמים לא פעם את התקשורת מלהתעסק בנושאים נפיצים. הטור של יניב – שמלכתחילה עצם הפרסום שלו היה מפתיע ומעורר הערכה – הוא רק סימפטום.
“על בסיס זה שהתקשורת חלשה צריך לומר שטקסטים מהסוג של אלדד – אני לא רוצה להגיד ‘מעולם', כי לא כל ההיסטוריה של העיתונות נמצאת אצלי בראש, אבל נדיר מאוד שיתפרסמו בתקשורת הישראלית", אומר עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר. “אני לא חושב שאם הוא היה בא ל'מעריב' או ל'ידיעות' לפני 20 שנה עם הסיפור הזה, כשהם היו חזקים הרבה יותר, הם היו אומרים לו ‘תפדל, פרסם מה שבא לך'. באופן כללי הטקסטים קשים, דיבתיים, טעונים מאוד".
אם הוא היה בא אליך, היית מפרסם?
“חד־משמעית כן, אלא שלא הייתי מפרסם אותם רק על סמך עדותו, כמו שאמרתי לו עכשיו. אני לא מסתפק ב'בנאדם אמר', במיוחד כשמדובר בסוג כזה של דיבה".
יש כאלה שמסתפקים.
“ככל שכלי התקשורת חתרני יותר וקטן, ההנחה שלו היא שלא יזדרזו לתבוע אותו, והוא מעז ולוקח רמת סיכון גבוהה יותר. אני מאמין לעדויות האלה של אלדד כי אני חושב שהן עדויות ממקור ראשון, אבל אם הוא היה בא נגיד ל'המקור', שזה תקשורת מיינסטרים, לא הייתי מסתפק בזה. היועץ המשפטי של הערוץ לא היה נותן לי להסתפק בזה. לא כי המגבלות המשפטיות שונות לגבי כלי התקשורת, אלא כי דרכו של עולם היא שאתרי אינטרנט לוקחים יותר סיכונים כי הם מניחים שהצד השני לא ירצה לתבוע אותם ולהגדיל אותם ואת הפרסום שלהם. אם פואד יתבע פתאום איזה בלוגר, הוא ינפח אותו ויעשה אותו ענק".
הוא גם יקבור אותו על הדרך בהוצאות של סכומי עתק.
“כן, אבל בתוך שנייה יתאגדו סביבו כולם, יהיו עצומות באינטרנט, יתמכו בו כספית ואלדד יבוא להעיד. לפחות במחשבה של פואד, זה לא נראה לו הדבר הכי חכם בעולם לעשות".
ומהבעיה לפתרון. חלקי, גבולי, ראשוני – אבל פתרון. בעוד שכבר כעת רבים מהעיתונאים, לצד העבודה הקבועה, מחזיקים דפי פייסבוק וטוויטר שוקקים ומעדכנים אותם תדיר, אחרים העדיפו לפרוש לדרך עצמאית ולהתמסר לציבור באופן בלתי אמצעי. העיתונאית טל שניידר, שהייתה במשך חמש שנים כתבת ‘מעריב' בוושינגטון, הקימה את הבלוג הפוליטי ‘הפלוג'; עיתונאית ‘ידיעות אחרונות' לשעבר עינת פישביין הקימה את המגזין האינטרנטי ‘המקום הכי חם בגיהינום'; ואלה רק שתי דוגמאות בולטות מתוך יוזמות רבות.
גם דרוקר, במקביל לעבודה בערוץ 10, העביר לאחרונה את הבלוג שתחזק במשך שנים לאתר עצמאי המרכז תחקירים, ספרים ופוסטים שפרסם.
“אומר עיתונאי לעצמו, ‘מה שאני לא יכול לתת שם, אני אתן כאן, בצורת שאלה לפחות'", אומר עורך אתר ‘העין השביעית' ולשעבר עורך ‘הארץ', חנוך מרמרי. “אני רואה שבלוגים של עיתונאים אקטיביים הולכים וגדלים. יש פה מסלול מקביל: אם אתה מבין שהערוץ שאתה משדר בו לא יכול להרים דבר כזה מכל מיני סיבות, אז יש לך בלוג ואתה מדבר ממנו. זו בהחלט תופעה מבורכת, משום שהיא מקיימת שיח. ראשוני אמנם, אבל מכאן נדרשת עבודה מקצועית ואת זה אפשר לעשות בארגונים שיש להם תשתית מתאימה".
“אני חושב שזו מגמה ואפילו הייתי אומר המשכה של מגמה", מוסיף עיתונאי ‘הארץ' אורי משגב. “הרבה עיתונאים משתמשים ברשתות החברתיות. יכול להיות שזו עליית מדרגה. זה לא רק השימוש ברשתות בנוסף לעבודה המסורתית, אלא אפילו החלפה של העבודה המסורתית במקרים שהיא לא ממלאת את תפקידה או מוגבלת במילוי תפקידה. במקרה של אלדד יניב אני מתכוון בסך הכל לעזור. כמו הרבה עיתונאים יש לי פלטפורמת פייסבוק עם הרבה חברים ועוקבים, וזו תהיה תרומתי הצנועה.
“לי קל להגיד, כי חזרתי לעבוד במקום שיש בו חופש עיתונות גדול מכל מה שאני מכיר בישראל, אז יכול להיות שאני מדבר מפוזיציה נוחה. אני אפרסם, אבל תוך הפעלת כלים עיתונאיים שחונכתי עליהם. אתה צריך לבדוק, לתחקר, לגבות ולהגן על כלי התקשורת שלך מפני תביעות אפשריות".
ולמרות רוחות חופש המידע המנשבות, הפלטפורמות הלא־ממוסדות סובלות מכמה בעיות אקוטיות. אחת מהן היא היעדר אמינות. הציבור עדיין זקוק לחותמת הכשרות של המהדורות המרכזיות. העיתונאי יואב יצחק הקים בתחילת העשור הקודם את אתר החדשות news1 לאחר שנים בעיתונות הממוסדת.
ועדיין, יצחק מסתייג. “לא מספיק שאתה מפרסם בלוג או שאתה יודע לכתוב יפה", הוא אומר, “אתה צריך שיקראו את זה, שזה יתפרסם באכסניה לגיטימית והקורא הסביר ייתן לזה משקל. מה שקובע הוא לא מה מתפרסם, אלא הכוח שלו. לפעמים יכולים להתפרסם דברים חמורים על מאן דהוא ברחבי הרשת, וזה לא עושה את העבודה. אם מדובר בעניינים פליליים רשויות החוק לא יעשו עם זה שום דבר, ואם מדובר באיזה סוד צבאי הצבא לא ייקח לתשומת לבו. האכסניה, כשהיא טובה ונכונה ועוצמתית ומחויבת לעניין, יכולה לתת כיוון יותר ממה שכותב יחיד יכול לתת".
היום האכסניה פתוחה ומפוזרת ברחבי הרשת. על הפיד בפייסבוק ובטוויטר.
“הרשת החברתית עושה את קיצור הדרך ומאפשרת להביא נושא מסוים לידיעת ציבור גדול ורחב, אבל היא עדיין לא פלטפורמה שאתה גולש בה כדי לצרוך מידע מסוים. היתרון של עיתון ורדיו הוא שאתה מקבל אייטמים במכוון, לא משהו אקראי. אתה צריך לבנות אגרוף ברזל, והוא לא יכול להיות בנוי על אדם אחד בפייסבוק. הוא צריך להיות בנוי על עיתונאים וכותבים שמספקים חומר כל הזמן ומייצרים קהילה קבועה של גולשים. אתה צריך להיות גם כתובת לקבלת מידע".
“יכול להיות שבניגוד להשמצות הוותיקות, אנשים עדיין מייחסים אמינות די גבוהה לעיתונאים ולעיתונות מסורתית", מוסיף סגל. “כמה שאפשר להגיד על עיתונאים שהם לא אמינים, בכל זאת אנשים מחכים לקבל מהם אישור - מדברים על זה בערוץ 2 או ב'ידיעות' או ב'וואלה'. מתברר שעדיין, כשאדם רוצה לייצר אמינות, הידיעה העיתונאית המסודרת שיש מאחוריה גוף מוכר גורמת להתייחסות רצינית יותר. גם אם מישהו יפיץ משהו ברשת, אדם יגיד ‘הייתי העוזר של הפוליטיקאי ההוא, ואני אומר לכם, האדם הזה הוא אנס או שודד', אולי זה יעוף ברשת אבל נדמה לי שחקירת המשטרה או הדיון הציבורי יתחילו כשתהיה איזו גושפנקא, כשיבוא כתב ויגיד, ‘חברים, בדקתי את זה, ויש לי אינדיקציה שיש פה משהו נכון'".
אחרי מבחן האמינות, או אולי לפניו, מגיע מבחן היכולת. טל שניידר, עיתונאית ותיקה, הקימה את ‘הפלוג' ב־2011 אחרי שעבודתה ב'מעריב' הופסקה. כיום, היא מעידה, הבלוג הפוליטי מאוזן כלכלית כפרויקט שמניב הכנסה. למרות זאת, הקשיים שהיא מתמודדת איתם כעיתונאית עצמאית הם משמעותיים. “אנשים לפעמים שואלים אותי על החששות המשפטיים שכרוכים בעובדה שאני עצמאית ולבד", אומרת שניידר, בעצמה בעלת השכלה משפטית בתחום לשון הרע וניסיון בעבודה במשרדים העוסקים בנושא.
“זה לא מה שמטריד אותי, כי אני זהירה וגם מדברת עם עורכת דין כשצריך. הבעיה שיש לי עם העצמאות היא שאין לי די זמן לתחקירי עומק. קרה בשנים האחרונות שהיו לי ביד סיפורים טובים וגדולים, אבל מכיוון שאני אדם אחד – רק לפני חודש הצטרף אליי העיתונאי אבישי עברי - ואני מטפלת בכל ההיבטים של העסק - מראיינת, חושבת על אייטמים, מרימה טלפונים, מצלמת, כותבת, מתעסקת בצד הטכנולוגי, מנהלת חשבונות ומתמודדת עם פרסום - בסופו של דבר כשזה מגיע לסיפורים גדולים, עבודת צוות של מערכת הייתה יכולה לעזור לי".
מה שבמערכות עיתונים הוא עניין של מה בכך.
“במערכות יכולים לתמוך בסיפור באמצעות עבודת שטח של צלמים, שיצליבו מידע. לי אין יכולת לשלם לצלם או לתחקירן שישב על ערימות מסמכים במשרדי הממשלה וילקט בדיוק את הדברים, ובכמה מקרים פשוט פספסתי סיפורים טובים בגלל זה. היו לי כיוון ומידע התחלתי, ולא יכולתי להדביק את הקצב של מערכות התקשורת".
כך או כך, המידע ממשיך לזרום, לאו דווקא דרך עיתונאים במיל' או בשירות סדיר. לעתים דווקא האזוטרי מייצר תופעות סוחפות ומציף את הציבור במידע שלא היה יכול להיחשף אליו בדרכים המקובלות.
הבלוגר עומרי חיון הוא דוגמה מעניינת. חיון מתרכז בתעשיית הבידור והטלוויזיה, אבל הצליח לא פעם בשנים האחרונות לחשוף מידע שגופי הטלוויזיה הגדולים העדיפו לשמור עמוק במגירה. רק לאחרונה פרסם חיון סרטון ובו טען להסדר פיצוי שנתפר בין הזכיינית ‘קשת' למתמודדת ‘האח הגדול' דנה רון - טענות שהוכחשו על ידי הזכיינית. רון ובעלה אף איימו על חיון בתביעה.
לעתים – כמו בפרשת אייל גולן, כאשר חיון היה הראשון שהפר את צו איסור הפרסום וחשף את שמו של “הזמר המפורסם" – הבלוגר מוותר על כללי המשחק שהעיתונות המסורתית מחויבת להם. חיון ויניב – על אף ההבדלים האלמנטריים ביניהם – מדגדגים את הציבור במידע מבוקש. “ההשוואה בין עומרי חיון לאלדד יניב היא מעניינת ואני בהחלט סומך עליה את ידי", אומר משגב. “שניהם מאתגרים את השיח התקשורתי המסורתי. יש מה להשוות ביניהם מבחינת הפלטפורמה החדשה והמעקף של האמצעים המסורתיים, ואני מניח שנראה יותר ויותר מקרים כאלה. אני די מסוקרן לראות לאן זה ילך".
“תחשוב שלפני עשר שנים לא יעלה על הדעת שבחור צעיר מאוד יוכל להיות דמות דומיננטית כל כך בלי מערכת מאחוריו", מוסיף סגל. “בסוף האינפורמציה מנצחת.
הכיוון הכללי – קדימה. המידע מתפרץ, נחוש יותר מבעבר ולא נרתע מחסמים. רק השיטה עדיין מגמגמת. “הפתיחות הזאת היא לטובה", אומר מרמרי. “בהשוואה למצב שהעיתון או הערוץ סגורים בפניך, ולכן שום דבר לא יקרה, היום יש נקודות מוצא שאפשר לשמר בהן את השיח. אלדד יניב מספר סיפורים מפורטים מאוד, שאם רק חצי מהם נכונים וניתנים לאימות אז אנחנו חיים במקום, איך אומרים, הכי חם בגיהינום. את זה התקשורת לא עושה. אתה לא עושה את זה כי אתה מבין במה זה כרוך: בתביעות הפחדה, באיומים. מי רוצה ויכול לנהל משפט? בוודאי לא בלוגר יחיד. חולשת העיתונות המוסדית היא מצב נתון ואני לא אופטימי לחשוב שהוא ישתנה בקרוב. מצד שני, יש נחמה בעובדה שיש אפשרויות אחרות למצוא במה כדי לשאול מעליה לפחות את השאלות הקשות".
ואולי די במקרה הזה, האחרון, כדי ללמד את הפוליטיקאים שיעור בחופש המידע מודל 2014. “הרי איך זה עבד פעם?" אומר סגל, “אם היית פוליטיקאי או איל הון וחשבת שעושים לך עוול ורצית להשתיק פרשה, היית מתקשר לעורך ההוא ולמנכ"ל הזה, ובאותו רגע זה היה נגמר. היום זה אפילו לא לנסות לייבש את הים בכפית: אתה מנסה לכבות שרפה בדלק. עדיין יש כלי תקשורת חשובים, אבל בגלל ההפרטה של השיח החשיבות שלנו יורדת. היכולת להעלות דברים על סדר היום גבוהה מאוד, אבל היכולת להשתיק דברים כבר לא קיימת".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם