כנס השמאל - מקבץ של בעלי רגשי נחיתות
מתנשאים ונאיביים. השמאל בתוך עצמו הוא גר, והוא מלא ביקורת עצמית. יותר ביקורת - יותר מחיאות כפיים. רשמים מהכנס הגדול
איתן כבל, המנחה, החל למנות את כינויי השמאל: "תבוסתנים, בוגדים, מתנשאים, תל-אביבים, אשכנזים, סמאלנים, נאיביים", ואני בטוח שפספסתי כמה מהכינויים.
רון כחלילי אמר מיד: "כל הכינויים אינם סטריאוטיפ אלא מציאות. בשמאל לא היה אף פעם מקום לאנשים כמוני, מזרחיים". מחיאות כפיים סוערות בקהל בישרו את רוח כינוס השמאל הגדול הזה: המון ביקורת עצמית. יותר ביקורת - יותר מחיאות כפיים. כחלילי אמר שהוא רוצה מדינה דו-לאומית עם קץ הציונות. כשדרור פוייר אמר אחריו: "אני ציוני וקץ הציונות הוא אסון", מחיאות הכפיים סערו זמן ארוך. אבל פוייר הגזים, ואמר עוד שהפלסטינים צריכים להכיר בישראל כמדינה יהודית והכריז באומץ במקום כזה: "זו לא דרישה מטומטמת". מה שהוליד צעקות מחאה מן הקהל.
השאלה שעלתה שם שוב ושוב היא: איך זה שאנו אנשי השמאל לוחמים למען אנשי השכבות המקופחות, והם לא מבינים את זה ולא מצטרפים למרצ. זה באמת מפליא את היושבים שם באולם ומוחם איננו תופס את האבסורד.
ג'ומס (חיים אורון) ניסה להסביר: "ראש עירייה בדרום אמר לי: אם אתה מתחייב חמש שנים לא להזכיר את המילה 'פלסטינים' אני מצטרף למרצ". אבל דב חנין אמר שהוא לא מוכן לוותר על המאבק למען הפלסטינים. צווחות ומחיאות כפיים לאהוב הקהל חנין גורמות למנחה הכינוס לומר: "כאן כבר זכית ל-20 מנדטים".
אבירמה גולן, שגם היא מבקרת את חוסר היעילות של השמאל בהשגת תמיכה מהעם (ושואלת אם היא צריכה להתנצל שהיא אשכנזייה) אומרת: "היום י' בטבת ואני לא הרגשתי את זה כאן כלל". לא יודע אם עשרה בטבת כואב לה, אבל היא רואה בצום הזה מכשיר להתחברות שלא נוצל. "ההתחברויות האלה כן עובדות בשטח", היא מעבירה הוראות לגיוס העם.
הני זובידה, בעל הבלוג "ביקורת ולא בהכרח בונה", מלא שאלות: "למה 48' זה לא כיבוש ו-67' זה כן כיבוש?" הוא טוען שיש בשמאל חסמים בפני כניסת עדות המזרח. מחאות בקהל, ואז הוא אומר: "המעניין הוא שאם הייתי מדבר על נשים והייתי אומר שיש חסמי כניסה בפני נשים כולם היו מסכימים". מישהו מתוך הפאנל אומר: "זה לא אותו דבר", וזובידה קופץ: "שמעתם? זה לא אותו דבר. האשכנזי הצפוני אומר לי זה לא אותו דבר". בבלוג שלו הוא סיפר אחר כך ששניהם נפגשו והתפייסו.
סתיו שפיר אומרת שהיא הייתה בטעות בכנס ימין, מתנצלת די הרבה שהיא נקלעה לכנס ימין, ומספרת מה היא למדה שם: אנשי הימין בטוחים בעצמם, לא מבקרים את עצמם לחינם, פועלים בתחושת יחד ולא מתמרמרים. כך היא טוענת במין הערצה ושואלת: "בעצם, למה לא קראו לכנס הזה: השמאל גר בתוך עצמו לבד בחושך?"
הופתעתי לשמוע בכנס השמאל איזו הערצת מתנחלים. הערצה לדרך בה הם מתנהלים בפוליטיקה הישראלית. יותר מדובר אחד אמר בקנאה: "למתנחלים אין רגשי נחיתות". זו הפתעה לגביי כי בכל כינוסי המתנחלים שמעתי רק: "לנו יש רגשי נחיתות ולשמאל אין רגשי נחיתות". ישראל היא כנראה מקבץ של בעלי רגשי נחיתות שחושבים שליריביהם אין.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם