אש ואפר בפטגוניה: מסע למורדות הר געש
כבר שנתיים וחצי נאלצים תושבי פטגוניה שבארגנטינה להתמודד עם ה"סניסה", אפר וולקני שצבע את השדות, הרג את בעלי החיים והצמיח דיונות סביב האגמים. ביקור אצל קורבנות התפרצותו של ההר פויווה
פטגוניה היא חבל ארץ ענק השוכן בשטחן של שתי מדינות, ארגנטינה וצ'ילה. אוכלוסיית האזור דלילה, לא יותר מ-2 מיליון נפשות על פני כמיליון קילומטרים רבועים. העיירות והכפרים משובצים בפיזור רחב, ונותנים לטבע הפראי לשלוט ולהפגין את גווניו המרהיבים.
אך לפני שנתיים וחצי הועם הזוהר הכחול של האגמים באזור: בצהרי 5 ביוני 2011 הגיח ענן וולקני ענק, שצבע את השמים בשחור והמטיר פתיתי אפר על פני מאות קילומטרים רבועים. בתוך כמה שעות כוסו שדות, בתים, עצים ואגמים בשכבה עבה וסמיכה. את מקורו של האפר לא יכולת להחמיץ: הר הגעש הצ'יליאני פויווה הוא שהתפרץ, בפעם השלישית בתוך תשעים שנה.
ייאמר מיד כי מאז כבר הצליחו מי האגמים להשיב לעצמם את גווניהם הכחולים והצלולים, אולם על היבשה ממשיכים חיי התושבים להתנהל בצל שכבת האפר עקשנית. מדי פעם, כשהרוח מתגברת, מתרוממים אל על עננים אפורים ונישאים על פני קילומטרים רבים.
מפסגת הר הקמפנריו, לא הרחק מעיירת הנופש בארילוצ'ה, יכולים חדי העין להבחין ממרחק רב כיצד לפתע מתקדר ענן בשמים שעד לפני דקה היו מושלמים בבהירותם. התושבים כבר יודעים שאין מדובר בגשם קרב, אלא בענן אפר וולקני שעלה מהארץ והנה עוד מעט שוב יתפזר מעל ראשיהם, ברגע שהרוח תשקוט.
האפר שינה גם את גדותיו של אגם נאהואל, שהיו זרועות אבנים חלקות. היום הן נראות במבט ראשון כחוף ים, אלא שבמקום חול זהוב יש שם אבקה בצבע אפור דיכאוני - האפר שממשיך להיפלט מהמים. כשנוסעים בכביש המתפתל במעלה הרי האנדים אל גבול צ'ילה עוברים בין דיונות אפורות שגובהן מגיע למטרים רבים.
הדיונות הללו, שצורתן משתנה בהתחלף כיוון הרוח, לא היו מעולם חלק מהטופוגרפיה המקומית, שלא ידעה מהו חול. כעת כל השטח זרוע בהן. האפר, הקל בהרבה מהחול, מעצב לעצמו בכל פעם מחדש את שליטתו באזור.
ברגע שעוברים את הגבול מארגנטינה לצ'ילה, הררי האפר נעלמים כבמטה קסם. אחרי עיקול בכביש נחשף לעיניך, במלוא תפארת פסגתו המושלגת, הר הפויווה - אחד מעשרות הרי געש פעילים הפזורים במחוז ראנקו. באופן פרדוקסלי, דווקא באזור הקרוב אליו אין זכר לאפר. הדשא של השכנים בצ'ילה ירוק יותר, וכך גם עצי האורן והאיקליפטוסים. "הנוף והרי הגעש נשארים בצ' ילה, אנחנו קיבלנו רק את הסניסה (האפר)", מתלוננים השכנים הארגנטינאים.
את פקידת הקבלה במלון שבשמורת טורס-אל-פיינה בצ'ילה מטרידה צרה אחרת, שנחתה משמים על האזור: הציטוט שיוחס לנשיאת ארגנטינה כריסטינה דהקרשנר, ולפיו היא מוכנה "למכור את פטגוניה לישראל" בתמורה לכיסוי חובה של ארגנטינה לבנק העולמי. "האם זה נכון?" שואלת אותי הפקידה במבט מודאג. "בפייסבוק כבר מדברים על אנשי עסקים ישראלים שבאים לכאן כדי לבחור אזורי התיישבות מתאימים", היא מוסיפה.
אני מסיר מלבה את הדאגה: שום ישראלי לא יבוא להתנחל כאן, אני אומר לה, לפני שהאפר שפלט הר הפויווה ייעלם מהנוף. בלשון בני המאפוצ'י, פירוש השם פויווה הוא "מקומם של הדגים הקטנים". גובהו 2,965 מטרים מעל פני הים והוא שוכן בלב האנדים, לצד הרי געש אחרים כמו מערכת הסדקים של קורדוןקאויה. בעקבות רעש אדמה שהתחולל בשנת 1960 - הרעידה העזה ביותר שנרשמה אי פעם - התפרץ הקורדון-קאויה ופלט אפר במשך חודשיים.
הפעילות הוולקנית באזור יצרה גם מעיינות חמים ומרחצאות מרפא; גם משהו טוב יצא מזה. הזעפן בהרי הגעש בסביבה הוא הוויאריקה. גובהו של ההר הזה מגיע ל-2,847 מטרים, והוא היחיד שבלועו מצוי אגם של לבה. משמעות שמו היא "בית הרוח". יותר מ-120 קורבנות אדם גבו התפרצויותיו ב-1948 וב-1964.
עד היום ממשיך הוויאריקה להפגין את נוכחותו בדמות פליטות תקופתיות של עשן וגופרית, מה שלא מנע מפרנסי האזור להפוך אותו לאתר סקי מושך, עטוף בעיירות נופש ציוריות. מטיילים ותיירים רבים מבקשים להגיע ממש לפסגתו של ההר הזה, ולהציץ ללועו מקרוב. בשל תאונות טיפוס רבות הכניסה למתחם מותרת רק לקבוצות המלוות במדריך מוסמך, או לבעלי תעודת מטפס הרים.
מי שמצליח להגיע, אחרי שעות רבות של טיפוס (הרכבל מגיע רק לגובה 1,800 מטר , ואת אלף המטרים הבאים יש לעלות ברגל), זוכה למראה מרהיב עין: לוע פעור בשלל צבעים של שכבות וולקניות, כשעשן דק ותכלכל מיתמר מתוכו באופן מתמיד.
באמצע חודש מאי 2011 התברר כי המראות המרהיבים שמספקים הרי הגעש הופכים לאיום מיידי. הכתובת נרשמה באדום ושחור על השמים התכולים. אלפי בני אדם פונו מעיירות בארגנטינה וצ'ילה הקרובות להר הגעש קופאווה, לאחר שמדידות ססמיות העידו על התפרצות מתקרבת. בועות גז ואדי מים השתחררו מההר שגובהו 2,995 מטרים, והכניסו את הרשויות ללחץ. אלא שהקופאווה לא התפרץ בסופו של דבר; הוא הותיר את המלאכה לאחיו פויווה.
אותו יום גורלי בחודש יוני החל מבחינתה של מדריכת התיירים פטריסיה אורה כעוד יום עבודה שגרתי. היא הובילה קבוצה קטנה אל פסגת הר הקתדרל שבארגנטינה, מאה קילומטרים מהפויווה, כשלפתע צלצל הטלפון הנייד שלה. על הקו היה אחד מחבריה למקצוע, ששאל אם היא מבחינה במשהו מוזר מכיוון מערב. "שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה שיש שמועות שהפויווה התפרץ. חשבתי שהוא מתבדח. הבטתי מערבה ומה שראיתי היה רק ענן קטן שנראה בלתי מזיק לחלוטין".
אורה לא ידעה על הדרמה הגדולה שאירעה בשעות הללו. כלי התקשורת הודיעו שלפי כל הסימנים צפויה התפרצות געשית בתוך זמן קצר, ולתושבים המתגוררים ליד הגבול הורו להיערך לפינוי. 3,500 משפחות קיבלו לבסוף הוראה לעזוב את הבתים, ובשעת צהריים אירעה ההתפרצות.
הפעם לא נפלטה הלבה מלועו של הר הגעש, כפי שאירע בשנים 1921 ו-1960; במקום זאת נוצר בקע לאורך שני קילומטרים ברכס ההרים, ומתוכו גלשה לבה רותחת. טונות של אפר התרוממו לגובה קילומטר וחצי, והרוח נשאה את העננים הוולקניים הלאה משם.
"כשהגיעו עוד ידיעות על ההתפרצות הבנתי שעונת תיירות החורף נגמרה לנו", ממשיכה אורה. "בסביבות השעה שלוש החלה רוח חזקה. המלצתי לתיירים שעמי לרדת מהקתדרל ולשוב לעיירה בארילוצ'ה, שנמצאת במרחק 20 קילומטר משם. ואז לפתע השמים התקדרו והחלו להמטיר מה שנראה כמו גשם של פתיתי נייר. בהתחלה לא הבנו מה קורה. כשהחלקיקים פגעו בזרועותיי וחשתי מעין צריבות קלות, כאילו נגעתי באבנים זעירות וחמימות, הבנתי שמדובר באפר וולקני. עצרתי מונית ונסעתי במהירות הביתה".
מיד לאחר ההתפרצות מיהר שר האנרגיה והמכרות של צ'ילה, לורנס גולבורן, להכריז על מצב חירום. "מיפינו את כל אזורי הסיכון ונערכנו לכל המצבים האפשריים", הודיע בטלוויזיה. בדיעבד התברר שלא היה כל צורך בכך. העיירות בצ'ילה לא נפגעו כלל, שכן עמוד העשן והאפר, כאילו לפי פקודה, נע מזרחה ברוח העזה וחצה במהירות את הגבול לארגנטינה. גרגיר לא נחת על אדמה צ'יליאנית, ורק השכנים הם שספגו את הענן במלואו.
פתיתי האפר המשיכו לצנוח מהשמים עד השעה שתיים לפנות בוקר. "כשהשמש האירה בבוקר נגלה לעינינו מחזה שלא ראינו מעולם", מספרת אורה. "במבט ראשון נראה כאילו ירד כאן שלג באמצע יוני, אך במבט מקרוב ראינו שזהו משהו אחר לגמרי. הכל היה מכוסה בשכבה אפרורית סמיכה ועמוקה: הכבישים, המדרכות, העצים, המדשאות וגגות הבתים. כל הנוף היה אפור, כמו בסרט שחור-לבן. דרכים נסגרו, ונתיב התחבורה היחיד היה דרך האגם. הילדים לא הלכו לבית הספר. העיירה הסמוכה, ויז'ה ד' אנגוסטורה, נותקה מהעולם. גם בארילוצ'ה הייתה משותקת".
מאותו יום הפך ה"סניסה" לחלק בלתי נפרד מחיי התושבים באזור. אחרי שהרוח שככה הלכו רבים מהם אל האגם, חמושים במצלמות, כדי לתעד את המראה הנדיר שנגלה שם: התכלת והטורקיז הומרו בא פור-עכבר מדכא. כשהאפר פגע במים, מספרת אורה, הוא הפך לעיסה חומצית מגעילה שגרמה לאדמומיות בעור, לצריבות ולדימוע בעיניים.
אורה שולפת תמונות שהיא וחבריה צילמו באותם הימים, כשהנוף סביבם הפך לסוריאליזם בהתגלמותו. העיירה ויז'ה ד'אנגוסטורה נראית בהן כתפאורה של עיר מושלגת באתר נופש שוויצרי - אלא שבמקום שלג צח היא התכסתה באבקה דוחה, ובמקום אוויר נקי וקר הריאות נשמו אוויר חם רווי פיח. אודם הגגות, ירוק העצים, צבעוניות הפרחים, לובן הגדרות ושחור הכבישים - הכל נעלם כליל תחת האפור-האפור הזה.
מכוניות מפלסות דרכן, פנסיהן דולקים באמצע היום וצמיגיהן משאירים טביעות עמוקות. בתמונה אחרת נראה המטוס האחרון שהספיק לנחות לפני סגירת נמל התעופה של בארילוצ'ה, כשגגו מכוסה אפר. עוד תמונה, שצולמה באגם, מראה תושבים בבגדי צלילה כשרק ראשם מבצבץ מעל שכבת האפר העבה.
שלטונות ארגנטינה הגיבו באיחור רב. רק אחרי שלושה ימים נפתחו הדרכים והאספקה החלה להגיע לאזור. התנועה בכבישים הייתה עדיין מסוכנת, בעיקר בלילה. "דווקא ראש העיר הפתיע לטובה", אומר ראול, תושב בארילוצ'ה. "הוא פנה לשלטונות ודרש מהם עזרה, הקים מטה חירום לסיוע לתושבים והחל לתפקד, מה שלא עשה במשך שנים. היו כמה סוחרים שניסו לנצל את המצב, והציעו לתושבים מסכות הגנה מפני זיהום במחיר מופקע של חמישים פזו, במקום המחיר הרגיל, שמונה פזו (דולר אחד). השלטונות עצרו את השתוללות המחירים, הפעילו את המשטרה נגד המפקיעים וחילקו מים ומסכות".
האגם תכול העיניים לשעבר המשיך לשנות צורתו וצבעו. כמה צוללנים תפסו יוזמה וירדו למעמקיו כדי לבחון את מידת הנזק הסביבתי שנגרם למים ולדגים, המהווים מקור פרנסה חשוב לתושבי האזור. עובי שכבת האפר, כך התברר, הגיע ל-30 עד 40 סנטימטרים. בהדרגה דחפה אותו הרוח מעל פני המים, והוא נישא על הגלים אל החוף, שם נערמו תלי אפר בגובה עשרות סנטימטרים.
מי שספגו את המכה הקשה ביותר היו בהמות הבית. "בשדות נראו מאות פגרים של סוסים, פרות וגואנקוס (סוג של לאמה), שפשוט מתו ברעב", מספר מאוריסיו, גאוצ' ו (עובד חווה) מקומי. "הם רעו בשדות בלי לדעת שמזונם מכיל כמויות אפר גדולות. כעבור זמן החלו לסבול מנזקים בקיבה, והאפר הרס את שיניהם. בלי שיניים שום חיה אינה יכולה לאכול. מלבד זאת, הרבה לאמות התעוורו כשהאפר נכנס לעיניהן".
עד היום מתקשה החקלאות הפטגונית להתאושש מנזקי ענן האפר, שהצטרף לשבע שנים של בצורת. משרד החקלאות הארגנטינאי הקים קרן סיוע לחוות שאיבדו אלפי ראשי בקר וצאן, סוסים וחיות בית אחרות. רק חוואים עשירים במיוחד, או חוואים בעלי עדרים קטנים במיוחד, הצליחו להעביר את עדריהם לאזורים שלא נפגעו. "הממשלה אמנם מסייעת, אבל זה לא מספק", אומר מאוריסיו.
לאחר ההתפרצות המליץ משרד הבריאות ללוקים באסתמה ובמחלות אחרות בדרכי הנשימה לצאת לפי שעה מהאזור. יותר מאלפיים איש, בעיקר מהעיירה ויז'ה ד'אנגוסטורה, עזבו את בתיהם. חלקם עברו לדירות שהחזיקו בבירה בואנוס איירס. "במשך שבועות רבים לא יכולנו למצוא ולו משאית הובלות אחת בכל האזור", מספרת אורה. "צריך גם לציין שהתושבים חזרו די מהר לבארילוצ' ה, והיא נחשבת לעיירה שהיטיבה להתאושש מהנזקים".
שדה התעופה בבארילוצ'ה נפתח רק בינואר 2012, אחרי הפקת לקחים מהתפרצות הר הגעש אייאפיאטלאייקוטל שבאיסלנד. כזכור, באפריל 2010 התפרץ ההר האיסלנדי בעוצמה רבה, והאפר הוולקני שפלט החל להתפשט על פני יבשת אירופה. התברר שגם חלקיקים מיקרוסקופיים של סלע זכוכית וולקנית ומינרלים עלולים לאיים על בריאותם של בני אדם ובעלי חיים, ולהוות סכנה למטוסים אם יחדרו למנועיהם.
במשך שישה ימים שותקה התנועה האווירית ברחבי היבשת, והנזק לכלכלה הוערך ב-1.7 מיליארד דולר. שנתיים אחר כך, מכשירי הניטור ששימשו את האירופים הובאו לנמל התעופה של בארילוצ'ה. רק אחרי שקבעו שכמות האפר באוויר פחתה ושחלקיקי האפר שעדיין מרחפים ברוח מצויה אינם יכולים להזיק למנועי המטוסים, חודשה התנועה האווירית.
שוב התברר שאין רע בלי טוב. העיסה שנוצרה מהאפר המעורב במי הגשמים השביחה את הצומח וסייעה לפריחה מחודשת, צבעונית ויפה. לצד עצים פגועים ומתים צמחו אחרים, צעירים ורעננים. הפרחים מכסים שוב את צדי הדרכים במרבד צהוב ואדום. העצים הוותיקים שצמחו באזור במשך מאות שנים, והתרגלו לפעילות הוולקנית, שרדו.
רק עצי האורן שניטעו בשנים האחרונות נשברו ונפלו. לאורך הפארקים אפשר להבחין באלפי גזעים שבורים, מהם של עצים שגובהם הגיע לעשרות מטרים, וכעת הם מוטלים כפגרים. גם כאן התברר שלאפר שיוצרת הבערה יש דווקא השפעה חיובית על הצומח, כפי שהוכח ביערות רבים בעולם, כולל בהר הכרמל.
הפגיעה בדגי האגמים הייתה אף היא קטנה בהרבה משנראה בתחילה. התבדו החששות שברבות הימים ייפלטו לחוף דגים מתים בהמוניהם. התולעים וחיות המים הקטנות שהיוו מזון לדגים אכן נפגעו, מה שגרם לדגי הטרוטה הגדולים להסתער על פיתיונות הדייגים. התוצאה הייתה ששלל הדיג היה גדול מאי פעם.
"בטלוויזיה הודיעו שצריך לגרף את האפר מגגות הבתים לפני בוא הגשם, כי התערובת הרטובה עלולה להכביד עליהם ולהביא להתמוטטותם", מספרת אורה בחיוך. "התחלנו לגרף, והחומר שנפל מהגג ונערם על הדשא נראה כפסטה שחורה. כך היה בספטמבר ובאוקטובר, ואז הדבר כבר נמאס עלינו. לא רצינו יותר לשמוע על הסניסה, לראות סניסה או לטפל בסניסה. אמי אמרה לי: 'השאירי אותו בינתיים שם'.
"כשפינינו את התערובת ראינו לפתע שהדשא קיבל צבע ירוק עז ומבהיק. אפילו מכסחת הדשא נתקעה בו, כי הוא היה סמיך כל כך. האפר הוולקני התגלה כדשן משובח. בתוך כמה ימים השמועה התפשטה, ומאות תושבים מכל הסביבה הגיעו לכאן עם שקים גדולים כדי לקחת אפר ולדשן את גינותיהם. אמרנו להם שייקחו כמה שהם רוצים, רק שיעזרו לנו לפנות אותו. התבדחנו שאנחנו יכולים לפתח ענף ייצוא חדש: אפר לדישון הקרקע".
שלושה חודשים לאחר ההתפרצות הסתיים מצב החירום והניתוק היחסי של האזור, אך את נחת זרועו של הפויווה חווים התושבים עד עצם היום הזה, והם ככל הנראה ימשיכו לראות את תוצאות ההתפרצות עוד זמן רב. מדענים טוענים שיחלפו לפחות עשר שנים עד שהאפר יתערבב באדמת האזור, וארבעים שנה עד שכל הנזקים הסביבתיים יתוקנו.
גם החשש מגל אפור נוסף מלווה את המקומיים מדי יום. הפויווה עדיין פולט תמרות דקות של אפר, והרוח נושאת אותן מזרחה. "כל ענן קטן של אפר מגביר את החשש שהאסון יקרה שוב", אומרת אורה. "כשאני מספרת לתיירים שמה שהם רואים סביב הוא אפר, הם מתקשים להאמין. לפעמים זה מצחיק. הם חושבים שזה מין חול אפור משונה, או אדמה רגילה. רק כשאני אומרת להם ליטול את האדמה הזו לידיים, למשש ולחוש אותה, הם מגלים את האמת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם