פרופסורים בכירים תומכים בתוכנית ליברמן
הומוגניות לאומית היא מתכון לפתרון סכסוכים ויציבות, והיא אינה מנוגדת לשוויון מלא לבני מיעוטים. גם חלקים בשמאל, ותומכי חלוקת ירושלים, יכולים לחתום על יוזמת שר החוץ
עוד ב-nrg מעריב
- איראן מוכרת לעולם אשליה דיפלומטית
- יש מקום לכולם, מבצעי 'תג מחיר' ומסתננים, בכלא
- רגב היא מתנה שמעניק הימין הקיצוני לשמאל
הדברים הללו לא נאמרו על ידי איש ימין קיצוני או חבר במפלגת הטרנספר הישראלית, ולא שיש מפלגה כזאת. הם גם לא נאמרו בשנות ה-40, שבהן הטרנספר היה נורמה ראויה. הדברים הללו נאמרו על ידי שני פרופסורים מובילים. לפחות אחד מהם אפילו הפך לגיבור המחנה האנטי-ישראלי. מדובר בג'ון מירשהיימר, שחיבר במשותף עם פרופסור נוסף את ספר ההשמצות על הלובי הפרוישראלי. הציטוט השני שייך לפרופסור סטפן ואן אוורה מאוניברסיטת MIT.
כאשר מירשהיימר איננו עוסק בישראל, שבנוגע אליה הוא לוקה באובססיה, בצביעות ובמוסר כפול, הוא נחשב לאחד הבכירים בתחום מדעי המדינה. יחד עם ואן אוורה, הוא שייך לזרם אקדמי שדוגל בהומוגניזציה אתנית של מדינות כאמצעי היעיל ביותר להשגת יציבות ושלום. יש מי שיכול להשתמש בדברים של אסכולת ההומוגניזציה כדי לקדם את רעיון הטרנספר בסכסוך הישראלי-ערבי. כך שצריך להצהיר מראש: זו לא הכוונה של המאמר הזה. וגם העובדה שיש אסכולה אקדמית שתומכת בהעברת אוכלוסיות אינה מובילה למסקנה פוליטית המצדיקה טרנספר.
הכוונה כאן היא לנסות לבחון בדרך קצת יותר רצינית את הטענה שהעלה השבוע שר החוץ אביגדור ליברמן, שכרגיל, גרר תגובות שטחיות ולא רציניות. טרנספר הוא רעיון שהיה מקובל בעבר. הזמנים השתנו. רוב לאומי היה ונותר רעיון ראוי. צריך ליישב בין ההתנגדות לטרנספר ובין התמיכה ברוב לאומי מובהק. זה בדיוק מה שעשה ליברמן.
במרבית הסכסוכים בעולם, בעיקר במחצית הראשונה של המאה הקודמת, פתרו את הבעיה בהעברה כפויה של אוכלוסיות. הגל האחרון והגדול היה בשנות ה-90. ישות רב-לאומית אחת, שנקראה אז יוגוסלביה, התפרקה לשבע ישויות, תוך כדי העברת אוכלוסיות ושרטוט קווי גבול. הרעיון הפוסט-לאומי זוכה אולי לאהדה יתרה בחוגים מתקדמים.
בפועל, ברוב מוקדי הסכסוך הכיוון שונה לחלוטין. ברית המועצות התפרקה, כאשר החלוקה החדשה היא על בסיס אתני, לאומי ודתי. צ'כוסלובקיה התפרקה לשתי ישויות לאומיות. דרום סודן נפרדה מסודן על בסיס אתני ודתי, וגם היא עצמה מאיימת להתפרק על בסיס שבטי. סוריה מתפרקת על בסיס דתי. עיראק מדממת בגלל עירוב בין סונים לשיעים. 8,868 נהרגו שם ב-2013, ומתוכם 7,818 אזרחים.
185 נהרגו בחמשת הימים הראשונים של ינואר, וזה עוד בלי למנות את נפגעי הקרבות של השבוע האחרון בחבל אל-אנבר. האזור השקט והמשגשג ביותר הוא המחוז הכורדי בעיראק שהופך לאוטונומיה עצמאית. הנוסחה פשוטה: יותר הומוגניות-פחות עימותים. מישהו צריך לספר את זה גם ללאומנים יהודים שמתעקשים לגור בתוככי אוכלוסייה פלסטינית, וגם לאנשי כוחות הקדמה שממשיכים לנפק אוטופיות על "מדינת כל אזרחיה".
הגישה של מירשהיימר הייתה עקבית בנוגע לאירופה כולה: "עובדה היא שמדינות מולטי-אתניות אינן שורדות באירופה. אם אתה מתבונן על אירופה של המאה ה-20, אתה מוצא דוגמאות רבות של מדינות מול טי-אתניות מתפרקות, המוחלפות על ידי מדינות בעלות הומוגניות אתנית. ובדרך כלל, כאשר הן מתפרקות, זה קורה בדרך מדממת. זה מצער, אבל זו האמת".
יש עוד פרופסורים, בעיקר חוקרי ההיסטוריה הארוכה של חילופי אוכלוסיות, שמחזיקים בעמדות דומות. הם ראו ורואים מה קורה למדינות הטרוגניות. הם יודעים שהמודל המולטי-אתני טוב לארצות הברית, אבל לא לרוב מדינות העולם. קרטר ג'ונסון מאוניברסיטת מרילנד בחן את הסוגיה ברמה המעשית. הוא הגיע לממצא חדמשמעי: ככל שההיפרדות האתנית הייתה חדה יותר, כך פחתו סיכויי האלימות כמו גם הסיכויים לחידוש מלחמה.
לפני שמתגוללים על הפרופסורים או על ליברמן, שמעזים להמליץ על הומוגניות אתנית, כדאי להזכיר שזו גם עמדת השמאל בנוגע לשייח ג'ראח. הבעיה לא הייתה עם הזכות המשפטית של היהודים שהתעקשו להתגורר שם. הרי בתי המשפט אישרו את הזכויות. הבעיה הייתה שמדובר בעירוב אוכלוסיות, שיש ביניהן יחסי עוינות. זו גם עמדת השמאל, רוב השמאל, בעניין ירושלים. הדרישה היא לוויתור על השכונות הערביות משום שיש צורך במדינה יהודית, ולא במדינה דו-לאומית.
מה שמוביל אותנו לשאלה: מה בדיוק ההבדל בין השמאל, לפחות השפוי, שרוצה מדינה יהודית, ובין אביגדור ליברמן, שמציע לפלסטינים הצמודים לישות הפלסטינית להיות חלק מהישות הפלסטינית? מה ההבדל בין מפגיני שייח ג'ראח ובין ליברמן? יש מי שיטען שתושבי מזרח ירושלים רוצים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית, אבל לא כך תושבי אום אל-פחם. זהו עוד מיתוס. סקר של "מכון וושינגטון" משנת 2011 מגלה שרק רבע מתושבי מזרח ירושלים רוצים להיות חלק ממדינה פלסטינית, ו-42 אחוז יעדיפו לעבור לצד הישראלי במקרה של חלוקת העיר.
זה לא הופך אותם לציונים. זה לא שהם תומכים יותר בליכוד מאשר בפתח' או בחמאס. הם פשוט מעדיפים את האפליה תחת השלטון הישראלי על פני השוויון הנפלא תחת השלטון הפלסטיני. הימין דווקא יאהב את הסקר הזה, השמאל קצת פחות. אבל אפשר להניח שזה לא יזיז את תומכי מתווה ז'נבה מעמדתם. ובצדק. הם בעד העברת השכונות הערביות לחסות הרשות הפלסטינית, גם כדי שמדינת ישראל לא תהפוך למדינה דו-לאומית. הם מתחשבים פחות ברצון של התושבים הערבים להיות חלק מישראל.
חבר הכנסת אחמד טיבי, שהולך והופך לדובר הבכיר ביותר של הערבים אזרחי ישראל, הסביר שצריך להפריד בין הזדהות לאומית ובין אזרחות. מדובר באדם רציני. אלא שזו אמירה קצת פחות רצינית. משום שהתנאי ליציבות אזרחית הוא אתוס משותף. האזרחות של תושבי יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, סוריה ועיראק לא יצרה את הדבק הראוי לצורך קיום משותף. יש כאלה שהשכילו להיפרד ללא ירייה של כדור אחד. אצל האחרים זו היפרדות מדממת. לפעמים מאוד מדממת.
טיבי הוסיף והסביר השבוע את התנגדותו לרעיון של ליברמן גם בכך ש"אין עוד עם שנושל כמו הפלסטינים". טיבי היקר, אפשר לצפות ממך לקצת יותר. כל כך הרבה סילופים במשפט אחד. ראשית, הפלסטינים נושלו בגלל ההנהגה הערבית שסירבה להצעת החלוקה של האו"ם והכריזה על מלחמה והשמדה. שנית, האדם המשפיע ביותר בצד הערבי, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה נאצי ואנטישמי שהסית מברלין וברחבי העולם הערבי נגד יהודים.
שלישית, עשרות מיליונים נושלו באותן שנים במסגרת העברות וחילופי אוכלוסייה. כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם לא זכו לפיצויים ובוודאי לא לשיבה. רביעית, בהתאם להחלטה מפורשת של הליגה הערבית, גם מאות אלפי יהודים נושלו מכל רכושם במדינות ערב. הנישול שלהם גדול הרבה יותר. אז כן, מר טיבי, אפשר לנפנף שוב ושוב בשקרים ולקרוא להם "נרטיב". ממך אפשר לצפות לקצת יותר.
מדינת ישראל, למען הסר ספקות, זקוקה לאמנה חברתית בין הרוב למיעוט. יש צורך בהכנסת ערביי ישראל, אלה שמעוניינים בכך, אל האוהל המשותף, גם על ידי שוויון זכויות מצד המדינה, וגם על ידי שוויון חובות מצד אלה שרוצים להיות שותפים. משום שרעיון ההומוגניות איננו עניין של גזע או דת. אין בעיה של הינדים בבריטניה, משום שהם משתלבים באתוס המשותף. ואין בעיה בין דוברי איטלקית, צרפתית וגרמנית בשווייץ. יש להם אתוס משותף. יש בעיה עם אסלאמיסטים משום שהם חותרים תחת האתוס המשותף.
במובן הזה, הרעיון החדש של יריב לוין, להפלות את הנוצרים לטובה, הוא איוולת במלוא כיעורה. משום ששותפות יש להציע לכל המיעוטים. גם למוסלמים. יש גם איוולת שמנגד: אי אפשר גם לדרוש שוויון אזרחי וגם לקרוא לצעירים שרוצים להתנדב לשירות אזרחי - מצורעים. אזרחות היא גם שותפות וגם סולידריות. זה מחייב את שני הצדדים.
ועדיין יש בעיה. יש מאות אלפי ערבים שמנופפים ללא הפסקה בדגל הפלסטיני, ולפעמים גם בדגל חמאס. הם גרים בצמוד למדינה הפלסטינית. הם מדברים את אותה שפה, הם בעלי אותה לאומיות, אותה דת ואותה תרבות. לפעמים הם גרים במרחק יריקה מבני הדודים שלהם ב"פלסטין", ביישוב שנחצה בחלוקה שרירותית בהפסקת האש של 1949.
האתוס שלהם פלסטיני. הלב שלהם שם. עם כל הכבוד לביטוח לאומי, ולשאר תנאי הרווחה של השלטון הישראלי, זו לא סיבה להישאר חלק מישראל. אפשר למצוא לזה פתרונות. כמו, למשל, הבטחת זכויות סוציאליות, גישה לשוק העבודה ולהשכלה גבוהה בישראל ועוד. הרווח שלהם יהיה כפול. גם שייכות לאומית למדינה פלסטינית, וגם שייכות אזרחית, לפחות חלקית, לישראל.
אין שום צורך להעביר אדם אחד. אבל יש מקום לשקול ברצינות הזזת גבולות כדי להרחיב את המדינה הפלסטינית ולהגדיל את מרכיב ההומוגניות במדינת ישראל. משום שהומוגניות איננה גזענות. הומוגניות, נחזור ונאמר, היא בסיס ליציבות. ובכל מקרה, הומוגניות איננה טוהר אתני. גם אם הצעתו של ליברמן תתקבל, יישארו בישראל למעלה ממיליון ערבים. הם ראויים לשוויון, לזכויות, לשיתוף. הרי לרבים מאיתנו יש חברי נפש מוסלמים ונוצרים. אין לנו שום עניין לנכר אותם מכאן. המאמץ צריך להיות הפוך. אלא שזה לא צריך למנוע חשיבה מחוץ לקופסה בנוגע להסדר של שתי מדינות לאום.
הרי אלה ימים של שיחות על הסדר. הרי ליברמן, דווקא הוא, מבין שיש צורך בפשרות כואבות. הרי גם נתניהו מבין שהמלכודת הדו-לאומית אורבת למפעל הציוני. הרי לא ייתכן שמדינה אחת תתעקש על טוהר אתני, וגם תזכה לתמיכת כוחות הקדמה, בשעה שאותם כוחות קדמה יתנגדו לרעיון הרבה יותר שפוי ומתון של הזזת גבולות, באופן שיאחד פלסטינים עם פלסטינים. זה כל כך מתבקש, שיש משהו מוזר ומתחסד בתגובות הצבועות לרעיון של ליברמן. הרי בכל סכסוך גבולות שהוא גם סכסוך לאומי במוקד אחר, זה היה חלק מהפתרון. אז מה הבהלה?
גידי גרינשטיין, נשיא מכון המחקר "ראות", סיפר השבוע שגם במכון שלו עלה הרעיון, תוך מתן אפשרות בחירה לתושבי האזור שבו מדובר. יבחרו להסתפח לפלסטין - זכותם תכובד. יבחרו להישאר בישראל - זו תהיה תעודת כבוד לציונות ולמדינת ישראל. בחירה כזו תהיה גם סטירת לחי לאלה שמפיצים בעולם את סיפורי הבדים על אפרטהייד.
ליברמן העלה רעיון שאין בו שמץ של גזענות. זה רעיון שזוכה לתמיכה של אנשי אקדמיה שאינם חשודים בשמץ של גזענות. זה רעיון שיש לו פוטנציאל להקטין מתחים. זה רעיון שיכול להפוך את המדינה הפלסטינית לגדולה יותר. זה רעיון שחייב לכלול התחייבות ישראלית חד-משמעית לשוויון זכויות לבני המיעוט הערבי, שרובם ימשיכו לחיות בישראל. זה רעיון שעצם ההתנגדות לו מבהיר שהערבים יודעים שישראל, על כל מגרעותיה, היא המקום המועדף.
וגם אם הרעיון לא ייצא לפועל, הוא דווקא יכול לחזק את השוויון: משום שהבחירה בישראל היא לא רק בגלל ביטוח לאומי. הבחירה בישראל היא מפני שיש בה יותר חופש, יותר זכויות, יותר דמוקרטיה, יותר חופש ביטוי. צריך להציב את האלטרנטיבה של ליברמן משום שהיא מחייבת חשבון נפש גם בצד הערבי. זה לגיטימי להתנגד. זה לגיטימי לבחור בישראל, אבל זה פחות לגיטימי גם לבחור בישראל וגם לקרוא למתנדבים לשירות אזרחי או צבאי "מצורעים".
המקהלה הקבועה, מן הסתם, תמשיך לצעוק טרנספר וגזענות. אוצר המילים שלה כולל, כעניין של קבע, גם את ה"פשיזם". זה יגיע. אבל אין צורך להיבהל. יש צורך בדיון קצת יותר רציני. לא כדי לטרפד את השלום. להפך. כדי לחזק אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם