שיפודים: "המשפט" של קפקא - גרסת המציאות
כמו שקפקא תיאר: לחוק יש חיים משלו. אי אפשר להבין אותו, להגיע אליו, להסביר לו או להיות אי פעם במצב שאתה לא אשם
בשבוע שעבר ישבתי שלוש שעות מרתקות בבית המשפט המחוזי בתל אביב. צופה במשפט על כתביו של מי שכתב את "המשפט".לא צריך לומר לבן תרבות מי כתב את "המשפט".
פרנץ קפקא, שמת בגיל 41, הורה כידוע לידידו הקרוב מקס ברוד לשרוף את כל כתביו. מקס ברוד לא שרף. להפך: הוא פרסם. ככה התוודע העולם ליצירה ששמה "המשפט", ולשאר יצירותיו של פרנץ קפקא. יש מעט יצירות ספרות בעלות חשיבות ועוצמה כמו היצירות של קפקא שלא נשרפו.
מקס ברוד, יוצר ענק גם הוא, עלה לארץ בדקות האחרונות לפני שהנאצים סגרו את הגבולות (הביטוי "הדקות האחרונות" איננו ביטוי ספרותי, אלא לו"ז ממש). בידו הייתה מזוודה ובה כתבי יד של קפקא. כן, גם "המשפט". אחר שהלך לעולמו בתל אביב הוא הוריש הכל לאילזה הופה, מזכירתו, האדם הקרוב אליו ביותר. גם היא נפטרה, בגיל 102. נשארו שתי בנותיה, רותי וחוה. בכספות שלהן היה עתה מה שכל העולם רוצה לראות: כתבי יד של קפקא. עד היום לא יודעים מה בדיוק יש בכספות. הן נמצאות בתל אביב ובשווייץ וכרגע מוקפאות בצו בית המשפט הישראלי במאבק על הירושה הזו.
הספרייה הלאומית טוענת שהכתבים שייכים לה, עוד כל מיני גופים טוענים שהם שלהם, וחוה הופה, היורשת, טוענת: מה כל העולם רוצה מחיי? זה שלי. אני רוצה להחליט לאיזה ארכיון לתת את כתבי היד. כך טענה גם רותי, הבת השנייה של אילזה הופה, שנפטרה במהלך המשפט. בנותיה, היורשות, היו גם הן באולם הדיונים.
הכרתי את חוה הופה בגלל ההתעניינות שלי במקס ברוד ובקפקא. היא אישה מיוחדת שמנהלת אורח חיים לא שגרתי. אין לה בעל או ילדים. יש לה חתולים וכלבים. אני די מחבב אותה. אנחנו מדברים מפעם לפעם, ואני שומע ממנה בתדהמה על הסבך שהחוק הכניס אותה אליו, כמו את ק, גיבור "המשפט".
זהו סיפור קפקאי שבו גופים רבי עוצמה פועלים נגד אדם אחד, ומונעים מאישה חסרת אונים להחליט מה ייעשה בכתבי קפקא ומקס ברוד שברשותה. אלא בשם אכזריות החוק גם נעלו את כל הכספים שאמה שלה הורישה לה. כיום אין לה כסף ליומיום. כמו שקפקא תיאר: לחוק יש חיים משלו. אי אפשר להבין אותו, להגיע אליו, להסביר לו או להיות אי פעם במצב שאתה לא אשם.
אני יודע שיש כל מיני צדדים לנושא. אני יודע שמבחינה לאומית יופי לנו אם כתבי היד של קפקא יהיו בספרייה הלאומית בירושלים ולא במכון בגרמניה, ואני יודע שיש תרעומת על כך שאילזה הופה כבר מכרה בעבר את כתב היד של "המשפט" ב־2 מיליון דולר במכירה פומבית ב"סותביס" (סכום שהיום קרוב בערכו ל־100 מיליון שקל, והיה שיא עולמי למחיר כתב יד של יצירה ספרותית). סכומים כאלה תמיד מרגיזים מישהו, מה גם שבאמת חבל שכתב היד לא נמצא בארץ (לפי החוק הישראלי היא הייתה צריכה להשאיר צילומים ואכן השאירה, וגם שילמה מס מלא על סכום המכירה האדיר הזה).
זה הרקע, בכתיבה לא משפטית, לתיאור הרגע שבו אני יושב באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב וצופה בעוד דיון בפרשה. הפעם זהו ערעור על פסק דין שלמעשה לקח מחווה הופה (ומרותי אחותה) את הזכות להחליט מה ייעשה בכתבי היד.
בבית המשפט היו עורכי דין בכל כיסא באולם. כל קבוצת עו"דים ייצגה אינטרס אחר. את חוה הופה ייצג עו"ד אלי זוהר. חוה הופה לא הורשתה לומר דבר, וראיתי איך היא מתקשה להתאפק כשמדברים עליה, על אמה ועל מקס ברוד שגידל אותה.
חבל שקפקא לא היה באולם. הוא היה נהנה לראות איך בבית משפט בתל אביב דנים על כל מילה בפתק שכתב לפני 90 שנה והניח במגירה בשולחן הכתיבה בחדר עלוב, כשהוא בן 41, רזה כשלד וגוסס משחפת, ולידו אהובתו דורה בת ה־20. בפתק הוא כתב: "מקס ידידי, זו משאלתי האחרונה. את כל כתבי היד שלי יש לשרוף בלי לקרוא ובלי להותיר שריד".
בית המשפט דן לרגע גם בשאלה הזו: אם זו הצוואה של קפקא אולי הכתבים לא הגיעו אל מקס ברוד ביושר, כי הוא לא מילא אחר הוראות הצוואה. אחד השופטים בבית המשפט אפילו אמר שם, בשבוע שעבר: "אפשר לשרוף את זה עוד היום. אפשר לעשות טקס ולשרוף את זה". זו הייתה כמובן בדיחה, אבל כל מי שקרא את "המשפט" יודע שמילה שנדמית לך, הנאשם, כבדיחה, לפעמים מתבררת כלשון חוק בלי טיפת הומור.
כל המקרה סבוך מכדי לתאר אותו בדקדקנות הראויה במדור עם יומרות לכתיבה קלילה. צריך רק לומר שחלק מן המשפט הוא על השאלה אם כתבי היד של קפקא ניתנו במתנה לאילזה הופה, אמה של חוה. למה זו שאלה, אם הוא אכן נתן אותם במתנה ויש מסמך על כך? אהה. עכשיו עורכי דין טובים יכולים לנסות להוכיח שהמתנה לא הייתה בעצם מתנה. שאמנם יש מסמך, אבל הוא איננו מסמך. קפקא כבר כתב שכוחו של החוק להוכיח שכל מה שהוא משהו איננו אותו משהו.
בין היתר הועלתה במהלך המשפט דרישה להעביר את כל כתבי היד של קפקא ומקס ברוד להקדש. זו הדרך של מדינת ישראל לקבל את הכתבים בלי לשלם כסף. הקדש הוא מבנה חוקי מוסלמי־שרעי מימי החוק העותמני. אחד מעורכי הדין, שלא הצלחתי לזהות את מי הוא מייצג, התנגד ואמר: כל העולם התרבותי מתווכח אם קפקא צריך להיות שייך לתרבות היהודית, או לתרבות הגרמנית, או שמא לתרבות הצ'כית. בכל אופן יהיה מוזר אם הוא יהיה שייך לבסוף להקדש מוסלמי־שרעי.
אני מכיר את מי שניסח את הצוואה שבה מקס ברוד נותן את ההוראות איך לטפל בכתבי היד. שמו פריץ האז. הוא קרוב משפחה שלי ואהבתי אותו מאוד. אהבתי את החדרים בביתו, שכל קירותיהם היו מכוסים ספרים בשתי שורות על כל מדף, השורה הקדמית מסתירה את הספרים בשורה האחורית. פעם אשתו לוטה ביקשה שאצייר ואדפיס לו "אקס ליבריס", חותמת - ובמקרה הזה, מדבקה - לספריו, כמתנת יום הולדת. עשיתי את ה"אקס ליבריס" הזה, שבו פריץ האז מופיע כעורב שחור וחביב.
על המילים שניסחו האז וברוד בשנות ה־60 דנים בבית המשפט כבר שנים. חופרים במילה זו או אחרת. כל מילה מתפרשת בשתי צורות או יותר בידי שני צדדים למשפט או יותר, וכאמור, יש יותר. מה שקרה במציאות לא קובע כאן, אלא רק המילים הכתובות על נייר. חוה הופה, שהייתה קרובה לברוד בחייו, ננזפת כשהיא מנסה להעיר הערה. היא מסמלת את מי שחי את הדברים, ולכן אין לה מקום מול החוק. במשפט כל מילה מקבלת משמעות עצמאית, בלי קשר לבני אדם. כל מילה הופכת ליוזף ק. קטן. עוסקים בניסיונות חסרי פשר לחדור למה שהיה בראשו של אדם כשכתב משפט. למדתי בשבוע שעבר שצריך להיזהר במה שאתה כותב, אבל למדתי גם שאין סיכוי שתיזהר מספיק: כל מילה תתפרש באלף צורות אם יש אלף עורכי דין שלכל אחד מהם עניין לפרש אותה אחרת משאר 999 עורכי הדין.
במשפט הקפקאי הזה על עיזבונו של קפקא בלעו עורכי הדין את כל הכסף שהורישה אילזה הופה לבנותיה, ונותרו רק הניירות בכספות. אני בטוח שאם קפקא הגוסס משחפת על מיטתו ב־1924 היה יודע שבמדינת ישראל, 90 שנה אחר כך, ידונו במשפט שנמשך שנים בכמה מחברות בכתב ידו, הוא היה כותב מחדש את יצירותיו כדי שיהיו עוד יותר אבסורדיות, כדי להתקרב למציאות.
מספר בובות הצפרדעים הנמכרות בעולם עולה בהרבה על מספר הנסיכים שאפשר להפיק מהן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם