ליברמן, מערכה שנייה: הקרב בתוך הפרקליטות
וינשטיין יידרש להחליט תוך שלושה שבועות אם להגיש ערעור על זיכויו של השר, או להישמע לאנשי המחלקה הפלילית - ולוותר
והנה שני הצפנים הללו שוב מתנגשים לנו, הפעם בתיק ליברמן והשגריר. לאחר הזיכוי המהדהד של ליברמן ביקש היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, חוות דעת משתי מחלקות בפרקליטות - המחלקה הכלכלית, זו שניהלה את התיק נגד ליברמן, והמחלקה הפלילית, זו שככלל אחראית על הגשת ערעורים בפרקליטות המדינה.
עורכי הדין מיכל סייבל דראל וערן זלר, התובעים שניהלו את התיק בבית המשפט, חיוו דעה ברורה לפיה יש לערער על הזיכוי, ואילו המחלקה הפלילית בראשות עו?ד ג?ואי האש, חיוותה דעתה כי אין סיכוי ממשי לערעור.
מהי ליבת הוויכוח? כשהיועץ המשפטי הצהיר לא פעם בשיחות סגורות כי עם תיק ליברמן הוא יילך עד הסוף, "עד בית דין של מעלה", הוא לא צפה נכוחה את נימוקי הכרעת הדין. הוא צפה שכל הדיון ייסוב על פרשנות משפטית - האם ניגוד העניינים שבו היה מצוי ליברמן בעת שמונה זאב בן אריה לשגריר הוא פלילי או לא?
וינשטיין סבר שגם אם בית משפט השלום ייתן את הנימוקים המפולפלים ביותר לזיכוי, הם לא יעמדו במבחן ערכאת הערעור. זהו תיק עקרוני, חשב, לא יהיה בית משפט שמכבד את עצמו שיקבע כי אדם שקיבל מידע סמוי על חקירתו מנושא תפקיד רשמי, ומאוחר יותר קידם אותו, פעל במסגרת החוק.
אלא שהשופטים לא עשו חיים קלים לווינשטיין והפתיעו אותו עם ממצא עובדתי שעוסק בשאלת מודעותו של ליברמן. השופטים קבעו כי אין כל ראייה לכך שליברמן הבין כיצד הגיע המידע לבן אריה.
נסביר: אין כל ויכוח על כך שליברמן ידע שהוא מקבל מבן אריה מידע כלשהו הנוגע לחקירתו; אין כל ויכוח כי הבין מבן אריה שמקור המידע הוא הבקשה לחיקור דין ששלחה ישראל לבלארוס. על מה בכל זאת הוויכוח? השופטים קבעו כי ליברמן לא בהכרח ידע כי בן אריה פתח את המעטפה ששלחה ישראל, ושאולי חשב שקיבל את המידע מהדלפה ממקור שלטוני בבלארוס. הניואנס הזה, כך עולה מהכרעת הדין, עשה את ההבדל בין הרשעה לזיכוי.
אם כך, לפנינו לא עוד סוגיה של פרשנות משפטית אלא ויכוח על ממצאים עובדתיים בדבר מודעותו של ליברמן לעבירה של בן אריה. פרקליטי המחלקה הפלילית סברו שהניסוח הזה הוא שמפיל את התיק. ערכאות ערעור לא מתערבות בממצאים עובדתיים. התובעים, לעומת זאת, סבורים שאפשר גם אפשר להדוף את הטיעון. מי שקרא את תמלילי חקירתו של ליברמן רואה כיצד הוא זה שמעלה לראשונה בחקירה את העובדה שהמידע שהגיע אליו הוא מחיקור דין.
הגרסה הזאת, לפיה חשב שהמידע הגיע ממקור אחר לבן אריה, אף פעם לא נאמרה עליו באופן קוהרנטי אלא במקטעי דברים כמו למשל: "גם כשאני יושב במזנון של הכנסת ניגשים אליי אנשים עם סיפורים הזויים על קשר שיש להם עם הסבתא של פרקליט המדינה". היחיד שניסח את העניין באופן סדור היה עו?ד יעקב ויינרוט, פרקליטו המושחז של ליברמן, בסיכומי ההגנה, ונפל על האוזניים הכי קשובות שיכולות להיות.
בין שתי חוות הדעת הסותרות הללו ניצבים בכירים בפרקליטות שטרם אמרו דברים ברורים. מנהלם של התובעים, עו"ד דן אלדד, נותן גיבוי לעמדת עובדיו אך הוא עצמו טרם אמר את דעתו וככל הנראה נוטה דווקא לאמץ את העמדה של המחלקה הפלילית.
אלדד, יש לומר, נכנס לניהול המחלקה רק לאחר שהחל המשפט. הוא החליף בתפקיד את עו"ד אביה אלף, שתמכה בהגשת התיק הגדול נגד ליברמן. גם המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד אלי אברבנאל, ככל הנראה נוטה לעמדה זו. עדיין לא ברורה עמדתם של פרקליט המדינה היוצא, משה לדור, ושל זה הנכנס, שי ניצן.
ההכרעה היא כמובן של היועץ המשפטי לממשלה. המשפט הזה הוא תמיד נכון, אבל בסיפור הזה הוא הכי נכון. תיק ליברמן הקטן מזוהה רק איתו ולמעשה הוא פרי יצירתו. הוא החליט על הגשתו במקביל להחלטתו על סגירת התיק הגדול, בניגוד לעמדת בכירים במערכת. ביום ראשון שמע את חוות הדעת הסותרות, אך לא הביע את עמדתו בחדר.
האמת היא שכשקוראים שוב ושוב את הכרעת הדין, קשה לראות איך וינשטיין, לשיטתו, יבחר הפעם ב-DNA המפולפל על פני זה הלוחמני. קשה לראות כיצד ישנה מעמדתו הראשונית "ללכת לבית דין של מעלה". נכון שכבר לא מדובר רק על פרשנות, אלא במעין ממצאים עובדתיים, אבל הלו, לא מדובר בטקסט שאמור להפיל את וינשטיין המתאגרף בנוק-אאוט. אם להפסיד בתיק הזה, אומרים בפרקליטות, לפחות שיפסיד בנקודות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם