אלימות ברחבות. איך זה ייגמר? בעוד דם
לא עובר יום שבו ילד לא נדקר, מכונית לא עולה באוויר או מטען חבלה לא מתפוצץ. אנחנו זוכרים תקופות שבהן הפשיעה מרימה ראש, לא כזאת
הסיפור מזעזע: לא עובר יום שבו ילד לא נדקר, מכונית לא עולה באוויר או מטען חבלה לא מתפוצץ. אנחנו זוכרים תקופות שבהן הפשיעה מרימה ראש, אבל אני לא חושב שזכורים שבועיים כאלה של אש ותמרות עשן לצד אלימות בין בני נוער לבין עצמם או בין בני נוער לבין העולם.
רק שלשום בחיפה נדקר גבר כשהעיר לחבורה של פוחזים. זו מין משוואה איומה כזו, של "הערת – נדקרת", כמו איזה סלוגן משוגע בעולם עתידני חסר גבולות. זה כבר לא "חלית? נפצעת?" - זה קודם כול נפצעת, ורק אחר כך נראה מאיזו מחלה הגעת.
מי נגד מי?
כולם כאן נגד כולם, באמת. אין כאן אפליה, אין כאן קדימויות ואין כאן קרובי משפחה עם עדיפות לראש התור. זה כולם נגד כולם ולהפך. אנחנו למשל בקשר הדוק עם משפחתו של הנער שנדקר באשדוד לפני כשבועיים. מי בכלל זוכר, תכף תגידו, מי נדקר ולמה לפני שבועיים? זה קצת כמו נצח במציאות החדשה. אבל יש בחור כזה באשדוד, והוא נדקר כי בעוונותיו התחיל עם הנערה הלא נכונה, כך לפי איומי הדוקרים. התחלת? חיזרת? נדקרת.
אז יכול להיות שאין לדקירה הזו שום קשר למכונית שפוצצה בלילה בכפר-שלם או לדקירה בחיפה ביום שישי, אבל מי שמרגיש שכוח נותן תשובה ומעמד לא יהסס לדקור בהמון כוח ילד כדי לשים אותו במקומו.
תחשבו שאני מגזים, אבל בעיניי גם תאונת הפגע וברח האחרונה קשורה לכל האלימות הזו. כי מי יכול לפגוע בעיוורת עם כלב נחייה על מעבר חציה ולנטוש במהירות? מה זה אם לא אלימות במיטבה? אבל כשהכול גועש, כשהכול מותר, אפשר גם לדרוס עיוורת ולהמשיך בשגרת היום כאילו כלום.
אתמול דיברתי גם עם אמא של אחד מ"דוקרי" השבוע שעבר. זו דילמה שתמיד הטרידה את מנוחתי: זה נורא להיות אבא של ילד שנדקר, אבל כמה איום זה לדעת שהילד שלך, שחינכת כל כך טוב, עשה את המעשה הנורא מכול ולקח חיים של מישהו אחר או פצע אותו באופן קשה? וכן, זה סיוט להיות גם בצד השני, לא כולם שורדים את זה; אבל כשכולם נגד כולם, כנראה כולם מפסידים.
איך זה ייגמר?
זה ייגמר בעוד דם. אלה גלים שנמוגים לאט. עכשיו, כשברור שיש קרב בין ארגוני הפשע מצד אחד ומלחמה בין בני הנוער כשחצר בית הספר הפכה להיות זירה לכל דבר, זה ייגמר רק בעוד המון דם.
כי חסר עוד אסון מרכזי וגדול שיגרום לכולם לעצור ולעשות סדר. כמו תמיד במקומותינו – עד שזה לא פגיעה אנושה זה לא נספר. המדינה שלנו יודעת לעמוד יפה בכמה ילדים פצועים, בכמה מכוניות שמתפוצצות, בכמה עבריינים שלא יראו יותר אור יום. במצב כזה אפשר להמשיך כרגיל. ביום שבו המכונית שתעלה באוויר תיפול על ראשם של חפים מפשע או ביום שבו סכינאי צעיר יבצע טבח באיזו חצר בית ספר המדינה תתעורר.
עד אז תשמרו את הילדים שלכם קרוב-קרוב, כי נורא מסוכן שם בחוץ.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם