מפגש בעייתי בין דת, אמונות טפלות, כישוף וכסף
הכנסייה הפנטקוסטלית, גרסה קיצונית של פרוטסטנטיות אוונגליסטית, מתפשטת בעולם ומקשה על המלחמה הסיזיפית באיידס
"אם חבריו של הילד ידעו על הכישוף, הם לא יתייחסו אליו יפה", אומר סמסון, אביו של בלסינגס, נהג אוטובוס במקצועו. "יהיה לו קשה מאוד לשחק עם חברים. זה יכול להשפיע גם על בני המשפחה, להמיט עלינו בושה. זאת הסיבה שאנחנו חייבים לשמור על זה בסוד".
עלייתו של הפנטקוסטליזם באפריקה הייתה מהירה. זוהי גרסה קיצונית של פרוטסטנטיות אוונגליסטית, שמבטיחה למאמינים קשר ישיר עם האל ולעתים קרובות גם נסים ו"ריפוי באמונה". התנועה קנתה לה אחיזה חזקה ביבשת, במיוחד במדינות עניות כמו מלאווי. היא הוצגה לראשונה באפריקה על ידי מיסיונרים אמריקאים ב־1908, והתפשטה הרבה מעבר למאחז הראשוני שלה בקייפטאון, דרום אפריקה. כיום היא לובשת מגוון צורות, בהתאם למסורות ומנהגים מקומיים. התנועה הדתית המבוזרת – שנולדה במדינות הדרום של ארה"ב, וקנתה אחיזה חזקה בקרב שחורים ולבנים כאחד - טוענת למספר גדול של חסידים ברחבי אפריקה הדרומית והמרכזית.
התנועה צברה תאוצה מחודשת במלאווי בשנות ה־80, כשהחוב החיצוני של המדינה הביא לצמצום בשירותים החברתיים, ובמקביל נרשמה צמיחה מהירה באוכלוסיית המדינה. המחסור שנוצר במזון ובמשאבים פתח את הדלת למיסיונרים קנאים, ועד שנת 2000, כ־20 אחוזים מתושבי מלאווי כבר היו חברים בכנסיות פנטקוסטליות, לעומת פחות משני אחוזים ב־1960. לא ניתן היום לנהוג חמש דקות בלילונגווה בלי לחלוף על פני כנסייה פנטקוסטלית.
אבל התנועה הדתית נגעה לא רק בחייהם הרוחניים של תושבי מלאווי, היא חיזקה גם את החשש מפני מעשי כשפים בקרב קהילות מקומיות וסיבכה את ניסיונות הממשלה להשתלט על התפשטות האיידס ומחלות אחרות.
מרבית תושבי מלאווי, בני כל הדתות, מאמינים בכישוף. יותר מ־75 אחוז אומרים שהם מכירים מכשפות בקהילה שלהם. הכנסיות הפנטקוסטליות אגרסיביות במיוחד במיתוג העצמי שלהן כמגנות נגד כישוף. כל כך אגרסיביות עד שאפילו כמרים קתולים מובילים במלאווי החלו לאשר את קיומו של הכישוף, ולו רק כדי לבלום את נטישת הכנסייה שלהם לטובת הכנסיות הפנטקוסטליות.
פיליפ מולינדה (58), מטיף פנטקוסטלי שמבצע טקסי גירוש שדים בכנסיית "תחיית האמונה האמיתית" בלילונגווה, אומר שהוא עצמו נפגע על ידי כוחות שטניים. הוא מצביע על ציסטה ברגלו ומסביר שלרפואה המודרנית אין יכולת לרפא כישוף. "יהיה קשה לך להאמין – אפילו לי עצמי זה קשה – אבל הם יכולים לכשף אותך", הוא אומר. "בתוך שעתיים אתה מת. לפעמים הם גם יכולים לכשף לך רק את הרגל. אתה הולך לבית החולים ואומרים לך שאתה בסדר, ובכל זאת אתה בוכה מכאבים".
כבר מראשית דרכו עסק הזרם הפנטקוסטלי בנסתר ובכוחות דמוניים. לדברי האנתרופולוגית הבריטית הנרייטה מור, במהלך גלי ההתעוררות הדתית ששטפו את מלאווי (אז ניאסלנד) בין השנים 1910 ו־1930, "רבות מפעילויות המטיפים הלכו יד ביד עם טיהור כישופים". שיטות אלה היו זרות עד כדי כך שלעתים הן הבהילו את הרשויות המסורתיות, אבל הן גם היו נטועות באמונות עמוקות של המקומיים בכוחות מיסטיים. כתוצאה מכך, המיסיונרים הפנטקוסטלים הצליחו במקום שבו כשלו רבות מכנסיות האליטה החברתית, והם העבירו לצדם מומרים רבים בעזרת הבטחות להתגלויות אלוהיות, ריפוי אלוהי, וכוחות על אנושיים. "החזון שלנו הוא זריעת רעיונות הכנסייה ועשיית נשמות", אומר מאסטון דאוויט, שייסד ב־1997 את משרדי "קציר הבשורה", כנסייה פנטקוסטלית בלילונגווה. "כמובן, שגם נסים עוזרים לאנשים להאמין".
לפי מולינדה, יש אינדיקציות שמאפשרות לדעת אם הילד מכושף – למשל, אם הוא מתחצף למבוגרים או שהוא נרדם במהלך השיעורים בבית הספר. במצב כזה נוהג המטיף להתעמת איתו ולדרוש ממנו הסבר להתנהגותו הרעה. "אתה שואל אותו אם הוא אוהב את אמא שלו", מסביר מולינדה. "כשהוא אומר שכן, אתה שואל אם הוא אוהב את אבא שלו. וכשהוא משיב בחיוב גם לזה, אתה שואל למה הוא נרדם בבית הספר ולמה הוא לא מתנהג כמו חבריו. הוא יכול להכחיש את התנהגותו, אבל אז הוא מסתכל הצידה ומנסה להימנע ממבטך, ואתה יודע שהוא לא דובר אמת".
בשלב הבא עובר הילד את טקס הגאולה שמטרתו לחלץ אותו מכבלי הכישוף, אבל החוויה עלולה להיות טראומטית, מסוכנת ואפילו קטלנית. מי שעובר את הטקס נעשה לעתים אלים או מקיא. בטקס גאולה שנערך בתחילת השנה בקמרון מתה ילדה בת תשע. אבל גם אם הגירוש עובר בהצלחה, פעמים רבות נותרים הקורבנות מוכתמים לכל חייהם. "הבתים שלהם נסקלים באבנים ולפעמים אף מוצתים", אומר מולינדה, "גם הצ'יפים (ראשי הרשויות המקומיות המסורתיות) אומרים להם לעזוב את הכפרים שלהם". לפעמים משפחות נוטשות את ילדיהן ומגרשות אותם מהבית. בסופו של דבר הילדים מוצאים את עצמם חיים ברחוב.
גם גורלם של המבוגרים המואשמים בכישוף רע ומר. הם מואשמים לא פעם בניצול ובהפיכת ילדים למכשפים, ומסתכנים בסילוק מקהילותיהם. לעתים הם גם מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח, למרות העובדה שהחוק היבש במלאווי לא מכיר בכישוף כתופעה אמיתית, ולמעשה אוסר על האשמת אנשים בדבר. ב־2010, כלאו הרשויות 86 אנשים - בעיקר נשים מבוגרות – באשמת כישוף ברחבי המדינה. רובם ככולם כפרו באשמה. כולם קיבלו גזרי דין של ארבע עד שש שנים בכלא.
בנוסף לליבוי הפחדים מפני כישוף, הפנטקוסטלים, כמו גם כנסיות עצמאיות וכריזמטיות אחרות, פוגעים במאמצים להשתלט על נגיף האיידס בטענה שביכולתם לרפא מאמינים. קצת יותר מעשרה אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת של מלאווי נושאת את נגיף האיידס, אבל המטיפים מעודדים אותם להפסיק לנטול את התרופות שלהם ולהסתייע בתפילות.
כך למשל פרנסס מוולה, עוזר רפואי ומטפל במרפאת איידס כפרית במחוז צ'יקוואווה, מספר ששלושה ממטופליו הפסיקו לקחת את התרופות שלהם השנה לאחר שקיבלו "תפילות ריפוי" בכנסיות פנטקוסטליות. בעקבות הפצרותיו, שניים מהשלושה חזרו לקחת את התרופות והשלישי התעלם מפניותיו.
"דרך אחת להביא מאמינים חדשים היא לטעון לנסים", אומר הנרי צ'ימבלי, דובר משרד הבריאות של מלאווי. "מטיפים פנטקוסטלים מתפללים עבור אנשים ואומרים להם שהם ביצעו נס. זה באמת השפיע על ההתמדה בלקיחת התרופות נגד איידס במדינה. חלק מאלה שחושבים שהם נרפאו מפסיקים לקחת אותן לזמן ארוך, ואז, כשהם סוף סוף חוזרים אליהן, זה כבר בלתי הפיך, ואנשים מתים".
כמו ציד מכשפות, הרעיון של ריפוי משיחי הוא מעין תערובת של אמונות זרות ומסורתיות. כשהמיסיונרים הראשונים הגיעו לאפריקה ב־1870 (לפני הגעת הפנטקוסלים), צצו באזור מספר כנסיות עצמאיות שמיזגו בין הדת הנוצרית לאמונות המקומיות שכללו טקסי ריפוי וטיהור מסורתיים. אבל הפנטקוסטלים נקטו במה שהאנתרופולוגית הבריטית הנרייטה מור מכנה "דרך שלישית": הם דחו את שיטות הריפוי המסורתיות שנשענות על עשבי תיבול, נסיובים, או אלמנטים אחרים, והחליפו אותן בתפילות ריפוי, שבהן מבקש המטיף מרוח הקודש לגאול את החולה מכל רע. גם היום הדרך השלישית מצליחה למשוך חסידים. אף שרבים מהמטיפים הפנטקוסטלים לא קוראים לבני הקהילות שלהם להפסיק לקחת את התרופות להתמודדות עם מחלת האיידס, האמירות שלהם לגבי נסים וריפוי יוצרות לעתים בלבול. מצד אחד, הם לא מעודדים באופן ישיר להפסיק את נטילת התרופות. אבל מהצד השני הם מדגישים שהאל יכול לרפא כל מחלה, כולל איידס, אם רק מאמינים בו מספיק.
"יש מי שיעצרו (את נטילת התרופות)", אומר דאוויט, מכנסיית "קציר הבשורה". "אבל הכנסייה לא מונעת מאנשים לקחת את התרופות. זו החלטה אישית. חלק מהאנשים ממשיכים, וחלק מפסיקים בהתאם לאמונה".
ההחלטה של חסידי הכנסייה הפנטקוסטלית להפסיק לקחת את קוקטייל התרופות שלהם כל כך שנוי במחלוקת, עד שחבר פרלמנט של מלאווי הגיב על כך בתחילת השנה, ומתח ביקורת על מטיפים קנאים המקדמים את "תפילות הריפוי" כתרופה לנגיף. אבל נסים, כולל ריפוי, הם מרכיב בסיסי במסר של הפנטקוסטלים, מסר שאינו עשוי להשתנות, גם לא בהקשר של איידס. דאוויט אומר שהוא ראה חברים בקהילה שלו שנרפאו מחוליים כמו חירשות, בעיות פוריות והפלות חוזרות ונשנות. ולא, הוא לא רואה מדוע האיידס צריך להיות שונה מהם.
לדברי גיפט, שמגיע להתפלל בכנסייה של דאוויט, מתפללים רבים נמנעים מלספר למטיף שלהם שהם נשאים בגלל הסטיגמה שנלווית לאיידס. הפתרון? הם הולכים לקהילות אחרות לשם ריפוי. "המטיף שלנו יכול לפגוש אדם מכנסייה אחרת, שמתבייש בזה שהוא נשא, ולכן מגיע לכנסייה שלו", אומר גיפט. "הקהילה מתפללת עבורו ואז הוא נרפא".
המטיף מולינדה אומר שגם הוא לא מייעץ לחסידיו להפסיק עם התרופות, אבל אצלו זה מפני שהוא מאמין שלעתים קרובות מדי אמונתו של האדם פשוט אינה חזקה מספיק כדי להבטיח את הנס. ובכל זאת, הוא טוען שאלוהים יכול ואכן מרפא אנשים מהמחלה. "דיברתי גם עם כמה אנשים שטוענים שנרפאו מהאיידס", הוא אומר. "יש כמה אנשים בכנסייה שלי שיש להם איידס ואני מלמד אותם את דבר האל, ואם הם מאמינים בזה, אז למה לא?"
מאחורי כל המסרים הסותרים ופעולות ההטעיה יש לא פעם מניע כלכלי. במקרים רבים, ריפוי וטקסי טיהור כישוף אינם ניתנים בחינם ומטיפים רבים ממש מתעשרים מהם. לפני מספר שבועות פורסם כי באחת הקהילות הפנטקוסטליות בניירובי, קניה, נדרשים חברי הקהילה החולים לתת את חסכונותיהם בתמורה לשירותי ריפוי. אמנם אף אחד מהמטיפים שהתראיינו לכתבה זו לא נראה עשיר באופן יוצא דופן, אבל שניהם חיים בהחלט טוב יותר מרובם המכריע של תושבי מלאווי, ש־90 אחוזים מהם מתקיימים על פחות משני דולר ליום. בהינתן התמריץ הכספי, ברור שלמנהיגים דתיים משתלם לחשוף מכשפות ולבצע טקסי ריפוי. "היינו מודאגים מאוד כשגילינו (שהבן שלנו כושף)", מספר סמסון, נהג האוטובוס בלילונגווה. "אבל לא הופתענו. זה קורה ליותר ויותר ילדים באזור שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם