ספר חדש: האם ראוי שלשופטים יהיה פייסבוק?
"אתיקה של שופטים", ספרו החדש של ד"ר גבריאל קלינג מנסה לעשות קצת סדר בבלגן. חשין: "השופטים צריכים להגביל עצמם מלצרוך את החדשות הנוגעות למשפטים שהם מנהלים"
הכול החל בעתירה שהגישו 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל' ואסעד אבו גוש נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ושירות הביטחון הכללי. בעתירה נטען כי חלק מן ההנחיות שניתנו לשירות הביטחון הכללי ביחס לחקירת חשודים אינן עומדות בסייג הגנת הצורך ומנוגדות לאיסורים מוחלטים במשפט הבין־לאומי, ההסכמי והמנהגי.
רצה הגורל, והשופט ששובץ לדון בעתירה היה אליקים רובינשטיין. הבעיה שהתעוררה הייתה שרובינשטיין הוא זה שניסח בשנת 1999 את אותן תקנות, מושא העתירה, בעת תפקודו כיועץ המשפטי לממשלה.
מתוך חשש לניגוד עניינים, פנו העותרים לבית המשפט העליון בבקשה לשנות את זהות השופט שידון בעתירתם. תשובתו של רובינשטיין לא איחרה לבוא. מבחינת עילות הפסלות החוקיות, קבע, הוא יכול להמשיך ולדון בתיק. רובינשטיין ציטט את דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, שכאשר התמודד עם בקשה דומה טען כי אם בית המשפט היה נעתר לבקשה, אף שופט לא היה יכול לדון בכל עניין שבו עולה בעיה עיונית שאליה התייחס בעבר – בין כעורך דין בהופעתו במשפט, בין בהרצאה שנשא באקדמיה ובין כהבעת דעה כיועץ משפטי לממשלה או כפרקליט המדינה.
"משמעותה של תזה זו היא כי שככל שמשפטן מנוסה יותר בתחומי המשפט השונים, כך תצטמצם כשירותו לשמש כשופט. גישה זו אינה משקפת את המשפט המצוי באף שיטת משפט, ואף לא את המשפט הרצוי", ציין שמגר.
אף על פי כן, לפנים משורת הדין, הודיע רובינשטיין שהוא יפסול את עצמו מלדון בעתירה. "אחר כל אלה, כיוון שבאופן לכאורי נתקפות ישירות אותן הנחיות, וחרף האמור מעלה, אך מתוך מראית העין וניקיון הדעת – החלטתי להימנע מישיבה בדין בתיק זה".
מקור החלטתו של השופט רובינשטיין אינו מצוי בעולמן של חובות הדין, אלא בעולם האתיקה המקצועית השיפוטית. גבולותיו של תחום זה מטושטשים, ופעמים רבות מדובר בדברים המסורים ללב, אולם חשיבותו קרדינלית לפעילות המערכת השיפוטית כולה. היסוד של חשיבות האתיקה השיפוטית מהדהד מאז דברי האמורא ר' יוחנן על אודות הדור ששופט את שופטיו. אם שופט קורא למתדיין ליטול קיסם מבין שיניו, אותו הדור קורא לשופט ליטול קורה מבין עיניו.
השופט בדימוס ד"ר גבריאל קלינג, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב־יפו, טוען כי התנהלות אתית של שופטים עומדת ביסוד יכולתה של מערכת המשפט לתפקד ולשרת את החברה. "אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה", כתב בספרו החדש 'אתיקה של שופטים', שיצא לאור בהוצאת לשכת עורכי הדין. "הצורך להבטיח אמון פירושו הצורך לקיים את תחושת הציבור שלפיה ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, ניטרלי, ללא נטייה".
לדבריו, לא מדובר רק בדרישה מן השופטים להחשיב אך ורק את משקלם של הטיעונים המובאים בפניהם מבלי להתייחס לזהות הטוענים, אלא גם בדרישה מן השופטים לנהוג בחייהם הפרטיים כמופת וכדוגמה. "הצורך להבטיח את אמון הציבור אינו מתמקד אך בפעולתו של השופט על כס המשפט. הוא משתרע על מכלול התנהגותו של השופט, בבית המשפט ומחוצה לו. השפיטה אינה תפקיד", קבע, "זו צורת חיים. התנהגות המותרת לכל אזרח יש שתהא אסורה על השופט, שכן יש בה כדי לפגום באמון הציבור במערכת המשפט".
גם שופטי בית המשפט העליון התייחסו בעבר לעניין זה. השופטים מישאל חשין ואליעזר ריבלין קבעו בשנת 2005 כי "מקצוע השפיטה אינו מקצוע מן השורה. לא כל אדם ראוי כי יכהן בכהונת שפיטה, ואדם שאינו ניחן בתכונות ששופט נדרש להן, אינו ראוי ואינו כשיר לשבת בדין ולשפוט", כתבו באחד מפסקי הדין באותה שנה. עוד הוסיפו כי "שופט שהפר חובותיו אינו זוכה עוד לאמון הציבור, ולא יהא זה ראוי כי יוסיף וימשיך בכהונתו".
שופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ'יה הוסיפה כי מלבד העובדה שהתפקיד השיפוטי מחייב את השופטים לשמירה קפדנית על החוק, השופטים גם כפופים ל"נורמות התנהגות ייחודיות". "הם כפופים לסטנדרט מחמיר של התנהגות, לא רק על כס השיפוט אלא גם בשאר אורחות חייהם. הכהונה השיפוטית והמעמד המוסרי המיוחד הנלווה לה בעיני הציבור מקרינים על אורחות החיים של נושא התפקיד ומחייבים אותו להתנהגות שתשמר את מעמדו ומעמדה של המערכת השיפוטית בעיני הציבור", ציינה.
למרות החשיבות המרובה שיש לנקיות היתרה של העוסקים במלאכת המשפט, החוק הישראלי הותיר את סוגיית האתיקה של השופטים עמומה למדי. האיסור האתי היחיד מופיע בחוק יסוד: השפיטה, והוא אוסר על שופט לעסוק בעיסוק נוסף, אלא אם זהו עיסוק המוטל עליו מכוח חוק או בהסכמת נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים.
עוד ניתן היה להסיק מהחוק מה הן אמות המידה ההתנהגותיות הנדרשות משופטים, לפי העילות המפורטות בו להגשת קובלנה על שופט על ידי שר המשפטים: אם השופט נהג שלא כהלכה במילוי תפקידו; אם התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל; אם הורשע בעברה שבנסיבות העניין יש בה משום קלון; או אם השיג את מינויו שלא כדין.
בתי המשפט בישראל התנהלו על פי הכללים הללו במשך עשרות שנים, עד שבחודש מאי 1993 הפיץ נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, את מסמך "כללי אתיקה שיפוטית התשנ"ג־1993". כללים אלה הופצו בין השופטים אולם לא פורסמו באופן רשמי, מכיוון שהחוק לא הסמיך את נשיא בית המשפט העליון לקבוע את כללי האתיקה לשופטים. הנחיות אתיות נוספות ניתנו לשופטים על ידי ועדת אתיקה שמונתה בשנת 1995 על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, ואשר עסקה בהמלצות בנוגע לפניות שופטים לנשיא בית המשפט העליון. כאשר נדרש בית המשפט העליון לדון על תוקפם של הכללים, הוא הדגיש את היותם מסמך לא מחייב מבחינה משפטית.
לאור המציאות הזו בישראל, לא היה זה מפתיע להיתקל במקרים שבהם נקבע שהשופט עבר על כללי האתיקה ואף על פי כן לא ננקטו נגדו סנקציות. כך למשל קבע נציב התלונות על השופטים, השופט (בדימוס) אליעזר גולדברג, כי שופט בית המשפט העליון, יורם דנצינגר, לא מסר מידע מהותי הנוגע אליו אישית, שאותו היה מחויב על פי דין לגלות לצדדים בהליך משפטי שהתנהל בפניו. דנציגר, שזכה לתמיכתה של נשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, טען כי מבחינה משפטית הוא לא היה מצוי בניגוד עניינים.
החלטה של נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, שניתנה רק בשבוע האחרון עשויה להוות דוגמה מצוינת לבעיה. גרוניס נדרש להכריע בערעור שהוגש בעקבות החלטת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שושנה אלמגור, לפסול את עצמה מן הדין לאחר שנודע לה שבעלה ייצג בעבר את אחד הצדדים בתיק בנושאים אחרים. גרוניס אמנם אישר את הפסילה, אך ציין שמדובר במקרה גבולי בלבד. ייתכן בהחלט כי לולא הייתה השופטת פוסלת עצמה – לא היה עושה זאת גרוניס בעצמו.
החלטתו של גרוניס אינה נטולת היגיון. החמרת הדרישות האתיות מן השופטים עשויה אולי להועיל לאמון במערכת, אבל מנגד היא עלולה לשמש בידי בעלי דין או נתבעים כעילה לדחיית דיונים ומשפטים. די שנאשם יבחין כי השופט איננו נוטה לטובתו, והוא ימצא כשלים אתיים בעברו של השופט שבגינם יטען שעליו לפסול עצמו מלדון אותו.
שופט בית המשפט העליון (בדימוס) מישאל חשין, אשר ישב בראש שתי ועדות האתיקה שעסקו בהכנת הכללים וגיבושם ובגיבוש מענה לשאלות שהפנו שופטים בנושאי אתיקה, טוען כי ברור לו שאם היה ממש בטענות נגד שופטים – היו ננקטים נגדם אמצעי אכיפה.
"ביחס לשופטת אלשיך אינני יודע את הפרטים, וחזקה על נשיא בית המשפט העליון שידע במקרה הזה את הפרטים ונהג כהלכה", אמר חשין. עוד הוא הוסיף כי הבעיה היא שכל אחד משים עצמו שופט ואומר שצריך לעשות כך ולעשות אחרת. "המערכת בהחלט נתונה לביקורת, והביקורת תמיד רצויה. אבל לפעמים אנשים משתלחים שלא לפי המידה הראויה. אני מכיר את השופטת אלשיך. לפי מה שאני מבין היא הייתה שופטת שחיכו לה מעבר לפינה משום שהייתה שופטת מאוד עזה ונחרצת. צריך להיזהר מאוד מאוד".
להמחשת דבריו על אודות החובה של השופט שלא לאפשר לציבור לטעון נגדו טענות, המשיל חשין משל: "ביום קיץ קשה וחם, כשהעגלה מושכת במעלה ההר, רואה הרב'ה את הסוס מתאמץ ומזיע ויורד מן העגלה. שואל אותו המשמש למה הוא יורד, ומשיב לו הרב'ה שהוא ראה את הסוס מתאמץ. משיב לו המשמש שבערבו של יום יגיע הסוס לאורווה, ינוח ויאכל קש, ואילו הרב'ה יישב כל הלילה וילמד. אומר לו הרב'ה: 'אתה צודק, אבל אחרי 120 אותו סוס יתבע אותי לפני הקדוש ברוך הוא למה כשהוא כל כך סבל אני ישבתי למעלה על העגלה כמו פריץ. הוא יבוא ויטען ואני אבוא ואטען ואצא זכאי בדין, אבל מי רוצה לעמוד במשפט עם חמור?'"
למרות דבריו של חשין, מתברר שגם הוא לא יצא נקי מביקורת, ועל כך הוא שומר טינה אישית לעיתונאים במשך שנים. "כתבו עליי דברים מכוערים, וזה מסוג הדברים שאדם אינו שוכח. פגעו ביושרה שלי. אני לא שוכח לאנשים את זה, ואני חושב שהיו צריכים להעמיד את העיתונאים האלה לדין. אבל כמובן, חברך חברא אית ליה, ואף אחד לא הועמד לדין. לכן שומר נפשו ירחק, ואשרי אדם נזהר תמיד".
ספרו של השופט ד"ר גבריאל קלינג מכיל התייחסויות מפורטות לסיטואציות רבות שבהן עלול השופט להיתקל בדילמה אתית. כך למשל הוא נוגע בסוגיית בדיחות הדעת של שופטים ביושבם בדין, וקובע כי גם אם יש בצחוק ובבדיחות דעת להפיג את המתח ולסייע בקיום אווירה רצויה בבית המשפט, הרי שאווירה זו עלולה לבוא על חשבונו של בעל דין, עורך דין או עד.
לדבריו, פעמים קורה שהשופט כלל אינו מתכוון לפגוע באיש, אלא שחוש ההומור שלו שונה מזה של באי אולמו, ואלה צוחקים מכיוון שאין להם שום ברירה אחרת. "תגובתם של באי בית המשפט מעודדת את השופט להמשיך ולהתבדח מבלי שייתן לעצמו דין וחשבון על כך שקהלו בבית המשפט הוא קהל שבוי וכי רובו מבקש לרצות את השופט", כתב. בהקשר זה הוא מזכיר את הסיפור על השופט, שזמן לא רב אחרי שהתיישב על כס המשפט אמר לחברו שמעולם לא היה מודע עד כמה הוא מצחיק.
"על השופט להביא בחשבון שלרבים מבאי בית המשפט המעמד חמור ורציני, ואווירה קלה
פרק נוסף בספר, אקטואלי ומעניין במיוחד, עוסק בקשרים שבין שופטים לבין אמצעי תקשורת, ובהשלכות כללי האתיקה על השימוש ברשתות החברתיות. עד השנים האחרונות היה ברור לכל שופט שהוא אינו מתראיין באמצעי התקשורת, לפי הנוהג המעוגן בכלל 39(ג) לכללי האתיקה לשופטים. עוד היה ברור כי כל הופעה או ריאיון של שופט באמצעי תקשורת – לרבות בעיתונות המודפסת, ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט, במסיבת עיתונאים ובכל דרך אחרת – תהיה רק באישור מראש של נשיא בית המשפט העליון. כיום, הרשתות החברתיות מובילות לשאלות אתיות חדשות לגמרי.
השופט קלינג מציין כי בארצות הברית, שבה חלק מן השופטים נבחרים למשרותיהם על ידי הציבור ובשל כך עשויים לעשות שימוש מקדים ברשתות החברתיות, נעשתה הסדרה אתית של הסוגיה. כך לדבריו ראוי לנהוג גם בישראל.
לעצם החברות של שופט ברשת חברתית כגון פייסבוק – שבה חברים גם עורכי דין, בעלי דין או עדים המופיעים לפני השופט באולם בית המשפט – לא צריכה להיות השלכה. אולם הדבר נכון כל עוד אין לחברוּת של השופט ברשת השלכות שעלולות להביא לפסילתו מלשבת בדין. לדברי קלינג, פרסום מידע אישי של השופט על ידי עצמו עלול להביא, מבלי דעת, להשפעה על מהלכי משפט עתידיים שינהל.
"אחד המאפיינים של הפייסבוק הוא שמקובל לחשוף מידע על מי שחבר ברשת חברתית זו. החברים בפייסבוק נוהגים לדווח על הקורה אותם ואת יקיריהם. לכאורה, מבחינת השופט, אין פסול בעצם מסירת המידע, אולם שופט שאינו רגיל בכך עלול להציג דברים ולמסור מידע שאין דרכם של שופטים להביא לידיעת הכלל. מידע שיגיע לידיעת מי שלשופט אין מגע עמו, עלול להביא לתוצאות בלתי צפויות", כתב. "בדרך זו עשוי להגיע לציבור מידע על השופט ועל הרגליו, על משפחתו ועל הרגליה".
קלינג הוסיף כי ייתכן שאין פסול בכך שמידע אישי שכזה יגיע לידיעת הציבור, אולם בשל חוסר מודעות מספקת להתנהלות בפייסבוק ולהשלכותיה, עלול השופט שלא להיות מודע לקיומו של המידע האישי על אודותיו ברשות הציבור ובכך להיות חשוף למניפולציות.
"ייתכן שבמשפט המתברר לפני השופט בתחום זכויות היוצרים תהיה חשיבות לטעמו של השופט במוזיקה. ידיעתו של בעל דין על אוסף של הקלטות מוזיקה המצוי בידי השופט שהצטבר עליו מידע ברשת החברתית, עשויה להיות בעלת חשיבות בגיבוש דרכו בהבאת ראיות". הדברים מגיעים, לטענתו, עד כדי חשש לפסלות מלשבת בדין.
בנוגע לצריכת התקשורת טוען השופט חשין כי על השופטים להגביל עצמם. "השופטים צריכים לעשות כמיטב יכולתם ולהגביל עצמם מלצרוך את החדשות הנוגעות למשפטים שהם מנהלים", הוא אומר. "האם כולם מצליחים? לא כולם מצליחים". חשין מספר על שופט בית המשפט העליון, אלפרד ויתקון, שאמר פעם שהוא לא קורא עיתונים הנוגעים למשפטים שניהל. "אני שמעתי את הדברים וחייכתי ביני לבין עצמי. אבל כן, כשאתה קורא עיתון אתה יכול למנוע את עצמך עד כמה שאפשר מלקרוא על משפטים שעומדים בפניך. אמנם בזמני לא היו עדיין פייסבוק וטוויטר ולינקדאין, ועד היום אינני חבר באף אחד מאלה משום שאני רואה בכך בזבוז זמן, אבל בוודאי שאתה יכול למנוע את עצמך מלקרוא בפייסבוק או בטוויטר את הדברים הנוגעים למשפטים שאתה מנהל".
דברים אלה של השופט חשין, המתעלמים מן העובדה שהתכנים בפייסבוק ובטוויטר הם תוכני 'פופ־אפ' שקופצים אל מול פני המתבונן בצג המחשב, ממחישים היטב הערה נוספת שמדגיש קלינג בספרו בנוגע לחוסר ההיכרות של השופטים עם האופן שבו עובדות הרשתות החברתיות. היבט אתי נוסף הנוגע לממשק שבין הפעולה השיפוטית לבין הרשתות החברתיות נוגע לאפשרות שניתנת כיום לשופטים לחפש מידע על בעלי דין, על עדים או על עוּבדות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, שלא בדרכים המקובלות והקבילות על פי דיני הראיות. בניגוד לכלים טכנולוגיים כמערכת הממוחשבת 'נט המשפט' שמציגה בפני השופט מידע משפטי המופיע בתיקים אחרים, חושפת הרשת החברתית בפני השופט מקורות מידע שעליו להיזהר מלהשתמש בהם. מדובר במידע על פרטים אישיים של בעלי הדין או על התבטאויות ודעות של עורכי דין המופיעים לפניו.
קביעה זו של קלינג נכונה, כמובן, גם ביחס לדיווחים עיתונאיים המסקרים משפטים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה. אולם בעולם תקשורתי תחרותי מאוד, אשר מזמן זנח את עקרונות הסוב־יודיצה, נדמה ששופטים כבר אינם יכולים עוד לחמוק לחלוטין מצריכת מידע שאינו קביל משפטית. מה שאין כן בכל הנוגע לחיפוש אקטיבי שלהם ברשתות החברתיות, שם הדברים מסורים ללבם ולאצבעותיהם המשוטטות על המקלדת.
כללו של דבר, כותב קלינג, הוא שראוי לשופטים לשמור על עמימות מסוימת ביחס לאישיותם ולנטיותיהם על מנת להבטיח שהעומדים לפניהם יאמינו שדעת השופט תתגבש רק לאחר שישמע את בעלי הדין. "שופט האמון על כל אלה והחפץ לשמור על תדמית של מי שאינו נוטה למי מבעלי הדין, חייב להישמר מלהביע בפייסבוק דעה וגישה שתחשופנה אותו מעבר למצופה. יש חשש כי בגולשו בפייסבוק ינהג השופט כאחד האדם, ולא ישמור על אותה תדמית של אדם חסר פניוּת. יש לצפות כי שופט היושב בביתו לאחר יום עבודתו והמשתמש בפייסבוק ככל האדם ומשוחח עם 'חבריו' בפייסבוק יהיה ער ומודע למעמדו כשופט ולמגבלות שחלות עליו".
"אינני יודע אם הרף שקובע השופט קלינג מתקיים או לא", אומר חשין. "אני חושב שבגדול, כפי שאומרים בשפת הרחוב, שופטים נוהגים כהלכה, אם כי כמובן יש יוצאי דופן. ויוצאי הדופן האלה, בדרך כלל, מושכים תשומת לב. אם משהו מתנהל כשורה זה לא מעניין. זה עוד פעם כאילו כלב נשך אדם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האדם שנשך כלב. מעת לעת, כששופט נתפס בהתנהגות שאינה הולמת, מקבל הדבר פרסום. אני בעצמי יודע על שופטים מסוימים, אבל מאוד מסוימים ויוצאי דופן, שמתנהגים בצורה בלתי ראויה בבית המשפט".
מהו בעיניך קו הגבול האתי שממנו ואילך לא ניתן להרשות ששופט ימשיך במשרה שיפוטית?
"אי־אפשר לקבוע מראש מהי התנהגות בלתי הולמת לשופט. יש דברים שמצטברים ויש דברים שבהם מספיק מעשה חד־פעמי. אם השופט נוטה בצורה בוטה לאחד הצדדים ואחר כך רואים שהוא קרוב שלו – אז רואים מיד שהוא אינו ראוי לשבת בדין. אבל יש דברים שמצטברים, כמו אותו שופט שמתייחס בגסות רוח לעורכי הדין או מתרשל בלבושו ובהופעתו. שופט הוא נציג הממלכה, הוא נציג המלך, הוא נציג העם. הוא צריך להתנהג כהלכה ולהקפיד בלבושו. אתה צריך להדר בכבודו של המלך ולהדר בכבוד בית המשפט. אבל אם שופט מתנהג כך – בדרך הטבע מזלזלים לאחר מכן בבית המשפט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם