מאיר עוזיאל מסביר: מה לי ולחצי האי קרים
הכוזרים שבערפילי ההיסטוריה, החיילים הסובייטים הנסוגים, מוכרת התפוחים הפסימית ואנדרטת באבל: מאיר עוזיאל נזכר בביקורים שלו באוקראינה
התרגשתי לקראת הנסיעה לאוקראינה, והתרגשתי כפול כשהבנתי שתהיה נחיתת ביניים של לילה אחד בחצי האי קרים. נחתנו בסימפרופול. כידוע לקורא שמעל לממוצע, או למי שנולד ברוסיה הסובייטית, סימפרופול היא עיר בחצי האי קרים.
הדריכה על אדמת חצי האי קרים היכתה בי בתחושות חזקות. ספגתי אל תוכי את הנוף, את האדמה, הכל. בתקופה ההיא כתבתי רומן שמתרחש בכזריה, הממלכה היהודית האדירה שהתקיימה באזור אוקראינה של היום (ועוד) במשך 200 שנה.
בשבילי ההגעה לקרים הייתה נגיעה במשהו מההסטוריה העלומה הזו, שריתקה אותי באותן זמן, וגם עכשיו. צריך להוסיף לכך כמובן את הקשר היהודי המוכר יותר לנוף אוקראינה, שעליה כתב טשרניחובסקי ש"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". (טשרניחובסקי כתב גם שירים על “סלע היהודים" בצ'וּפוּט קַלֶּה בקרים, שם קיים בית קברות יהודי ענק שבו הוא ביקר).
נשמתי את הנוף הזה. רכנתי אל האדמה באחד משדות הבור וקטפתי משם עשב שהוא מעין קנה נמוך, ולקחתי איתי לארץ. הוא עדיין איתי באיזו קופסת קרטון. הרומן (“מקום קטן עם דבי") מתרחש שם, באוקראינה שלפני היותה אוקראינה, בתקופה שהייתה שם עדיין ממלכה יהודית. עד אז כתבתי אותו בלי שהייתי שם.
זה בסדר, הייתי יכול לכתוב גם בלי להיות. הדמיון הוא המכשיר של הסופר, ולאו דווקא סיורי שטח. אבל כשהייתי סוף־סוף באוקראינה ניצלתי את העובדה שאני נוגע במקום, וחלק מהפרקים כתבתי כשאני יושב על סלע מול נחל אוקראיני. המים בנחל והצמחייה שלידם והברווזים נראים אותו הדבר היום ולפני 1,000 שנה, ולכן תיארתי את המקום ואת מחשבות דבי המביטה בו יושבת מולו לפני 1,000 שנים.
מסימפרופול שבחצי האי קרים טסנו לשדה תעופה צבאי בסמוך לאומן. שם ראיתי איך אימפריה מתפרקת. אלה היו הימים שברית המועצות התמוססה, ואוקראינה ועוד מדינות הוקמו כמדינות עצמאיות. בתוך הבלגן נתקפו הרוסים באיזה גל נדיבות ונתנו לאוקראינה גם את חצי האי קרים. את הבלגן ראיתי בעיניים כשחיילים רצו אלינו בשדה התעופה הצבאי מיד כשנחתנו,
לא תאמינו, אבל יום אחד עליתי עם עוד כמה חסידי ברסלב על הליקופטר רוסי צבאי וטסנו מעל אוקראינה. מן האוויר נחתנו בברסלב, בברדיצ'ב, במז'יבוז'. מי שחושב שספרות הפנטזיה מגזימה לא היה איתי באותם רגעים. מושג קפיצת הדרך שבמעשיות החסידיות הפך לעובדה.
מדברים עכשיו המון על המצב הכלכלי הנוראי של אוקראינה. ראיתי את זה בעיניים אז. לא מובן איך ארץ עשירה כזו מגיעה לעוני טיפשי כזה.
והנה סיפור. כשההליקופטר שלנו נחת בשדה שלף ליד אחד הכפרים הבינו כמה מתושבי המקום הנידח הזה שהגיעו משמיים אנשים שאפשר למכור להם. כשחזרנו להליקופטר כבר עמדה שם אישה עם ערימת תפוחים. מתוך רחמי עשיר מופלג קניתי בדולר. כשהיא מילאה את השקית בשבילי היא אמרה באנגלית בסיסית: “שלא תראה אותי ככה. אני מהנדסת. אבל אין כסף".
רציתי לנחם אותה לכן אמרתי לה: “לא נורא, גם ישראל הייתה פעם במצב כלכלי קשה ולא היה לנו כלום, ועכשיו הגענו לרמת חיים גבוהה".
"כמה זמן זה לקח לכם?" היא שאלה. התחלתי לחשב בראשי: את תקופת הצנע זנחנו בסוף שנות ה־50 ולקראת סוף שנת ה־70 כבר הגענו לרמת חיים מערבית למדי. אמרתי לה: "לקח לנו שלושים שנה".
"אוי ואבוי", היא ענתה, "אם לכם לקח 30 שנה לנו זה ייקח מאתיים שנה".
הנסיעה השנייה שלי לאוקראינה הייתה ביוני 2008, לפני כמעט שש שנים. נשלחתי לאודסה עם ידידי הסופר אפרים באוך. התקיים שם אז יריד ספרים בינלאומי, והספר “מקום קטן עם דבי" תורגם לרוסית.
גם הפגישה עם אודסה הייתה בשבילי מהלומה רגשית: הרי בשבילי אודסה היא עיר יהודית שבה יצרו ביאליק, ז'בוטינסקי וגיבורי הספרות העברית. ידעתי שבאודסה כתב ביאליק בן ה־18 את “אל הציפור", ובו השורות המוכרות “שלום רב שובך ציפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני".
כל חיי ראיתי בדמיוני את ביאליק הצעיר יושב באודסה הקרה, הגשומה, הקפואה, ומביט מחלון איזו בקתה שקועה בבוץ בכמיהה לטמפרטורות הגבוהות בארץ ישראל הרחוקה, ארץ שבה חם ונעים. אבל אין לכם מושג כמה חם היה באודסה כשהגעתי אליה. חם מאוד וממש. 30 מעלות. חם ולח. חום קשה. למה ביאליק התגעגע לחום? לא הבנתי.
הדימוי שהיה לי על אודסה הוא מה שספגתי מציורי העיירה ומה שקראתי בסיפורי שלום עליכם על מנחם מנדל. אודסה היא גם סצנה מסרט קולנוע חובה לכל סטודנט שנה א' בלימודי קולנוע. התמונה של אודסה בסרט של אייזנשטיין היא בעיקר מדרגות רחבות היורדות אל הנמל ועגלת תינוק מידרדרת בהן מטה. לכן התדהמה הראשונה שלי הייתה כמה אודסה יפה.
כמעט חשבתי שמה שהבטחתי למהנדסת האוקראינית הנואשת שמכרה לי תפוחים כבר התגשם. אבל כשנסעתי קצת רחוק ממרכז העיר, שלא לדבר על ביקור בעיר אחרת, ניקולאייב, או העיירות והכפרים שחלפתי על פניהם בדרך לקישנב, הבנתי עד כמה הכלכלה והמדינה עדיין זקוקות לבנייה.
הייתי בעבר במזרח אירופה. ביקרתי בוורשה, בביאליסטוק ואפילו בחלם, וכבר הבנתי שהעיירה איננה רק בקתות עץ, ובכל זאת נדהמתי מיפי הבניינים באודסה, מהגנים המטופחים. והנה, יום אחד, במקום הכי מרכזי באודסה, על במה בשדרה, התקיים אירוע לכבודו של יצחק באבל. באבל הוא סופר יהודי שתיאר את עולם הפשע היהודי של אודסה. הקהל היה ענק, אני מניח שרק מיעוטו יהודים, אבל על הבמה עלו בריקודים ובמשחק כל מיני דמויות יהודיות מספריו של באבל.
אמן אחרי אמן הופיעו שם. אמרו לי שמדובר בשמות מפורסמים, ובתום ההופעה ראיתי שהם משלשלים מעטפה לתוך תיבה.
"מה זה?" שאלתי כשהדבר חזר שוב ושוב. "הם תורמים את התשלום תמורת ההופעה שלהם למען הקמת אנדרטה לבאבל". "הם יהודים?" שאלתי. "לא", ענו לי. הנה למה טוב להגיע לפעמים לאוקראינה. רואים דברים שלא הייתי יודע עליהם לעולם.
במהלך הפגישות וההרצאות באודסה פגשתי הרבה דוברי עברית. למשל כריסטינה. היא הייתה שנתיים בארץ, וחזרה לאוקראינה כדי ללמוד באוניברסיטה. “אני רוצה לחזור לישראל", היא אמרה לי. אני מקווה שחזרת, כריסטינה. בכל אופן, כשאנחנו שומעים בימים אלה את החדשות על אוקראינה צריך לזכור גם שהיא משובצת בדוברי עברית שהיו כאן לתקופה קצרה יותר או פחות. יש ישראלים באוקראינה וגם ברוסיה. חלילה שנגיע למצב שבו ישראלים אוקראינים יילחמו בישראלים של פוטין.
פעמיים בחיי הייתי באוקראינה, כאמור, בכל פעם כעשרה ימים, ובכל פעם זו היתה חוויה חזקה הרבה מעבר לתיירות. נסיעה לאוקראינה היא נסיעה למחוזות המיתולוגיה. לו היו אומרים לי נוסעים לשטוקהולם או לטורונטו, לריו דה ז'ניירו, לקהיר או לבורדו הייתי שמח, כי אני אוהב מקומות חדשים בעולם, אבל לא הייתה בנסיעה כזו שום חוויה מן הסוג האוקראיני, הרוסי, המזרח־אירופי. נסיעה לאוקראינה היא נסיעה אחרת, ועכשיו אוקראינה בחדשות, וחצי האי קרים בחדשות.
פינת השלולית
אבל השאלה המעלה גלים עכורים בשלולית שלה היא: מה עושים עם האינטרנט הזה, שכל דבר נשאר בו לנצח? אין שם חצי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם