תפיסת ספינת הנשק: מחפים על רפיסות העורף
הישראלים מאתרים את הנשק שובר השוויון, תופסים אותו ורצים להתבכיין לעולם. "כל הטוב הזה" אנחנו צועקים, "עלול היה לפנק את גוש דן"
הכול נכון - בכל זאת, מדובר בעבודת מודיעין משובחת, בביצוע מסובך ונקי בלב ים ובחזרה בשלום, הביתה. כל הנתונים מצדיקים את הפסטיבל שהתרגש עלינו לפני כמעט שבוע ומסרב לקחת כדור ולהירגע. ומדוע הוא צריך להירגע? משום שהמציאות החבויה מאחורי ההתלהבות בעייתית.
נתניהו מנפנף בתחמושת שעלולה הייתה להגיע לעזה, בשעה שעזה כבר שבעה ומחומשת (בנשק קצת פחות פוטוגני). הקו האדום, זה שנתן הסכמה אילמת לירי מתמשך על שדרות ויישובי הדרום, נשבר מזמן: אשדוד, אשקלון, ראשון-לציון ותל-אביב, אפילו ירושלים - כולן חטפו את שלהן בסבב הלחימה הקודם. נתניהו עשה שריר, גייס מילואים והחזיר את החיילים הביתה עם הבטחות לשקט ושלווה.
הפסקת האש שהפכה לרגיעה מסוימת נשברת מדי פעם. הקו האדום לא הזדעזע כשערים במרכז הארץ חטפו מטחי טילים - הוא פשוט הפך למציאות. ממילא, ומדובר בעניין של זמן, גם המציאות הזו עתידה להימתח. אם לא תל-אביב אז להרצליה, לנתניה ולחדרה. ומה אז? נו, נו, נו. לא נסבול ולא נקבל ולא נשלים. בדיוק כפי שצה"ל "לא משלים" עם טפטופי רקטות מתמשכים בחודשים האחרונים.
ההתפארות בתפיסת ה"קלוס סי" - מרשימה ככל שתהיה - היא עדות לרפיסות ההנהגה הישראלית. הם מאתרים את
ברור לכול שמרגע שהנשק ינחת ברצועת עזה, במוקדם או במאוחר הוא ישוגר אלינו. אז נישא עיניים ל"כיפת ברזל", נתחנן לחסדיה, נחבק את החיילים - ואולי גם נעשה איזה סלפי קטן, למזכרת. כך נגזר עלינו, לאתר נשק איראני וסורי במרחק מאות ואלפי קילומטרים מחופי ישראל, כי אחרת נהפוך כולנו למטווח מיילל.
נתניהו, במסגרת מסע יחסי הציבור שהוא מריץ חינם אין כסף למשטר באיראן, צריך להתבונן פנימה. לא הנשק שמשגרת איראן לרצועה הוא זה שישבור את העורף; עצם המוטיבציה, הרצון והיכולת של חמאס ובניו ללטף את גוש דן כל אימת שיחפוץ – זו הבעיה. הרקטה שנורית ל"שטחים פתוחים" מסביב לרצועה – זה כאב הראש. פה הוא מתחיל ופה הוא יסתיים - לא על סיפונה של ה"קלוס סי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם