האם המונופול של הרבנות על הכשרות יישבר?
בבית היהודי הציגו לאחרונה את 'מהפכת הכשרות' שאמורה לרפא את החוליים במערך הכשרות – אך פעילים חברתיים סבורים שפתרון אמיתי יבוא רק אם המערכת כולה תופרט ותצא מידי הרבנות
יוחאי מפלס את דרכו בבטחה בין הארגזים המכילים בקבוקי שמן, שוקולדים שוויצריים, מצות, חטיפים אקזוטיים, חותמות וסלילי מדבקות כשרות, ושולף במיומנות את הראיות המרשיעות. הנה למשל קופסאות כבד האווז הכשרות שמתגלות מתחת לעטיפה הנאה כמזון לכלבים. והנה היין עם הציור המחשיד של אישה מעורטלת. בבדיקה שערכה יחידת ההונאה התברר שהכשרות המהודרת שמתנוססת על גביו מזויפת לחלוטין.
חוק איסור הונאה בכשרות משנת 83' מטיל סנקציות פליליות על בית עסק או מפעל שמציג את עצמו ככשר ללא תעודת הכשר מהרבנות הראשית. המניע הכלכלי לזיופי כשרות הוא ברור. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-70 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל מגדירים את עצמם שומרי כשרות. במקרים רבים, מוצר או בית עסק שאינם כשרים יסבלו מירידה חדה במחזורי הרווח.
לכאורה, מדובר בחוק חשוב וראוי שהפך את המילה כשר למושג בעל משמעות מחייבת במרחב הציבורי ישראלי. הרבנות מפעילה מערך של השגחה וקונסת כל מי שמתחמק ממסגרת מפקחת, וכך כל אדם מן השורה יכול לסמוך על שלטי הכשרות ללא צורך בבירורים ובבדיקות מורכבות מדי. אלא שבשנים האחרונות יותר ויותר פעילים חברתיים, רובם מקרב הציבור הדתי-לאומי, טוענים כי המנגנון המונופוליסטי של הרבנות אינו יעיל ואינו מוצדק.
בכנס שערכה לפני כחודש תנועת 'התעוררות' הירושלמית הוצג דו"ח העסקים הכשרים בירושלים (גילוי נאות: הח"מ הנחתה את הכנס, אך נחשפה לנתונים העולים מהדו"ח יחד עם הציבור הרחב ולא הייתה מעורבת בהכנתו). הדו"ח המקיף, שסקר כ-76 בתי עסק, עשירית מסך כל בתי העסק הכשרים הקיימים בירושלים, העלה ממצאים מדאיגים.
25% מבעלי העסק ציינו כי המשגיח מבקר בבית העסק אך אינו עושה דבר, ואילו 14% מבעלי העסקים טענו שהמשגיח כלל אינו מגיע. בנוסף, בעלי עסקים התלוננו כי אין הנחיות ברורות לפעולות שהמשגיח אמור לבצע, ושעות עבודתו ושכרו של המשגיח נקבעים על ידי המועצה הדתית באופן שרירותי, ללא נהלים אחידים.
המועצה הדתית בירושלים טענה בתגובה כי תוכל להתייחס לדו"ח רק לאחר שיימסרו לה שמות העסקים הרלוונטיים, אך בעלי העסק דורשים להישאר בעילום שם. הם אינם מוכנים מסיבות מובנות להסתכסך עם המשגיחים שלהם וחוששים שהפרסום יוביל לפגיעה בפרנסתם.
מהפכת הכשרות שהציגו לאחרונה שר הדתות נפתלי בנט וסגן שר הדתות אלי בן דהן מתיימרת לתקן אמנם חלק מהבעיות ולחזק את מעמדה של הרבנות, אך הפעילים בשטח אינם מסתפקים בכך, ונדמה שמבעד לטענות על התפקוד הלקוי ברמה הטכנית מסתתרת מחלוקת מהותית ועמוקה בהרבה על עצם אופייה הממלכתי וצביונה היהודי של המדינה.
דובר הרבנות הראשית, זיו מאור, לא מתרגש מהנתונים וטוען כי בדיקת נושא הכשרות מזווית הראייה של בתי העסק היא בעייתית מאוד. "צריך לזכור שבעל העסק רוצה שישימו לו שלט כשר כי הוא רוצה ליהנות מההכנסה שמביא ציבור שומרי הכשרות וזהו.
הוא לא רוצה לשלם אגרה למועצה הדתית ולשלם שכר למשגיח שיגיד לו איזה בשר או ירק לקנות, ולכן אין כמעט בעל עסק מרוצה. זה לא שאנחנו לא מתחשבים בתלונות על המשגיחים, המערכת עובדת וערוכה לטפל בתלונות האלו. אבל כאשר תנועה ציבורית כזו או אחרת בוחרת להציג תמונה שמערך הכשרות לא מתפקד ומסתמכת רק על בעלי עסקים, התמונה הזו לא מהימנה".
על פי מאור, מבחינת הלקוחות המבחן הוא חד משמעי. הציבור סומך על הכשרות של הרבנות. "מדובר במערכת מאוד גדולה ומורכבת אבל בסופו של דבר מי שמבקש לשמור כשרות לפי השולחן ערוך יכול לסמוך על הכשרות הרגילה של הרבנות. זאת המציאות וזו אמירה שאני כדובר הרבנות עומד מאחוריה לא רק במישור היחצ"ני אלא גם במישור המצפוני. אני אדם דתי ואני לא רוצה שאנשים יאכלו לא כשר על חשבוני".
עם זאת, נראה שהביקורת הציבורית המתמדת על מערך הכשרות עושה את שלה. אפילו הרבנות מסכימה כיום שמצב שבו המושגח מעסיק את המשגיח ומשלם לו ישירות אינו תקין. מהפכת הכשרות של בן דהן אמורה לפתור את הבעיה באמצעות הקמת חברות אזוריות שיעסיקו את המשגיחים באופן ישיר. בנוסף, משרד הדתות התחייב להכין נוהלי כשרות אחידים שיחייבו את הרבנים המקומיים ברחבי הארץ, ויישרו קו לגבי שעות ההשגחה הנדרשות בכל בית קפה או מסעדה על פי קריטריונים אחידים.
'התעוררות' טוענת כי המהפכה רחוקה מלספק פתרון אמיתי לפגמים הטמונים במערכת. על פי אלעד מלכא, חבר מועצת העיר, ספק אם ההכרזות המפוצצות יעברו לשלב הביצועי - אך גם אם כן הדו"ח מוביל למסקנה כי רק תחרות אמיתית בשוק הכשרות תאפשר כשרות אמינה ומקצועית. בנייר העמדה שחיבר מוצע לפתח את המודל של הבד"צים שמעניקים כיום תעודות כשרות מהודרות משלהם ולהרחיב אותו לגופים פרטיים נוספים שיעניקו תעודות כשרות על פי קריטריונים שקופים לציבור.
גם היום כל מועצה דתית מעסיקה מפקחים שאמורים לפקח על המשגיחים בשטח. מה ההבדל?
"כיום האחריות על הכשרות מוטלת לחלוטין על המדינה", אומר מלכא, "לציבור אין יכולת בחירה ולכן הוא לא באמת בודק את הכשרות. גם אם כבר בודקים, היו הרי אינסוף תחקירים על הבעייתיות של הכשרות, ושום דבר לא השתנה. ברגע שארגוני ההשגחה יהיו גופים עסקיים ורווחיים יהיה להם אינטרס כלכלי להיות הכי טובים. אחרת, בפעם האחת שמישהו יגלה שהוא לא טובשההשגחה בעייתית, נגמר הסיפור".
אתה לא מטיל יותר מדי על הצרכן הפשוט, שיצטרך בכל בית קפה או מזנון לברר של מי בדיוק התעודה?
"ההנחה היא שיהיה מספר מוגבל של תאגידי כשרות. הצרכן יצטרך להחליט מיהי הדמות שעליה הוא סומך".
במקביל להצעת הרפורמה של התעוררות, משיקה תנועת ירושלמים בימים אלו את מודל הכשרות הקהילתית האלטרנטיבית שלה בארבעה מסעדות ובתי קפה ברחבי העיר. כל צוות הטבחים והמלצרים בבית העסק עובר הדרכה מסודרת על סוגיות הכשרות השונות, ומתנדבים מהקהילה משמשים משגיחי כשרות בפיקוח רכזות שטח שעברו הכשרה מיוחדת בתחום ומקבלות שכר.
הסכום שמשלם בעל העסק צנוע יחסית, ועומד כיום על 400 שקלים בלבד. "המודל שלנו מבוסס על נאמנות ולא על שררה אך הוא עונה על כל הקריטריונים ההלכתיים", מסביר הרב אהרון לייבוביץ שמוביל את הפרויקט מטעם תנועת ירושלמים.
אני מנסה לברר עם לייבוביץ מדוע בחרו בקו הלעומתי. מדוע לא להיכנס למערכת ולהשפיע מבפנים. "נתחיל מהרמה הטכנית", פותח ליבוביץ. "גם אם נכנסים למועצה הדתית, בסופו של דבר הפקידים בשטח הם אלו שקובעים את האיכות של השירות. יש להם גישה בעייתית שמאוד קשה לתקן אותה. הרי הם עובדי ציבור, אי אפשר לפטר אותם בלילה אחד.
בנוסף, החוק נותן לרבנות הראשית לישראל גם את הסמכות לתת את השירות וגם את הבקרה וחסרה כאן הפרדת רשויות. לא שמעתי על מקום שבו משגיח הכשרות עצמו נפסל כיוון שהוא מתפקד בצורה שאינה נאמנה. אף אחד לא באמת בודק אותם".
ליבוביץ, אמריקני עדין, דמות ססגונית שמשתלבת היטב בנוף האנושי המיוחד של שכונת נחלאות הירושלמית שבה הוא משמש רב קהילה, מספר כיצד התגלגל לפרויקט לאחר שבעלי עסקים מהשכונה ביקשו לפתוח עסק כשר אך ללא תעודה מהרבנות בגלל העלויות הגבוהות יחסית והחוויות הלא נעימות שבהן נתקלו בעבר, אבל בעיקר ממקום אידיאולוגי שמתנגד לחיבור בין דת למדינה ולחקיקה דתית.
ליבוביץ מסכים כי המודל הקהילתי יכול לפעול בהיקף מצומצם יחסית וכי במסעדות גדולות יותר וברשתות מזון מהיר יש צורך במשגיחים שיועסקו בשכר, וגם הוא תומך בהפרטה של המערכת. הוא מספר על ילדותו בארצות הברית, שם היה נהוג לבדוק היטב את תעודות הכשרות השונות ולוודא כי הן שייכות לסוכנויות הכשרות הרציניות. "הציבור בוחר ברב בר סמכא עליו הוא סומך, והמדינה יכולה לפקח
שאין כאן הונאה".
הרב הראשי דוד לאו שחתום על תעודות הכשרות בירושלים הוא לא בר סמכא?
"הרבנות הראשית בישראל כבר הרבה מאוד שנים נמצאת בידיים של הציבור החרדי שלא סומך על תעודות הכשרות של הרבנות. הם אינם רואים את עצמם כנושאים באמת בכשרות של המקומות שבהם הם אוכלים. זאת הדרך היחידה שבה אני יכול להסביר את ההתנהגות שלהם. הם אומרים לעצמם כנראה שהם רוצים לזכות את הרבים שלא יאכלו נבלות וטרפות".
אז למה לא לנסות להיכנס לרבנות ולהשפיע מבפנים?
"הממסד האורתודוקסי הראה שהוא לא בשל להחזיק בסמכויות החוקיות שניתנו בידו, גם בתחום הנישואין והגירושין וגם בתחום הכשרות. הסמכויות האורתודוקסיות הביאו לפילוג וריחוק ומיאוס. הדבקות בגישה הממלכתית הזו היום רק מקלקלת. אולי הסיבה לכך היא חוסר בגרות של המנהיגים שלנו, שהפכו את הרבנות לכלי פוליטי מגזרי, מנוף להטבות אישיות בלבד. החיבור בין דת ומדינה הפך להיות כלי הגנה וניגוח של החברה החרדית כלפי כל שאר האזרחים בישראל".
ליבוביץ מזכיר לחיוב את ארגון רבני צוהר שהראה לטענתו שאפשר אחרת. הוא מודה כי אם הרב סתיו היה נבחר לרבנות הראשית אולי היה חושב שיש עדיין סיכוי. "אבל אני לא מוכן לחכות לכך עוד עשר שנים. אני מאמין באקטיביזם, מאמין שחשוב לבחוש בסיר, לנער את אמות הסיפים".
יחד עם זאת, להפרטת מערך הכשרות יש השלכות נוספות שכדאי לקחת בחשבון. ההפרטה תאפשר למשל לאנשים
כך ייפתח פתח לג'ונגל של כשרויות שונות ומשונות, כולל לבני הקהילה הרפורמית והקונסרבטיבית. הדבר כלל אינו מפחיד את הרב ליבוביץ. "מדובר בשותפים שלי לעיר, בשכנים שלי, אני לא יכול למנוע את זה מהם", הוא אומר.
ומה עם הציבוריות במדינה שמוגדרת כיהודית? לא חשוב לך לשמר צביון מסוים?
"אני חושב שאנחנו כבר רואים שלא ניתן להגיע לשם על ידי כפייה של חוק. אני לא מאמין בכך בכל אופן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם