מוצ'ילר, הרפתקן, פזמונאי: פרידה מדידי מנוסי
"אני לא פוחד מהמוות", אמר לי מנוסי בראיון האחרון, והודה שמעניין אותו מה יקרה אחרי שימות. "אני סקרן מה יגידו עליי"
היום, בשעה 11 בבוקר, הוצב ארונו של דידי מנוסי בבית סוקולוב. האנשים שאהבו את דידי - בני משפחה, אמנים, חברים - באו לזכור ולהזכיר.
כל כך הרבה שנים היה דידי מגיע לכאן, חבר בפרלמנט של אנשים "שכתבו וכותבים", סיפר לי פעם. "מי ששרד". הוא התעקש להמשיך להגיע גם כשכבר היה מרותק לכיסא גלגלים וכמעט לא היה מסוגל לדבר. עכשיו הוא בא להיפרד. "אף מת לא מעציב אותי", אמר לי דידי לפני חצי שנה, בראיון האחרון שנתן. "אני לא פוחד מהמוות. מוות זה סוף. אני אתפגר, ודי".
תקופה ארוכה רציתי לראיין אותו. מנוסי סרב. בחודש יוני נעתר. צילה אשתו הזהירה אותי בטלפון ש"דידי חולה מאוד". לפני שבע שנים חלה בפרקינסון, ומאז מצבו הלך והחמיר.
היא הזמינה אותי לביתם. דידי ישב בכיסא גלגלים, בפינת האוכל. ככה ישב בחודשים האחרונים, מעביר את הזמן בקריאת עיתונים. הוא כבר לא היה יכול לכתוב. הקול שלו כמעט נעלם. בקושי הצליח ללחוש. בתקופה האחרונה רזה מאוד. רק הראש נשאר צלול, וחוש ההומור לא נפגע.
מאחורי האיש הקשיש, שנעזר במטפל, שכבר לא היה יכול לעשות בכוחות עצמו כמעט כלום, נשארה אותה נשמה של מוצ'ילר, הרפתקן, הפזמונאי שכתב המנונים כמו "מי שחלם", "קול אורלוגין" ו"בת שישים", שהמציא לנו את המילים "מחזמר", "פזנון" ו"רכבל". הזיק בעיניו היה של אותו דידי, מלך בדיחות הקרש, האיש מ"בדיחמין לשבת" ומשירי הזימה. "לפני כמה שנים עשיתי חשבון נפש", סיפר לי, "מה אני משאיר אחריי. 'חבילות ספרים וחבילת פזמונים ועוד כמה דברים כאלה. אמרתי, 'דידי, בשביל זה לא שווה למות'".
הראיון נמשך שעות וימים. ישבנו סמוכים, פה לאוזן, ודידי לחש. היה לו מיקרופון קטן, צמוד לפה. מדי פעם נחנק, השתעל, שתה מים. יותר מפעם אחת לא הצלחתי להבין אותו, אבל הוא לא ויתר. שוב ושוב חזר על אותה מילה. הוא לא איבד תקווה, דידי. ביוני עוד דיבר איתי על תרופה לפרקינסון: בתוך הגוף החולה היה כלוא אדם תאב חיים. "אני רוצה לחיות", אמר אז. "אני לא רוצה למות".
בשבוע שבו נפגשנו נפטר יורם קניוק. "מתים כל כך הרבה אנשים", אמר מנוסי. "אפשר היה לכתוב בהכללה על כולם. כמה הם לא היו חשובים. הם לא עשו שום דבר. גם קניוק, גם אחרים, גם אני".
"אני לא מאמין בצרמוניות", גילה. הוא התכוון לטקסים שעשו לכבודו עוד בחייו. בכל זאת הודה שמעניין אותו מה יקרה אחרי שימות. "זה מעניין אותי מטעמי סקרנות", אמר. "אני סקרן מה יגידו עליי".
לפני כמה שבועות כתבה לי צילה מנוסי שדידי רוצה לפגוש אותי. רציתי. אבל דבר גרר דבר, החיים נמשכו, כתבה רדפה כתבה. אתה מכיר את זה, דידי, שאתה לא חושב שמישהו ימות לך עד שזה קורה?
לא הספקתי, דידי. אני מצטערת. השאלה מה רצית להגיד לי תישאר פתוחה.
סליחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם