חיים וסרט: הכנסת הפליטים לארץ תוביל לאסון
פעילי ארגוני הסיוע לפליטים מסרבים להבין מה יקרה אם יתגשמו כל משאלותיהם
וכך, בליל ראשון קראתי את רומן המתח "שני חיילים" (שכתבו אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום) העוסק בעולמם האלים והאפל של כנופיות פרברי שטוקהולם. בעודי קורא ומזדעזע אמרתי לעצמי: איזה מזל שזה כל כך רחוק מאיתנו. ואז בדיוק התקבלה התראה מאחת מקבוצות הוואטסאפ: דיווח על ירי בבני ברק. ערב עירוני קפוא של מתנקשים, ירי ממכונית נוסעת. זה כאן, זה כאן מעבר לפינה.
המערבון "הטקסנים המופלאים" (1947) לא הותיר את רישומו על ההיסטוריה של הקולנוע. מפיק הסרט אדמונד גריינג'ר ביקש לשוות למערבון תחושת אמינות, ולפיכך שכר כיועצים מקצועיים קבוצת אינדיאנים משמורה באריזונה. בתום הצילומים בירך גריינג'ר את המומחים האינדיאנים ושם דגש על הצלחתם בצילומי סצנת האיתות באמצעות טבעות עשן.
"זה היה קל מאוד", ענה לו אחד מהם, "למדנו איך עושים את זה מהסרטים".
איכשהו יש לי תחושה שגם הפגנות המסתננים בתל אביב וגם המסעות הרגליים מהנגב לירושלים אינם פרי יוזמה עצמאית אלא עניין נרכש. הטקסטים בעברית על השלטים המצטטים מהתנ"ך, הרפרנס להיסטוריה היהודית, הטיעונים הלגליסטיים – כל אלה מריחים לי מיד מקומית בוחשת. מישהו למד מהסרטים.
לפני שבועיים שמעתי את ריקי בליך בתוכנית הרדיו של בני בשן בתחנת השידור הצבאית משווה בין המחאה הרגלית של המסתננים ממתקן חולות לצעדות המוות שערכו הנאצים ליהודים לקראת תום מלחמת העולם השנייה. נשגבת מבינתי ההשוואה בין מצעדי מוות בני מאות קילומטרים בחורף אכזרי, מסעות שלא היה בהם היגיון מבצעי או היגיון בכלל אלא אך ורק רצון גרמני לחסל את שארית הפליטה, מוזלמנים, צל אדם הנתונים לשליטתם השרירותית והאכזרית של קלגסים אכזריים - ובין מסתננים הזוכים לטיפול רפואי, מזון ומגורים המוגנים מפגעי מזג האוויר.
אפשר ומותר לבקר את מתקן השהייה ואת ההיגיון העומד מאחוריו, אולם ההשוואה לנאצים, שהופכת לשכיחה יותר ויותר בקרב פעילי זכויות אדם משמאל, מעידה לא רק על בורות מקוממת אלא גם על היסטריה הנובעת מחוסר יכולת לתת תשובה לצורך הריאלי של המדינה להגן על עצמה מפני גלי הגירה עצומים.
כבר חמש שנים אני משתתף פעיל בוויכוח שהפך לריטואל משומש. לכתוב על זה שוב – זה כמו ללכת יום אחר יום לרופא שיניים כדי לעבור טיפול שורש באותה שן. בכל פעם שאני שומע את ההשוואות לגרמניה, לחץ הדם מטפס מעלה. אתה מזיק לעצמך, אני אומר לעצמי, העצבים לא יעזרו, הם כמו לדפוק את הראש בקיר ולקוות שיתרכך.
לכן החלטתי ללכת עם הרציונל של ארגוני זכויות האדם. אבל ראשית טקס הסרת מסכות. בואו נסכים שטיעונים המבוססים על זהות היהודית ודמוגרפיה מעניינים את ארגוני זכויות האדם משמאל כקליפת השום. בדמוגרפיה השמאל משתמש רק לצורך גירוש יהודים מיהודה ושומרון וקידום הקמת המדינה הפלסטינית. דמוגרפיה לא תופסת בקו הירוק, מבחינת הנאורים, ולכן הם מתקוממים נגד הדרישה של נתניהו להכרה בישראל כמדינה יהודית ומצקצקים כל אימת שמישהו מעז לדבר על חיזוק ההתיישבות היהודית בגליל. מבחינתם זהות יהודית לא רלוונטית לעולם הערכים המתקדם שלהם, שבו אזרח הוא אזרח ללא הבדל דם, גזע ומין.
אבל אני זורם איתם. בואו נניח שמטרת הארגונים מתגשמת, ישראל נכנעת וקולטת עשרות אלפי מהגרים מאפריקה, כולל סל קליטה, כולל הכל. ביטוח רפואי, זכות להקמת משפחה, מימון טיפולי הפריה ופונדקאות לחד־מיניים.
אבל מה הלאה? הנה סנריו. בעקבות ההחלטה ההיסטורית לקלוט עשרות אלפים בעוד חצי שנה עומדים על גדר הגבול עשרה עריקים מצבא אריתריאה ומאחוריהם שני בדואים רעים, מוסטפה ועבד, שנמאס להם לאכול גבינה דנית ועל שכמם החברים קלאצ' וקארל גוסטב. מה יקרה אז? לפי אורית מרום מארגון א.ס.ף, מדינת ישראל צריכה לנהוג כמדינת מקלט לפליטים ולמסתננים שברחו מארץ מוצאם עקב סכנת חיים. מבינים? אחרי שהעיקרון הוסכם, נותר להתווכח רק על המחיר.
ומה נעשה אם 15 אלף יעמדו על הגדר או יקימו מחנות בסיני בדרישה למקלט במדינת האפרטהייד הנוראית? האם למישהו יש ספק שארגוני זכויות האדם יעתרו לבג"ץ בדרישה לאפשר את כניסתם?
גם אם נוותר על תאוריות הקונספירציה מימין שלפיהן ארגוני שמאל מבקשים להכריע את הזהות היהודית של המדינה לטובת חברת כלל אזרחיה באמצעות ייבוא מבחוץ, הרי שבפועל אם תתממש המדיניות שהם מציעים, מדינת ישראל תוכרע בזרם פליטים טקטוני.
"הם לא מסתננים, הם מבקשי חיים" - זו הייתה כותרת המאמר שהתפרסם השבוע ב־ynet ונחתם בידי שתיים, ד"ר שירי טננבאום מ"רופאים לזכויות אדם" ופרופ' גליה צבר מהחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב.
"חיים אינם רק יקיצה בבוקר ושינה בלילה", הן כותבות, "חיים אינם רק שוטטות חסרת תוחלת בין קירות וגדרות. חיים הם היכולת לנוע בחופשיות, הזכות לביטוי ולהגשמה עצמית, היכולת להתפרנס בכבוד והאפשרות לאהוב ולהקים משפחה. החיים הם כל הפסיפס הרחב של מעשים ורגשות שכולנו מגדירים כחיינו שלנו. חיים לא יכולים להתקיים במעצר ללא גבול, ללא עתיד הנראה באופק וללא תקווה". וואלה.
ההומוריסטן האמריקאי ה"ל מנקן כתב פעם שציני הוא אדם שמריח פרחים ומחפש ארון מתים, ואידאליסט הוא אדם שמבחין שוורדים מריחים טוב יותר מכרוב ומכאן מסיק שמרק ורדים יהיה מרק טוב יותר. האידאליזם של הכותבות, הנאורות של ארגוני זכויות אדם, מאכילים את תושבי דרום תל אביב במרק ורדים דלוח. הרשיתי לעצמי לחפש את מקום מגוריה של פרופ' צבר: לא אציין את הכתובת המדויקת, אבל מדובר באחת השכונות השבעות והעשירות של צפון תל אביב.
קל מאוד להתפייט על חיים ללא תקווה של מהגרי עבודה כשאת המחיר הפיזי משלמים אחרים. מסתננים לא תופסים עבודה לסגל האוניברסיטה וגם לא מחרבנים בכניסות לווילות. אם הייתי יכול להשיא עצה אחת לתושבי דרום תל אביב הרי שעיקרה היה: צאו מהבית עם אוהלים ונטו אותם בחצרות צפון תל אביב, בחצר של פרופ' צבר למשל. יהיה מעניין לראות את התגובה הנאורה להתנחלות הבלתי צפויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם