מוזיקאים ערבים: "אסור שלמוזיקה יהיו גבולות"
תכניות הריאליטי הביאו לא מעט זמרים ערבים לקדמת המסך, אבל אף אחד לא מהם הצליח למקם את עצמו במיינסטרים: "ההתייחסות לערבית כשפת 'אויב' מנחילה שנאה וחוסר סובלנות"
זקות השתתף, בלט בין מתמודדי העונה וחזר עם הכרה ותהילה טלוויזיונית. את כל אלה הוא קיווה למנף לעשייה מוזיקלית, למכירות ולהופעות - אבל היום, שנה אחרי ששחרר לראשונה את הסינגל "חתונה" ששר בעברית, הוא בעיקר מאוכזב וכעוס.
עוד בחדשות ב nrg מעריב:
- פעיל ג'יהאד עולמי נורה על ידי כלי טיס ברצועת עזה
- ספרד: אזרחות תוצע לצאצאי היהודים המגורשים
- מתי הסייעת בגן תרוויח כמו מנהל הבנק?
"אני מקבל המון אהבה ברחוב ואני מודה על זה, אבל בכל מה שקשור ללייבלים, חברות הפקה ומנהלים, כל מי שקשור לתעשייה - כשזה מגיע לביזנס, ממש לא אכפת להם".
מה אומרים לך?
"יש המון תירוצים. לפני התכנית אמרו לי 'אתה שר רק בערבית ואין לזה שוק פה'. נגיד שזה נכון. אכלתי את הסרט הזה. אחרי זה הייתי צעיר מדי בשבילם. היום אני פאקינג כמעט בן 30, מופיע בחו"ל - ובתקופה האחרונה אני פונה לחברות בארץ.
"התירוץ שלהם הוא 'אנחנו לא יודעים איך לטפל באמן ערבי'. מה, אתם מטומטמים? מוזיקה זו מוזיקה. אסור שלמוזיקה תהיה זהות וגבולות. אמן אחר כמוני - אם היו לו מנהל ויחסי ציבור כמו שצריך, לא היה לו זמן לדבר איתך.
אני מרגיש את הגזענות לא בגלל חוסר בביטחון עצמי. בן אדם כמוני שאומר שיש גזענות, אחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, זו לא בכיינות - זו המציאות. נתתי כאפה לכל הגזענים. נתתי כאפה לכל הסטריאוטיפים האלה שערבי זה או חומוס או מסכן או מסוכן - ועדיין, זה המצב".
זקות הוא דוגמה קלאסית למחסום שאתו מתמודדים אמנים מהמגזר הערבי. שלא מבחירה, הם הופכים לשותפים פאסיביים בתרבות הישראלית. את המוזיקה הישראלית, הלהיטים והמוסיקאים המובילים - משלמה ארצי ועד זהר ארגוב - הם מכירים היטב.
את היצירה המקורית שלהם הם מתקשים להחדיר פנימה, לזרם הישראלי המרכזי. עניין של שפה, פערים תרבותיים, תופעות לוואי של עימות פוליטי ולאומי מתמשך - הסיבות מגוונות, אבל התוצאה עדיין עגומה.
"מאז קום המדינה תמיד הייתה הדרה או ניסיון הטמעה של התרבות הערבית", אומרת אמל מורקוס, מוסיקאית ושחקנית ותיקה, תושבת כפר יאסיף. "זו בחירה מכוונת של המנהיגים שכנראה מבוססת על תחושת עליונות ועל פחד מתרבות של מיעוט לאומי, מזיכרונותיו, מהשירים ומהשורשים שלו.
"אם יש לי שורשים אז גם יש לי ענפים ועלים ופרחים. אף פעם לא שמו לב שבנכבה בעצם נהרסו גם חיים תרבותיים ענפים. אמנים הפכו לפליטים, חיי תרבות ויצירה, מוסיקה וספרות נגדעו מסביבתם הטבעית. בכפר יאסיף, הכפר שלי, היתה להקת תיאטרון ופסטיבלי שירה וספרות. גדולי המוזיקאים הופיעו פה. האפליה הזו חלה גם על המוסיקאים הערבים וגם היהודים שבאו ממדינות ערב, ששרו ויצרו בערבית. הם היו מאוד מפורסמים בעיראק ובמצרים, אבל כאן התעלמו מהם וזלזלו בתרבותם".
והנה, היום המוזיקה המזרחית פורחת.
"מוסיקה מזרחית היא לא מוסיקה ערבית בכלל. סלסולים הם לא רבעי טונים והמקצבים הם לא מקצבי מוסיקה ערבית. ההתייחסות המתמשכת לשפה ולתרבות הערבית כשייכות ל' אויב' הנחילה שנאה וחוסר סובלנות.
מעניין למשל איך החומוס, הפלאפל והלבנה - שהם מאכלים ערביים עתיקים - הפכו למאכל ישראלי לאומי, בזמן שהעוד, המאוואל והשפה לא זכו לאהדה. המסעדות בכפרים מלאות במבקרים יהודים, אבל הופעות של מוסיקה ערבית ופרסומות למופע בערבית לא קיימים".
עניין השפה, שמרתיע את הציבוריות הישראלית, עולה שוב ושוב כגורם לשוליות היחסית של היוצרים הערבים בישראל. כך או כך, זקות מתעקש שהשפה אינה המחסום. "אני עכשיו שר באנגלית. לפני שנה וחצי הוצאתי סינגל בכוונה בעברית, לא בשביל להתייפייף, אלא בשביל אנשים ברחוב שהכירו את השיר מהתכנית.
"עשיתי את זה כמחווה, עם קליפ ובכל זאת תחנות הרדיו לא פרגנו. אני שר באנגלית, אפשר למכור אותי לכל מקום בעולם. לא צריך להשקיע בי כסף. אני עובד, מתפרנס ומקליט. אני לא בכיין. הכעס שלי מופנה לכל המתייפייפים האלה שעד היום אומרים לי'אנחנו לא יודעים איך לנהל אמן ערבי'.
"מה אני, חייזר? זה פשוט מפגר. השוק פה בארץ הוא שוק קטן, מוצף ומוגבל. אני לא יכול לשקר ולהגיד שהכל אשמתם, אבל כשזה מגיע לאמן שיוצר בערבית-אנגלית, מה אתם באים לי בתירוצים? יש לי קבלות ביד! תבוא ותחבק אותי, תעבוד איתי. אני לא רוצה את הכסף או את הרחמים שלך, אני לא מסכן. אני ברוך השם חזק ואיתן ואני יודע בדיוק מה אני רוצה בחיים. יצאתי מהבועה של להיות מסכן ומפלים ערבים וגזענות. אני אומר את זה עכשיו מעמדה של כוח".
"כמובן, אם אמן ערבי מחליט ליצור בעברית ולאבד את זהותו התרבותית זה כבר סיפור אחר כי אז פריצת הדרך טיפ טיפה יותר קלה", מוסיפה מורקוס. "ועדיין, הדרך מורכבת ולא מובטחת לו הצלחה. הבעיה מתחילה כשהיוצר רוצה ליצור בשפת האם שלו. עד עכשיו אף חברת תקליטים בישראל לא העזה להפיק תקליטים של אמנים פלסטינים".
בשנים האחרונות נכנס שחקן נוסף למגרש, חזק, מוכר ומקדם אפקטיבי במיוחד: הריאליטי. אמנם זקות עדיין לא הצליח לתרגם את ההשתתפות בתכנית להכרה, אבל במקביל אליו פרחו מספר כוכבים מהמגזר הערבי שפרצו דרך המסך הקטן. לינה מח'ול מ"דה וויס", מרים טוקאן מ"כוכב נולד" ונסרין קדרי שהשתתפה וגם זכתה ב"אייל גולן קורא לך" הן הדוגמאות הבולטות.
קדרי, תושבת חיפה, מופיעה בימים אלה עם התזמורת האנדלוסית אשקלון ומבצעת משירי אום כלתום. האולמות, מתברר, מפוצצים. "הקהל שלי מגוון ומורכב מיהודים וערבים", מספרת קדרי. "בשנים האחרונות - אתה רואה, אני לא צריכה להוכיח לך - האוכלוסייה שלנו כבר חלק מהתרבות בישראל. זה טוב וזה כבוד וגאווה. ברור שהתכנית קידמה אותי.
"העונה שלי בתכנית של אייל גולן - גם ערבים וגם יהודים ראו אותה. כשלינה מח'ול זכתה ב' דה וויס' - כולם ראו את התכנית. זה לא מקדם רק ערבים, אלא גם עובדים זרים, כמו רוז פוסטאנס למשל. זה לא מי אתה, זו האמנות שלך. מעבר לזה נראה לי שהשינוי הגיע מזה שאנחנו חיים כחלק אחד. בשנים האחרונות הסמל של הדוקיום נהיה הרבה יותר בוער. המוזיקה היא חלק מזה. כל מה שאנחנו עושים - האמנות מדברת בשמנו".
"אני הייתי שלושה חודשים רצוף בתכנית מאוד נצפית", מסתייג זקות. "היה לי פוטנציאל להצליח גם בארץ. הצלחתי להגיע לפסטיבלים מאוד גדולים בעולם. נבחרתי השנה עוד פעם להופיע בפסטיבל גלסטנבורי, שנה שנייה ברציפות. מישהו העז לכתוב עלי? תמצא את המנהל והיחצ"ן שיבוא ויתחיל לעבוד עם זה. לא? אז סבבה, תודה רבה. סיימתי עכשיו אלבום באנגלית רק מתוך הכעס הזה. תקרת הזכוכית שלי גבוהה יותר מאמנים אחרים בארץ".
בצעירותה, מספרת קדרי, שמעה מוזיקה ישראלית, מזרחית בעיקר. "אנחנו חיים במדינה הזאת, לא ברוסיה, אז בטח שנשמע מוזיקה ישראלית. היינו שומעים את אייל גולן, זהר ארגוב, עפרה חזה. בכל בית שמעו אותם, את הגדולים".
גם זקות מגלה ששמע שלמה ארצי, "כמו כולם". ובכל זאת, קשה להאמין שמישהו בכלל האוכלוסייה שמע אי פעם את השם זוהיר פרנסיס - זמר החתונות הכי מצליח ומפורסם במגזר הערבי, או את ויסאם חביב.
"פרנסיס הוא האלביס פרסלי שלנו. הוא אמן ענק. הוא עושה אחלה כסף ורוב הפרנסה שלו זה מחתונות. שמע, חולים על המוזיקה שלנו, על התרבות שלנו, אבל כשזה מגיע לאוריגינל, יש איזה פאק שם במוח. זה גם עניין של חינוך. הנה, קיצצו את המפגשים של תלמידים יהודים וערבים. זה מתחיל מבית הספר, מהבית, מהשכונה. זה מתחיל בחינוך. צריך לבוא ולחבק אותנו בלי לחשוב. אין סיבה לעצור אותי מלהתקדם, אני לא בנאדם שעשה רע לאף אחד".
מורקוס נותנת דוגמאות נוספות למוזיקאים ערבים שפרצו גבולות אבל במגרש הביתי הם אנונימיים. "סימון שאהין הוא נגן עוד וכינור, מלחין ויוצר; קמיליה ג' ובראן,
" זה לא מתסכל שלא מכירים אותם ", אומרת קדרי ומסבירה. "פשוט, לפני כמה שנים לא היתה את האפשרות הזאת. בשש-שבע שנים האחרונות יש את האפשרות לשילוב, שלא הייתה קודם. גם אני לפני שנתיים שלוש הייתי במעגל סגור".
ומה הלאה? "צריך להפסיק לפחד להגדיר אותנו כ'אמנים פלסטינים' ולא לחלק אותנו למגזרים ועדות", אומרת מורקוס. "נוצרים, מוסלמים, דרוזים, ובדואים - כולנו ערבים פלסטינים, הורינו נולדו לפני קום המדינה והתרבות שלנו היא ערבית פלסטינית וכמובן גם ישראלית.
"אנחנו חשופים לאמצעי התקשורת הישראלים, לומדים עברית מגיל שש ונבחנים לבגרות בתנ"ך, ספרות ודקדוק עברי, לומדים שירי רחל וסיפורי שלום עליכם וש"י עגנון, והתרבות הישראלית היא גם התרבות שלנו בהרבה תחומים.
"הפתרון טמון בחינוך ולמידה. ברגע שאתה מנחיל ידע עמוק ורחב על תרבות מסוימת זה מאיר את החושך שמשתלט על הרבה דרכי חשיבה בישראל, זה מפחית גזענות ופחד. מעבר לזה, צריך שלום צודק, שיווין זכויות ופתרון של הבעיה הפלסטינית ישראלית. פתרון צודק מפחית קונפליקטים ומפחית מלאומניות וקיצוניות משני הצדדים".
זקות, למרות הקשיים, מודה שהמגמה משתנה, אך מבהיר: "עדיין צריך ללמוד לקבל אותנו עד הסוף. אי אפשר באמצע, כאילו עושים לנו טובה. אם אנחנו מדברים ביזנס- אז ביזנס. אתם רוצים פלורליזם, דמוקרטיה? תקבלו את כולם באהבה. אני לא רוצה להצליח כי אני ערבי, אני רוצה להצליח כי אני מוכשר. אם אני לא מוכשר אני לא אצליח, אבל אל תבוא ותשים לי רגל. אנחנו לאט-לאט נכנסים למקומות האלה שמזמן היינו צריכים להיכנס אליהם אבל בתכל'ס זה עדיין קשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם