עשירי ארה"ב חשים מותקפים ומשיבים אש
בארסנל הטייקונים משווים את המיליארדרים המותקפים ליהודים שנרצחו בליל הבדולח, מאשמים את העניים במצבם ומהללים את התאגידים
עוד ב-nrg מעריב:
>הימים הראשונים בקייב שאחרי המהפכה
>ללא תמיכת נתניהו: ריבלין השיג חתימות לנשיאות
רק שפרקינס, מה לעשות, הוא איש רציני לכל הדעות, וגם פליטת פה מביכה במיוחד לא יכולה לקחת ממנו את אימפריית ההון-סיכון שהיה אחד ממקימיה בשנת 1973, "קליינר פרקינס קולפילד אנד ביירס". מדובר באימפריה שזיכתה אותו במקום מכובד ברשימת עשירי ארצות הברית והפכה אותו לאחד השמות המוכרים ביותר בעולם הפיננסים האמריקאי.
"הייתי רוצה להסב את תשומת הלב להשוואה בין המלחמה של גרמניה הנאצית נגד'האחוזון האחד', היהודים , ובין המלחמה של הליברלים נגד'האחוזון האחד', העשירים ", הוא שטח את האני מאשים שלו במכתב למערכת שפורסם בעיתון "הוול סטריט ג' ורנל". " מתנועת המחאה לכיבוש וול סטריט ועד להשטנה של העשירים בכל מילה בעיתון המקומי שלנו,'הסן פרנסיסקו כרוניקל', אני רואה גל גואה של שנאה כלפי האחוזון המצליח", הוא המשיך להתקרבן בשמו ובשם חבריו למועדון המיליארדרים. "מדובר במגמה מסוכנת מאוד בהלך המחשבה האמריקאי. ליל הבדולח היה בלתי נתפס בשנת 1930. האם הרדיקליות הפרוגרסיבית שנולדה ממנו היא בלתי נתפסת שוב?"
לא צריך להיות אייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה כדי לחוש רתיעה גדולה מדבריו המקוממים של פרקינס. לזכותו ייאמר שזמן קצר לאחר מכן מיהר להתנצל. פחות או יותר. פרקינס, שממרום גילו ומעמדו כבר לא סופר אף אחד, הודה בראיון לסוכנות הידיעות הכלכלית "בלומברג" כי השימוש בליל הבדולח היה "בחירה נוראה של מילים", אך במקביל חזר והגן על עמדתו, שלפיה עשירי ארצות הברית והמיליארדרים שלה נמצאים תחת מתקפה מסוכנת מצד השמאל הקיצוני.
"ראיתי את מה שקורה ואיך המשטרה עמדה קפואה מנגד (לנוכח הפגנות המחאה לכיבוש וול סטריט, צ"י) וחשבתי שככה ליל הבדולח החל", נימק פרקינס את ההשוואה הצורמת. בהמשך הדגיש כי "לעשות דמוניזציה לאלו שמייצרים עבודות ולעשירים שקונים ומשקיעים זה מטורף". פרקינס גם חזר על מה שהפך לחלק מדף המסרים הקבוע של התנועה השמרנית במאבקה נגד מובילי המחאה, שמבקשים להכביד את נטל המסים על עשירי ארצות הברית, ואמר: "חברי האחוזון העליון הם לא אלו שגורמים לאי-שוויון, הם אלו שיוצרים מקומות עבודה".
אם מתעלמים מכל רעשי הרקע שיצרה ההשוואה השערורייתית לליל הבדולח, הטיעון של פרקינס כבר נשמע כמו משהו שאפשר לשמוע היום מכל פוליטיקאי או פובליציסט אמריקאי שתומך במפלגה הרפובליקנית. זהו הטיעון שלפיו כשלעשירים טוב - לכולם טוב. מדובר בתפיסה אידיאולוגית שרואה בעשירים את מנוע הצמיחה הכלכלי, וכתוצאה מכך מתנגדת לכל התערבות ממשלתית לצמצום הפערים החברתיים, ובמיוחד לאותה יוזמה מאוסה כל כך בעיניהם של השמרנים להכבדת נטל המסים על בעלי הכנסה שנתית של למעלה מ-200 אלף דולר - אותה יוזמה שקידם הנשיא אובמה.
במילים אחרות, לא מדובר בהתבטאות הזויה של מיליארדר תימהוני, כי אם באמירה קיצונית ששורשיה נטועים עמוק באידאולוגיה הנוכחית של התנועה השמרנית, שהלכה והקצינה באופן טבעי מאז בחירתו של הנשיא אובמה לפני חמש שנים. פעם אחר פעם, מאז שנבחר לנשיא, תואר אובמה על ידי מתנגדיו השמרנים כמי שיצא למלחמת מעמדות נגד עשירי ארצות הברית. גם הבחירה בליל הבדולח, הזויה ככל שתהיה, לא שונה בהרבה מהשוואות קודמות של הנשיא אובמה לסטלין ולהיטלר, שאותן ערך גלן בק הקיצוני בתוכניתו היומית לפני כמה שנים ברשת "פוקס ניוז", או מדברים שנאמרו כדבר שבשגרה במהלך הפגנות תנועת המחאה החברתית "מסיבת התה".
כך למשל, הפרשן הפוליטי הבכיר, צ'רלס קראוטהאמר, שנחשב הקול המזוקק ביותר של התנועה השמרנית כיום, פרסם לפני שנה וחצי מאמר מיוחד ב"וושינגטון פוסט" שבו תיאר את מלחמתו של אובמה נגד עשירי ארצות הברית. "הנשיא אובמה ניסה תחילה למצוא תירוצים, להפיל את האשמה במצב של אמריקה על האביב הערבי, החוב האירופי, כוחות עליונים ובעיות בשרשרת האספקה מיפן. זה לא עבד. מה שהוביל לאסטרטגיה החדשה: במקום להתבכיין, תאשים. תתקוף. תעמיד לדין. את מי? את העשירים ואת מגניהם הרפובליקנים, שהורסים את אמריקה".
את הדברים הללו כתב קראוטהאמר לפני דבריו האחרונים של פרקינס. אלא שבשבועיים האחרונים כבר היו למיליארדר הקפיטליסט המושבע לא מעט תומכים מבית, חברים במועדון העשירים הסגור, שניצלו את ההזדמנות למחאת וול סטריט משלהם, רק מהכיוון ההפוך. לא מעמד הביניים נגד העשירים, אלא העשירים נגד מעמד הביניים.
כך למשל, סם זל, איל הנדל"ן ובעליה לשעבר של קבוצת התקשורת "הטריביון", עם הון אישי שמוערך בארבעה מיליארד דולר, יצא להגנתו של פרקינס וטען בראיון ל"בלומברג": " חובטים באחוזון העליון משום שזה נוח מבחינה פוליטית". זל לא הסתפק בכך וטען: "הציבור לא צריך לדבר נגד האחוזון העליון, אלא לדבר על איך לחקות אותו".
המיליארדר ווילבר רוס, שעשה את הונו הנאמד בכשני מיליארד דולר - כך לפי המגזין "פורבס" - מרכישה והשקעה בחברות מסחריות במצוקה, היה פחות מאופק. הוא קרא ל-"99 האחוז" להפסיק להתבכיין ולהתחיל ללמוד. "רודפים את האחוזון העליון מסיבות פוליטיות", תקף . "הדרך שבה אנשים יוצאים מהגטו והופכים לאחוזון העליון, או קרוב לכך, היא באמצעות לימודים", הוסיף .
ויש גם את באד קונהיים, מייסד ומנכ"ל אימפריית האופנה היוקרתית "ניקול מילר", שעם הון אישי של עשרות - אם לא מאות-מיליוני דולרים הצטרף בשבוע שעבר למתקפה וקרא לאלו שמרוויחים 3,000 דולר בחודש לשבת בשקט ולהיות בעיקר שמחים בחלקם. "אנחנו חיים במדינה שבה קו העוני נחשב לעושר ב-99 אחוז משאר העולם", תקף קונהיים בראיון לרשת CNBC. "אז אנחנו מדברים על, אלוהים אדירים, האיש שמרוויח 35 אלף דולר בשנה. האיש הזה בהודו, בסין, או במדינות אחרות שאנחנו אפילו לא יכולים להזכיר, נחשב לעשיר".
לא ממש. בלי להתייחס להגדרת העושר במדינות כמו גרמניה, בריטניה או יפן, הרי שבניגוד לדבריו של קונהיים על ההתבכיינות של בעלי הכנסה שנתית של 35 אלף דולר, קו העוני בארצות הברית עומד על הרבה פחות. כמה בדיוק? 11,490 דולר בשנה לאדם בודד, או במילים אחרות, פחות מאלף דולר בחודש. למשפחה של ארבע נפשות מדובר כבר ב-23,550 דולר , כלומר פחות מ-2,000 דולר לחודש לשני הורים ושני ילדים.
כשבוחנים את המציאות לפי הנתונים הללו ולא לפי משקפי היוקרה העגולים של איל האופנה קונהיים, מתגלה תמונה חיוורת שלפיה לא פחות מ-46.5 מיליון אמריקאים, כך לפי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים מתחת לקו העוני.
זאת ועוד, לפי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההכנסה החציונית למשפחה בארצות הברית היא קצת מעל 51 אלף דולר לזוג. כלומר מעבר ל-46.5 מיליון האמריקאים שחיים מתחת לקו העוני, ישנם היום בארצות הברית עוד עשרות מיליונים שיכולים רק לחלום על משכורת של 35 אלף דולר בשנה. גם משכורת כזו, אגב, מספיקה בלא מעט מדינות בארצות הברית כדי לגמור את החודש ולא הרבה מעבר כך.
אחד הדברים המעניינים במתקפת הנגד שהובילו בשבועיים האחרונים אנשי האחוזון העליון נגד 99 האחוז האחרים הוא העיתוי. הם בחרו לתקוף דווקא בתקופה שבה הקרקע בשלה יותר מתמיד לתחייתה המחודשת של המחאה העממית לכיבוש וול סטריט, שפרצה בספטמבר 2011. המחאה ההיא שטפה את ארצות הברית בדרישה לבלום את הקפיטליזם הדורסני של התאגידים הגדולים והרווחים האדירים של הבנקים, ובדומה למחאה החברתית בארץ, התמוססה כאפיזודה חולפת בלי שחוללה שינוי חברתי ממשי.
אלא שמאז לא רק שהפערים בין מעמד הביניים והשכבות החלשות ובין אותו אחוזון עליון לא צומצמו, אלא שהם אף העמיקו. באופן פרדוקסלי, הקיטוב החריף בחסות צמיחה כלכלית חסרת תקדים שהיטיבה בעיקר עם העשירון העלון ושפירותיה לא חלחלו לאזרח הפשוט. כך למשל, הבורסה ראתה בשנת 2013 זינוק חסר תקדים של לא פחות מ-26 אחוז במדד הדאו-ג' ונס וזינוק גדול אף יותר של 37 אחוז בנאסד"ק.
מצבם של הבנקים הגדולים בשנה שעברה היה גם הוא טוב באופן יוצא דופן, עם שיעור רווחים כולל של לא פחות מ-76 מיליארד דולר לששת הבנקים הגדולים במדינה - הנתון הגבוה ביותר מאז שנת 2006 והשני בסך הכל בהיסטוריה של ארצות הברית. זאת ועוד, מנתונים שפרסם בשנה שעברה "הניו יורק טיימס" עולה כי ברבעון השלישי של שנת 2012 עמד שיעור הרווחים של התאגידים על 14.2 אחוז מסך ההכנסות במשק - השיעור הגבוה ביותר מאז 1950.
כשהבורסה מזנקת והרווחים של הבנקים מאמירים, אין פלא שהמשכורת הממוצעת של מנכ"ל אמריקאי נכון לשנת 2012 שברה את שיאי כל הזמנים עם תלוש משכורת שנתי של 9.7 מיליון דולר, כך לפי תחקיר שערכה סוכנות הידיעות של אי.פי, המתבסס על נתונים של חברת Equilar שמתמחה בניתוח משכורותיהם של בכירי המשק.
הנתונים החדשים, הגבוהים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, מייצגים עלייה של 6.5 אחוזים במשכורותיהם של מנכ"לים לעומת שנת 2011, שגם בה שכרם גדל בשישה אחוזים לעומת שנת 2010. הגידול החד ביותר במשכורות שהרוויחו אותם בכירים היה בין השנים 2009 ל-2010, אז זינק שכרם בלא פחות מ-24 אחוז . באותו זמן ממש הסתפקו שאר אזרחי ארצות הברית בעלייה מינורית בלבד של 1.1 אחוזים בשכרם. שנה לאחר מכן נהנו העובדים מעלייה של 1.2 אחוזים בלבד, שמעידה בעיקר על חוסר ההוגנות המשווע בחלוקת רווחי המשק.
"עד כה התאגידים תפסו חלק חסר פרופורציה בהיקפו מתהליך ההחלמה של המשק", הסביר לאחרונה אתן האריס, ראש המחלקה הבינלאומית של בנק אוף אמריקה, מריל לינץ'. " התאגידים בארצות הברית נמצאים במצב הרבה יותר טוב מהמצב של הכלכלה כולה", הוסיף . "לא רק שזאת שנה טובה, זאת אחת השנים הטובות ביותר שאי פעם חווינו, אם הולכים ובודקים את הנתונים מאז 1890", הוסיף יו ג' ונסון, אנליסט כלכלי בעל חברת השקעות פרטית. "אבל הייתי אומר שהדבר הגדול ביותר הוא שזאת הייתה הפתעה לכולם. אני לא חושב שיש מישהו שציפה לזינוק כלכלי כזה בשנה האחרונה".
עם רווחים כאלה ורוח גבית שקיבל בשבועיים האחרונים מחבריו המיליארדרים, זה לא מפתיע שפרקינס החליט לצאת לסיבוב שני נגד פשוטי העם. בהרצאה שנשא בעיר מגוריו סן פרנסיסקו הוא הביע את תמיכתו בשלילת זכות הצבעה ממי שלא משלם לפחות דולר אחד במסים, רבים מתוכם בני המעמד הנמוך שלא מגיעים לשכר המינימום. "השיטה לפי טום פרקינס היא כזאת", אמר . "אתה לא זוכה להצביע אלא אם כן אתה משלם דולר אחד במסים. אבל מה שאני באמת חושב הוא שזה צריך להיראות כמו תאגיד. אם אתה משלם מיליון דולר במסים, אתה מקבל מיליון קולות הצבעה". על זה, בניגוד להצהרה הקודמת, הוא כבר לא טרח להתנצל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם