אפס–אפס–פוטין: סנודן מתברר כאחד הסוכנים המזיקים בהיסטוריה
אדוארד סנודן הוא לא המרגל הראשון ששוקע בזבל רוסי
על גוסטב קראתי בספרו המרתק והמשעשע של בן מקנטייר, "בגידה כפולה – סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי" (הוצאת עם עובד). מקנטייר, בעל הומור בריטי יבש כמו שצריך, מחיה על הדף את אחד מסיפורי הביון המופלאים והמענגים בהיסטוריה. עוד נחזור אליו.
כפי שאתם ודאי יודעים, העולם מתחלק לאנשים שמקבלים אותות ופרסים ולאנשים שלא מקבלים אותות ופרסים. לצערי אני שייך למי שלא מקבלים פרסים, בעיקר משום שכנראה לא מגיע לנו. אבל אנו, משוללי האותות, יכולים להתנחם בגורלם של המעוטרים. כמו רבים וטובים שהשתתפו במאמץ המלחמה וזכו באותות וכיבודים, גם היונה גוסטב זכתה בעיטור, "אות דיקין" - עיטור לבעלי חיים המקביל ביוקרתו לצלב ויקטוריה - בהוקרה על "ביצועיה ביום הפלישה". למרבה הצער, גוסטב לא הספיקה להתרברב בעיטור בפני חברותיה משום שזמן קצר לאחר שהסתיימה המלחמה היא מתה בנסיבות עגומות. המגדל שלה דרך עליה בטעות כשניקה את השובך שלה.
ועכשיו לביון. אדוארד סנודן הפך את מערכת היחסים הבינלאומיים של ארה”ב לשאלה אחת: אתה שמח או שיש לך אנטנה במכנסיים?
עם הזמן, סנודן מתברר כאחד הסוכנים הכפולים המזיקים בהיסטוריה. הילדון עם משקפי הארי פוטר מחזיק את אמריקה בביצים וחי בחסות גורו זכויות האדם ולדימיר פוטין. מה זאת אומרת בביצים? לפי הערכות יודעי דבר, סנודן שחרר רק חמישה אחוזים מהחומר המביך שגנב מעבודתו בסוכנות לביטחון לאומי (NSA). לאיש לא נפלה הלסת מהעובדה שאמריקה מצותתת לראש הממשלה ולשר הביטחון. אבל אם אני מבין נכון את העובדה שיש באמריקה מי שמציע לסגור איתו עסקה, חומר תמורת חסינות, הרי שהוא מחזיק בחומר נפיץ ביותר.
בוב דילן אמר שהזמנים משתנים, אבל הם לא ממש משתנים כשזה קשור בריגול. עסקי הביון מלווים אותנו משחר הציוויליזציה, רק הטכנולוגיה משתנה. לא ברור מי קדם למי, המרגלים לרחב או רחב למרגלים. ריגול היה ונשאר משחק מוחות מתגלגל.
כולם מתרגשים מהציתותים עצמם, אף אחד לא חושב על המתמללים. בתור מי שתמלל לא פעם כתבות של עצמי אני יודע שזו משימה מתישה ומעצבנת, אבל מבחינת תנאי השירות זו התקדמות אדירה.
קחו לדוגמה את מבצע "אשל" (Operation Tamarisk) של שירותי הביון של ארה"ב, אנגליה וצרפת. המבצע נוהל במזרח ברלין בשיא המלחמה הקרה, ובמידה רבה הוא האב הקדמון של פרויקטים מסוג "אשלון" ודומיהם.
זה עבד כך: מאחר שמאז ומתמיד הכלכלה הסוציאליסטית המתקדמת והמתוכננת סבלה מקשיים בייצור נייר טואלט סביר, עד כדי כך שנאלצו לרכוש נייר קפיטליסטי, יצרו מעצמות המערב מחסור מכוון במזרח גרמניה.
בשל כך נאלצו הרוסים ובעלי בריתם להשתמש במסמכים רשמיים בתהליך הקינוח הטבעי. מכיוון שנייר המסמכים אינו מסיס והם לא רצו לסתום את מערכת האינסטלציה המתקדמת, תוצרת הכלכלה המתוכננת הסובייטית, הניירות לא הודחו לביוב אלא הושלכו לפחים. כאן נכנסו לפעולה סוכני המערב. כחלק ממבצע אשל המרגלים פשטו על פחי האשפה כדי לאסוף את המסמכים הצואים. הסוכנים גם חיפשו בפחים בבתי חולים, והתלוננו למפעיליהם על הצורך לחטט בין איברים קטועים לחרא בפחי בתי החולים. כששמעו המפעילים את התלונות, נדלק זיק בעיניהם והם דרשו מהסוכנים ללקט מפחי האשפה בבתי החולים איברים קטועים כדי לבדוק פגיעות ורסיסים במטרה לנתח ולחשוף סוגי כלי נשק סובייטים חדשים. לפי ההיסטוריונים מבצע אשל היה מוצלח, אם כי בסטנדרטים של ג’יימס בונד, המרטיני והבחורות, המבצע היה די מסריח.
נחזור לסנודן. מעבר לצביעות הגלומה במעשיו - האיש כביכול מודאג מפגיעה בפרטיות אבל מצא מקלט ברוסיה שמשליכה לכלא זמרות פופ - הרי שאחרי כל האי נעימות וההצצות על הדירה של ברק, פעילות האזנה עשויה להיות חרב פיפיות, כר נרחב להאבסת המאזין במידע כוזב. "זבל תרנגולות", בעגה המקצועית.
"סבך בתוך סבך", כתב וינסטון צ'רצ'יל, "מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים - כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זו האמת".
במילים אלו אפשר לסכם את מבצע "פורטיטוד", מסכת ההונאה האדירה שהפעילו בעלות הברית לפני הפלישה לנורמנדי. אני חוזר לבן מקנטייר ולספרו המומלץ מאוד, "בגידה כפולה". בעלות הברית ביקשו לשכנע את הגרמנים שהפלישה ליבשת תתקיים בחופי קאלה ובנורווגיה. באמצעות צבא דמה וסוכנים כפולים, התרגיל המזהיר הצליח. הבריטים הצליחו "להכפיל" את רשת המרגלים הגרמנים שנשלחו לבריטניה, והזינו את המודיעין הצבאי הגרמני במידע כוזב. שנים קודם לכן פיצחו הבריטים את צופן האניגמה הגרמני, אולם משעה שרשת שלמה נפלה בחכתם - ההטעיה הפכה למעשה אמנות.
אולם יש עוד עניין, מדהים יותר, שאף מעמיד את דברי צ'רצ'יל באור אחר ואירוני. מזכיר "ועדת העשרים", אנטוני בלאנט, היה סוכן סובייטי.
כן. בשעה שוועדת העשרים, הגוף הסודי ביותר במודיעין הבריטי, הפעילה את הסוכנים הכפולים ובאמצעות "אולטרה" ידעה על כל המתרחש בגרמניה, גם הרוסים ידעו. יתרה מזאת, מכיוון שהחברים בוועדת העשרים חששו ממעורבות יתר של צ'רצ'יל, שנטה לגלות עניין רב בענייני מודיעין ואף להתערב בעצות משונות ומוזרות, הם די מידרו את ראש הממשלה, שנתפס בעיניהם כזקן טרחן. לעומת זאת, סטלין קיבל מבלאנט דו"חות מפורטים וידע יותר מצ'רצ'יל על מבצע ההטעיה המבריק. עכשיו תארו לעצמכם שלגרמנים היה שתול אצל הרוסים: כל המבצע היה נכשל.
המזל הגדול היה שהרוסים עצמם לא האמינו לבלאנט, מפני שהמידע שהעביר נשמע להם טוב מכדי להיות אמיתי. המוח הקונספירטיבי הסובייטי סבר שאם בריטניה מפעילה מנגנון מורכב של סוכנים כפולים נגד הגרמנים, גם הם נפלו קורבן למזימה דומה. ומכיוון שבלאנט והסוכן קים פילבי מעבירים מידע משובח כל כך, המסקנה אחת: הם סוכנים כפולים, בעיקר משום שלא ייתכן שהבריטים טיפשים עד כדי כך שהם מניחים לקומוניסטים מוצהרים לשעבר להחזיק במשרות כה בכירות בשירותי המודיעין שלהם. הם טעו. ומי טועה עכשיו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם