לאף אחד לא אכפת מהומואים שתקועים בתאילנד
אם שולמית אלוני לא הייתה קוטעת את פעילותה לפני יותר מעשור, זוגות מאותו מין היו יכולים להביא ילדים בארץ ולא נודדים למזרח
אני מניח שאתם מכירים את הפרקים הקודמים: כמה עשרות ישראלים, בני אותו מין, תקועים בבנגקוק עם ילדיהם שזה עתה נולדו מאם פונדקאית כחוק. משרד הפנים לא הנפיק להם דרכונים, משרד החוץ שלח איגרת, התקשורת לא הרפתה, שביתת רעב סמלית, הפגנה צנועה מול ביתו של שר הפנים - והדברים כאילו הסתדרו.
כאילו. נכון, השבוע כנראה יתחילו להנפיק להם דרכונים, אבל גם עכשיו, אחרי שהתברר שהכול בירוקרטיה משוגעת, הכול מתנהל לאט-לאט-לאט-לאט. וכמובן שלא בשבת. בשבת אסור לשגריר הישראלי להנפיק כלום. מותר לו רק לבצוע חלה. חלה של שבת כמובן, וזאת בגלל קדושת השבת.
בשבת אסור גם לעשות חסד לאנשים האלה שתקועים בזיהום האוויר המפורסם והרחוק ההוא. בשבת אסור לעשות כלום, אפילו שברחובות - המהומות לא מרנינות והכול נראה כאוטי אבל ששש. . . שבת עכשיו, עלה לא ינוע, עט לא יתרומם, פגישה לא תתכנס - ששששבת.
ומחר? מחר יום ראשון. עכשיו תור הנוצרים לנוח כי יום ראשון ואיש לא זז עבור אף אחד ביום ראשון. כן, אפשר ללעוס קצת לחם קדוש, אפשר קצת מיסה שמיסה. . . אבל אתם יודעים מה? בכלל אין נוצרים בתאילנד, בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה. הם רובם בודהיסטים מצטיינים. אז למה לא להזיז איזו אצבע ביום ראשון? כי למה לא. זו השאלה שאתם צריכים לשאול - אם אפשר לא לעשות כלום למען הזולת עוד יום בשבוע - אז למה לא? אז עכשיו מחכים ליום שני, שבו יגיעו עם הילד לשגרירות ויונפק דרכון הזהב שיקנה להם גישה חופשית לארץ הקודש.
סליחה, לא לכולם. יש למשל ילד אחד שכבר כמעט שלושה שבועות בבית חולים תאילנדי בלתי משובח. הוא לא יכול להגיע לשגרירות מפאת סכנה ברורה לחייו, אז עכשיו מחכים שלמישהו תהיה חמלה. לא בשבת כמובן ולא בראשון, אבל אולי חמלה של יום שני.
יכול להיות שבסיפור המשוגע הזה נעשו דברים ברשלנות, במהירות ובלי יותר מדי סנכרון עם המשטר הישראלי הנאור. יכול להיות. אבל יכול להיות גם שלמישהו לא ממש אכפת מכמה הומואים שתקועים בתאילנד. כי גם עכשיו, כשהכול כאילו מסתדר, הכול כל כך, כל כך, לאט! רק דמיינו את עצמכם לשבוע, לא לחודש וחצי, עם תינוק חדש בארץ זרה. כל כך רוצים להביא אותו הביתה, לסבתות ולסבים שמחכים, לחברים, לארץ. בירוקרטיה היא תמצית חייה של הדמוקרטיה, בלעדיה יש כאוס.
גם אני למדתי את זה. ביורוקרטיה כפי שראינו בסיפור התאילנדי היא ביזוי של כל מקצוע הפקידות, הממשל והרשות המבצעת. רובי, האיש ששבת רעב ולבסוף, לאור ההבטחות, הפסיק, הודיע כבר שיתבע באופן אישי את כל מי שמעורב - אם חס וחלילה יקרה משהו לילד שלו שנמצא כרגע באותו בית חולים בבנגקוק. בואו נקווה שזה לא יגיע לזה.
ואם תרצו, חיבור כל כך ברור: לו שולמית אלוני לא הייתה קוטעת את פעילותה לפני יותר מעשור, זוגות מאותו מין היו יכולים להביא ילדים בארץ ולא נודדים כמצורעים למזרח הרחוק. כל כך אהבנו אותה, כל כך ניסינו ללכת בדרכה, כל כך עצוב שהיא כבר לגמרי לא פה.
מה שהכי עצוב הוא שכל כך הרבה אנשים, כאלה שהיו נוהגים לצרוח לעברה "מוות לשמאלנים" ושאר מילות גנאי מפוארות, חייבים לה כל כך הרבה על מה שעשתה עבורם בתחום הזה שנקרא לחיות, ואין להם מושג כמה טרחה עבורם. היא הייתה גם זו שחיתנה אותי ואת אורלי בטקס מיוחד ומרגש. תהי מורשתה ודרכה אור לדרכנו לעד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם