הסיכוי להשגת הסדר עלה - בנט הוא החייזר
מתווה קרי מתגבש ושני מקורות, פלסטיני וישראלי, מאשרים שישראל קרובה יותר ל-כן והפלסטינים קרובים יותר ל-לא. ימים של התחבטות
על רקע הטענות הקשות של יעלון נגד מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, הבהיר השבוע שר החוץ שהפערים בין ארה"ב לישראל בנושאי ביטחון ניתנים לגישור. מה שמבהיר שההתבטאויות של יעלון היו פועל יוצא של העובדה שמשהו קורה. הוא לא היה מרגיז עולם ומלואו על שיחות שאין בהן כלום. האיש המכריע, בסופו של דבר, הוא נתניהו ולא יעלון. את השיחות מנהלת ציפי לבני, ולא בנט. וזה פחות חשוב מה נתניהו אומר בישיבות סיעת הליכוד.
בוגי יעלון וג'ון קרי
צילום: איי.פי, מרק ישראל סלם
חשוב יותר, לפחות הפעם, מה הפלסטינים יודעים. וכאן נכונה לנו הפתעה: ההערכות שלהם, והם יודעים משהו, הן שכנגד כל הסיכויים, משהו מתבשל. אף אחד מהצדדים לא נתן אור ירוק למתווה המתגבש של קרי. אבל במדד התגובות, נתניהו קרוב יותר לתשובה חיובית, שבע בסולם קרי, והפלסטינים קרובים יותר לתשובה שלילית, שלוש בסולם קרי. עניין של נקודות, לא של שחור-לבן. גורם מדיני בכיר אישר השבוע באוזני הח"מ ש"האומדן של ישראל - שבע, פלסטינים - שלוש, הוא מדויק מאוד". הנה לנו הערכה אחידה של שני מקורות: פלסטיני וישראלי. כנראה שיש בה משהו.
התשובה המסתמנת של נתניהו מעוררת חששות כבדים במוקטעה. זו הסיבה שאבו מאזן רץ לליגה הערבית כדי לשלול את דרישת קרי להכרה במדינה יהודית. הפלסטינים מתקשים להיפרד מה"לא". בצד הישראלי, מנגד, מי שהיה אמור להיות הסמן הימני, שר החוץ, אמר רק לאחרונה שההצעה האמריקאית היא הדבר הטוב ביותר שישראל יכולה להשיג. אז מתברר שיש כבר מתווה. יש הצעה. יש כבר התחלה של תשובות. אנחנו במרחק של שבועות מגיבוש מתווה וממתן תשובות. אבל יש כבר כיוונים. לבני וליברמן התייצבו בצד שנותן אור ירוק להמשך גיבוש המתווה. נתניהו בימים של התחבטות, עם כיוון חיובי.
וזה בדיוק מה שמדאיג מאוד את הפלסטינים. הפעם זה לא אהוד ברק שהסכים להצעת קלינטון בסוף שנת 2000, וזה לא אהוד אולמרט שהגיש הצעה דומה בעצמו בשנת 2008. הפעם זה איש הימין, נתניהו, שעומד לפני תפנית משמעותית ואמירת כן, וזה אבו מאזן, הפלסטיני המתון ביותר שמתרוצץ בשטח, שמתכוון להגיד לא. זה הכיוון המסתמן.
תמונת המצב הזו, הלא סופית, מחייבת כבר עכשיו לומר מילה על ציפי לבני. היא זכתה לכל כך הרבה כיסוחים על הצטרפותה המהירה לקואליציה, על האמונה המטופשת שלה בנתניהו, על הכניסה שלה למשא ומתן חסר כל סיכוי, כביכול ללא גיבוי, ועל כך שהיא משמשת כעלה התאנה של ראש הממשלה. ספק אם היה עיתונאי בישראל, וזה כולל את עבדכם הנאמן, שלא כיסח אותה בשלב זה או אחר. הפכנו אותה לבדיחה.
אין עדיין הסכם. יש רק התחלה של התגבשות של מתווה מסגרת. אבל גם הפרשנים הספקנים שסמוכים לחלונות הגבוהים יודעים שמשהו בכל זאת זז. כאשר לבני התחילה את המסע שלה, הסיכויים עמדו על פחות מאחד לאלף. היום הסיכוי להשגת הסדר עלה לאחד לעשרה. וזה בהחלט מהפך. זה לא רק בזכות לבני. אבל גם אם לא ייצא הסדר מהשיחות הללו, כולנו חייבים לה התנצלות. היא כנראה ידעה מה היא עושה. אפשר גם להעריך שהיה לה סיכום מוקדם כלשהו עם נתניהו. היא לא הייתה יוצאת לדרך ללא חבל שיאפשר לה להתקדם.
דרוש "כן" דרמטי
הדרך עדיין ארוכה. משום שגם אם נתניהו הבין שהאינטרס הלאומי מחייב אותו לומר כן, הרי שהוא ניצב מול אינטרסים מפלגתיים. בינתיים הוא צריך להרגיע את החזית של ציפי חוטובלי, משה פייגלין, מירי רגב, דני דנון, ובנוסף אליהם, גם את מי שמסמן את עצמו כמנהיג חזית הסירוב - בוגי יעלון. בחזית הסירוב, אפילו "כן" מהוסס הוא רעידת אדמה. גם ככה, אמירת "כן" מצד נתניהו היא לא פחות מתפנית היסטורית. זה לא רק קרע עם חלק ניכר מהמפלגה שלו. זה קרע עם עצמו. ולמרות זאת, הכיוון המסתמן של נתניהו שונה מזה של יעלון.
הבעיה היא שנתניהו עלול לפספס את השינוי הזה. כאשר ישראל ניצבת מול חזית מתרחבת של ביקורת - בחלקה מוצדקת, בעניין ההתנחלויות, ובחלקה הגדול פועל יוצא של תעשיית השקרים והשטנההאמירה החיובית של נתניהו היא אינטרס לאומי מובהק. פעמיים אמרה ישראל "כן" לתוכניות בעלות בסיס דומה. פעם כתשובה לקלינטון ופעם כיוזמה של אולמרט. פעמיים אמרו הפלסטינים "לא". אבל פעמיים הצליחו הפלסטינים, בעזרת תעשיית השקרים, להפוך את הקערה ולהציג את עצמם כרודפי שלום. אלפי פרסומים, אקדמיים ועיתונאיים, מטפחים את השקר והופכים את התמונה.
הדרך ארוכה. בנימיו נתניהו צילום: פלאש90
עכשיו הכדור אצל נתניהו. הוא עלול למסמס את ה"כן" של עצמו. הוא עלול להגיד "כן" רופס, מעורפל, מטושטש, באופן שיעביר לפלסטינים את הכדור להנחתה. והם אשפים בעניין הזה. הם הצליחו פעמיים. הם יצליחו פעם שלישית. צבא התועמלנים כבר מוכן לעשות את מה שהוא יודע לעשות מצוין: לומר שזו ישראל שאומרת לא, אף שהפלסטינים אף פעם לא טרחו להגיד כן.
כך שנתניהו צריך לעשות דבר הפוך. זה לא ברור אם ההכרעה נפלה. אבל אם זה יקרה בעתיד הקרוב, זו תהיה הכרעה היסטורית. הכרעה כזאת אסור למסמס. את ה"כן" שלו צריך נתניהו להפוך לדרמטי, להצגת ראווה עולמית. אם כבר "כן", אז בענק. ישראל, מר נתניהו, חשובה יותר מחבורת הימין הקיצוני בתוך הליכוד. הקרב על מעמדה של ישראל בעולם חשוב הרבה יותר מהקרב הפנימי בתוך הליכוד. החרם על ישראל מצד האיחוד האירופי, כפי שפורסם השבוע ב"מעריב", עלול להתרחב. אפשר למנוע את זה. חובה למנוע את זה.
"כן" ישראלי ברור, דרמטי ופומבי מפחיד לא רק את הימין, אלא בעיקר את הפלסטינים. ה"כן" הזה הוא אינטרס לאומי. את ה"כן" הזה אפשר ללוות במהלך להקפאת ההתנחלויות מעבר לקו שמתגבש במתווה קרי, וכן בהצבת דרישה לאירופאים: לא עוד תקציבי עתק לגופים, ישראליים ופלסטיניים, שמתנגדים להסדר שלום ומתעקשים על סרבנות, על זכות השיבה, על דמוניזציה, על דה-לגיטימציה ועל תמיכה ב-BDS. ישראל עושה את הצעד הנחוץ. אבל לא ייתכן שאירופה תמשיך לממן את מחנה הסרבנות. אפשר ללוות את ה"כן" גם בשינוי במעמד אונר"א. לא עוד תקציבים להנצחת הפליטות ופנטזיית השיבה, אלא רק, ואך ורק, ליציאה מהפליטות.
נתניהו, ככל הנראה, עומד בפני הכרעה גורלית. הוא מתקרב אליה. אם הוא כבר עושה את הצעד הזה, כדאי שישראל תפיק ממנו את כל התועלת. זה לא ברור שהצעד הזה יוביל לפיוס ולשלום. הלוואי שכן. אבל כדאי שהצעד יוביל, לפחות, לשינוי רציני בתחום שבו ישראל הובסה עד היום. זו הזדמנות היסטורית. אסור לפספס אותה.
הסכם עם העולם
על הרקע הזה צריך להבין את האמירה של לבני שגם אם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים, יש צורך בהסדר עם העולם. זו אמירה שהתקבלה בזלזול.
על הקרקע. ציפי לבני צילום: מרים צחי
כך שההצעה של לבני אומרת למעשה: הנה קווי ההסדר המוסכמים על ישראל, על ארה"ב ועל העולם החופשי. הסכם שמעניק לפלסטינים מדינה, אם רק ירצו במדינה. לצד ישראל. לא במקום ישראל. זה כנראה בלתי אפשרי, בגלל הסרבנות הפלסטינית. הבעיה היא, כפי שלבני טוענת, שבסופו של דבר כשאין הסכם - ישראל בבעיה.
הפלסטינים מנצחים בקרב התעמולה. את ההישג הזה אפשר לשמוט מהם על ידי גיבוש הסכם מסגרת, שגם אם לא ימומש, הוא על השולחן והוא זוכה לגיבוי בינלאומי. זה הסכם שיאפשר לישראל לספח את גושי ההתנחלויות, אבל גם להפסיק את הבנייה ואת ההתרחבות מעבר לקו המוסכם. זה הסכם שיאפשר לישראל לשמור על כל אמצעי הביטחון. זה בעצם הסכם הפרדה, שחלק מהשלבים שלו יהיו על המדף. הפלסטינים וחסידי הסרבנות הפלסטינית לא יפסיקו עם תעמולת השקרים. אבל הסדר שזוכה לגיבוי בינלאומי יחשוף את הסרבנות הפלסטינית.
העובדה שסיכויי ההסדר קטנים, מאוד קטנים, משום שהפלסטינים יסרבו - רק מבהירה שהרעיון של לבני חכם. מאוד חכם. נקווה שיש גם ראש ממשלה חכם כדי להתכוונן אליו.
יום אחד נתעורר ולא נצליח להבין איך לא שמנו לב. משום שאפשר לבוא במיליון ואחת טענות צודקות לתעשיית השקרים. והטור הזה עושה את זה יותר מכל טור אחר בישראל. אבל זה לא פוטר אותנו מהתבוננות עצמית. זה לא פוטר אותנו מראיית המציאות. זה לא פוטר אותנו מהבנה שגם לידידי ישראל, ויש לא מעטים מהם, קצת נמאס מההתעקשות שלנו על עוד ועוד הרחבת התנחלויות גם באמצע המשא ומתן המדיני.
אנחנו לא משרתים את האינטרס הלאומי. אנחנו בועטים בעצמנו. אנחנו מספקים דלק לתעשיית השקרים. אנחנו מקדמים את הדה-לגיטימציה. יעלון יכול להצהיר שזה לא אכפת לו. למשק הישראלי זה אכפת. לשגשוג ולצמיחה זה אכפת. לעניים זה אכפת. לחסרי הדיור זה אכפת. אנחנו תלויים בעולם. יש לנו אינטרסים שהעולם יכבד. הרחבת ההתנחלויות היא לא אחד מהם.
קשה כנראה להגיע להסכם עם הפלסטינים. אפשר להגיע להסכם עם העולם באמצעות ארה"ב. ישראל שגשגה בעבר משום שהיא תמיד אמרה כן. הפלסטינים היו יכולים לחגוג עצמאות במדינה ריבונית החל מ-1948. אבל הם אמרו לא. הם משלמים מחיר כבד. פה ושם יש גם קולות מתונים. יש מאבק בטרור. אבל כאשר מגיע רגע ההכרעה ההיסטורית, הם חוזרים לסרבנות.
אין שום צורך לאמץ את הגישה שלהם. יש צורך בישראל פורחת ומשגשגת. יעלון מעדיף סרבנות. זה לא שאין לו טענות נכונות. זה לא שאפשר או צריך להפקיר את הביטחון. אלא שיעלון הופך לאיש יחסי הציבור הטוב ביותר של תומכי החרם נגד ישראל. לבני מתעקשת על הדרך הציונית שהובילה לשגשוג ולתקווה. ליברמן, בדיוק כמו יעלון, חושש מהצד הביטחוני. הוא רוצה שיפורים. אבל הוא גם מתנגד לסרבנות. הכדור אצל נתניהו. הוא מתקרב להכרעה. נקווה שזו תהיה הכרעה בנוסח הלאומי והציוני, ולא הכרעה בנוסח הפלסטיני והדו-לאומי.
ליברמן או זחאלקה?
"אנו רוצים שהעם הפלסטיני כולו יחיה בישות מדינית אחת". זו הייתה תגובתו של ח"כ ג'מאל זחאלקה להצעתו של ליברמן, להרחיב את גבולות המדינה הפלסטינית (עמותת "מבט לתקשורת פלסטינית" פרסמה את הדברים). זחאלקה מתעקש להפוך את ערביי ישראל, בתוך ישראל, למכשיר להגשמת החזון של חיסול ישראל, שקרוי גם "מדינה אחת".
האם נתניהו מקשיב? האם הוא מבין שחזון זחאלקה וחזון הרחבת ההתנחלויות וחזון רובי ריבלין וציפי חוטובלי הם אותו חזון, למען "ישות מדינית אחת"? האם חזון נתניהו הוא חזון זחאלקה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם