אהבתי וגם שנאתי: פולחן האישיות של אריק
קורות חייו של אריק שרון היו בסדר גודל מיתולוגי. וכך גם אחריתו
צפיתי בדובי וייסגלס הזחוח מספר סיפורי שרון וחשבתי לעצמי שהאיש הוא מעין ארכיטיפ של דמות יועץ הסתרים שכמו נלקחה מ"משחקי הכס" והוצבה בעולם מודרני. באולפן איש לא טרח או רצה להזכיר לעו"ד וייסגלס כיצד כינה את הקסאמים מעזה. "חפצים מעופפים", קרא להם ראש לשכת שרון.
אז על מה כן אפשר לדבר? אולי כפי שהציע פנחס שדה ז"ל - שבעת האחרונה חזר לחיינו עם קטעי יומניו והסדרה המצוינת "המקוללים" בערוץ שמונה – נספר במצבו הקיומי של האדם, לא בתכסיסים פוליטיים ובתחבולות מלחמה.
אריק שרון מת בתשלומים. לפני שמונה שנים האיש הגדול עבר למצב לימבו, תלוי בין שמים לארץ. "חלוקא דארעא" הוא המונח הקבלי המתאים. על זה אני יכול לדבר. ביולי 2003 אבי עליו השלום נפגע בתאונת דרכים, ועד מותו כעבור ארבע שנים היה שרוי בתרדמת. צמח. כמו שרון. פעמיים־שלוש בשבוע הייתי שם פעמיי לגיהינום. אבי המתין על עגלת הנכים כבובת שעווה גדולה. צלם אדם: לא חי, לא מת. מצבה. שאול תחתיות בדמות בית חולים סיעודי יצוק בטון אפור, ניחוח דק של חרא מתערבב בריח האוכל.
המחלוקת הפוליטית, הדם הרע זורם, אבל אי אפשר לא להעריך ולהעריץ את התנהגות בניו, את המסירות המדהימה לאבא. כולנו צריכים ללמוד מהם מהו כיבוד אב ואם. כאדם המאמין בקיום דואלי של גוף ונפש, וכפועל יוצא מכך בנצחיות הנשמה, מצבו של אבי העמיד אותי בפני תהיות קיומיות קשות ודילמות ערכיות שאני בטוח שגם בניו של שרון התמודדו איתן.
מטריאליסטים המסבירים כל תופעה במונחים של תהליכים פיזיים, הסוברים שהאדם אינו אלא סדרת פעולות כימיות, יקבעו שהרעיון שלאדם יש אני, מחשבה, נפש ורצון חופשי, הוא אשליה אבולוציונית. לפיכך, מרגע שמוחו הבשרי של האדם נפגע - אבדה אישיותו. אני מסרב לקבל את המסקנה הזו, אף שאחת מאפשרויות היפוכה נוראה לא פחות. שהרי אם נפשו של אדם השרוי בתרדמת שלמה, כי אז היא לכודה בהריסות גופו. אני מקווה שאריק ואבא שלי וכל אותן מצבות חיות בבתי חולים סיעודיים נתקעו בניוטרל רגוע, משוטטות במצב ביניים, בטראנס של קומה בין העולם הזה לעולם הבא. בלי סבל.
בספר התניא, המתקרא גם "ספר של בינוניים", מספרי היסוד של החסידות שחיבר מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, מופיעה אמרה בשמו של המגיד ממזריטש: "וכמו שהשמן גנוז בתוך הזית כך התשובה בתוך העבירה, לפי שהתשובה היא מצוות עשה מתרי"ג מצוות. אבל אינו יכול לעשות תשובה אלא אם עשה עבירה תחילה. נמצא שתשובה גנוזה בתוך העבירה".
הנה לכם מחשבה מהפכנית שמהותה קדומה. התשובה קיימת כבר בתוך העבירה כשם שהאמונה מתקיימת בכפירה, השמחה בייאוש והטוב ברע. ולהפך. ואם אני משאיל את האמרה והתפיסה המהפכנית הגלומה באמירה הזו ומכיל אותה על בני אדם, ודאי על הדגולים שבהם, הרי שמלכתחילה הבנאי הגדול היה גם ההורס. נותר לי רק להאמין שלו שרון היה קם מתרדמתו, היה חוזר ובונה. כי בדבר אחד איני מפקפק, גם בשעת הכעס והמרמור: באהבת הארץ והעם שלו. אריק היה נפיל, קורות חייו הפרטיים והציבוריים שווים רומן רוסי של דוסטויבסקי, ספר שופטים משלו. סדר גודל מיתי. כך גם אחריתו.
מטבע הדברים, רוח התקופה ורדידות התקשורת (למעט יוצאים מן הכלל: לונדון וקירשנבאום, עמית סגל, רועי שרון), סיפור העקירה מגוש קטיף וגורלם העגום והעלוב של המגורשים עמד בצל עלילות גבורה, סיפורי אוכל ויחסו הנפלא של שרון לבני אדם ולמרית דנון (שנשאה נאום בסדר אורך של פיליבסטר מיקי־איתני). השר לביטחון פנים שבר שיא, כשהעלה הצעה אווילית לעצור את השמחים על מות שרון. גם בעיניי הפגנת השמחה הזו סרת טעם ומגונה, אך דומני שאיש לא יחלוק שגם התבטאות מכוערת חוסה בבטחה תחת חופש הביטוי.
בערוץ הראשון בשעת לילה מאוחרת הראו קטע ישן מעיר האמונה, מחנה האוהלים ליד נתיבות שבו שוכנו המפונים לזמן מה. חודשיים אחרי ההתנתקות, ערב ראש השנה. אמא מהיישוב עצמונה מבכה את ההתעלמות והאדישות של הציבור הישראלי. היחס לא השתנה. אם לשרון יש צוואה ומורשת ציבורית (משרד החינוך בחר להקדיש את השבוע לשרון) אז בראש ובראשונה אסור לנו לשכוח את אחיותינו ואחינו מגוש קטיף. ושכחנו.
ולסיום משהו אחר לגמרי. בניגוד לחברי ועמיתי קלמן ליבסקינד אני אמשיך לגנות את פיגולי תג מחיר, למרות שהתקשורת הישראלית מתעלמת בזדון מפגיעה ביהודים (בשבוע שעבר נשרפו שלושה בתי כנסת בלכיש, שמעתם? ורועים יהודים הותקפו בסוסיא). אין לי כוח להתחשבן. מה שכן, אני מצפה ממי שרוממות החוק וזכויות אזרח בגרונם לתהות על הדרך שבה רשויות החוק מתנהלות הן עם החבר'ה מאש קודש והן עם הפלסטינים.
צריך לומר: גם אם אכן יצאו הפעילים (ברובם קטינים) לפעולת תג מחיר, הרי שאין אפשרות להוכיח זאת, לא מבחינת הפעולה שלא יצאה לפועל ולא מבחינת הכוונה הפלילית. יתרה מזאת, משעה שהמתנחלים נוטרלו ונכבלו, הכאתם האכזרית בכתות מעדרים בידי הפלסטינים אינה חוקית, ומחייבת חקירת משטרה והעמדה לדין.
באפריל 1996 תפסו שני בוקרים ממושב מולדת גנבי בקר פלסטינים. הם הכו אותם, צבעו אותם בירוק ושילחו אותם לחופשי. הם נעצרו. הבוקרים, לא הגנבים ששוחררו. הם הועמדו לדין ונידונו בבית המשפט בנצרת לעונשי מאסר קצרים. התביעה ערערה לבית המשפט העליון והשופטת דליה דורנר החמירה בעונשם. אחד קיבל שנה והאחר שנה וחודשיים.
"המשיבים עשו דין לעצמם בכך שחטפו, הכו והשפילו שני אנשים בשל חשד שהללו נכנסו לאזור כדי לגנוב בקר", כתבה דורנר בהכרעת הדין. "לנוכח מכת הגניבות ביישובי האזור, יחס מקל למבצעי עבירות אלימות שמטרתן הרתעה מגניבה עשוי לעודד עבריינות מן הסוג הזה. העונשים הקלים שהוטלו על המשיבים מחטיאים את המטרות, שבעיניי - בפשעים מסוג זה - הן בעלות משקל מכריע: הוקעה והרתעת הרבים".
הבנתם?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם