מופקר סדרתי: אולמרט פוגע בישראל
אהוד אולמרט, שהיה ראש ממשלה נועז, הפך לאדם חסר אחריות. הוא רוצה לפגוע בנתניהו, אבל פוגע בישראל
כך גם בעניין יוזמת השלום שלו, שבמשך חודשים רבים בשנת 2008 לא זכתה לפרסום. תמכתי בה אז ואני תומך בעיקריה גם היום. זו הייתה תוכנית נועזת, ראויה ואמיצה, שהיה בה כדי לחזק את ישראל כמדינה יהודית ולחלץ אותה מהאסון של מדינה דו-לאומית.
אלא שמשהו לא ברור קרה לאולמרט. האיש אינו מבין שהוא ראש ממשלה לשעבר. הוא אינו מבין שלכל מילה שלו יש משקל עודף. הוא אינו מבין שהתבטאויות שלו נגד נתניהו כבר עברו מזמן את הקו שבין ביקורת לגיטימית על ראש ממשלה לקמפיין שפוגע בישראל יותר מאשר בשנוא נפשו נתניהו. ייתכן שבישראל יש רבים שלוקחים אותו כקוריוז. אדם שמצוי בלחץ אדיר, של עוד ועוד הליכים משפטיים, שתמיד יש חשש שההצהרות שלו קשורות להליכים שלו.
אלא שהאיש איננו קוריוז. מדובר באדם עם מעמד בינלאומי לא רע. עדיין לא שמעון פרס, אבל אדם שהרשים ראשי מדינות ועיתונאים בהופעות מלוטשות בקונגרס ובאינספור פורומים אחרים. אפילו את תקיפת הכור בסוריה, שמיוחסת לפי מקורות זרים לישראל, זוקפים לזכותו. הנה אדם שיודע לעשות ולא לברבר.
כאשר אדם עם רקורד מרשים שכזה תוקף שוב ושוב את נתניהו, הדברים שלו נלקחים ברצינות. כמעט כל מילה שאמר אולמרט שלשום, בפורום למחקרי ביטחון, כבר נאמרה במסגרת הדיון הציבורי על הסכם ז'נבה, בנוגע לגרעין האיראני. כל מילה היא לגיטימית בפני עצמה. הבעיה היא בדובר. הוא לא בעל טור, ולא עוד איש אופוזיציה.
הוא יודע שראש ממשלה יודע עוד כמה דברים, שמובילים אותו לנקוט בדרך מסוימת. לזכותם של רוב ראשי האופוזיציה ייאמר שהם, שמותר להם, גילו אחריות. הם שמרו על טון מאופק. זה לא שהם הסכימו על כל מהלך של נתניהו, אבל הם הבינו שיש הבדל אדיר בין ביקורת על מפעל ההתנחלויות לבין הגרעין האיראני. מה שמקובל בתחום אחד הופך לפסול בתחום אחר.
אבל לא אצל אולמרט. הוא מתקשה להבין את הברור מאליו. זו לא הפעם הראשונה שהוא מתנהג בדרך מאוד מופקרת. לפני שנתיים הוא פרסם מאמר שערורייתי ב"ניו יורק טיימס", שבו הוא העניק רוח גבית לאבו-מאזן, בדיוק ביום שבו נתניהו ואבו-מאזן הופיעו בעצרת האו"ם, ובדיוק כאשר התנהל ויכוח נוקב על הדרישה הפלסטינית להכרה במדינה, בניגוד לרצון הממשל האמריקאי, ובניגוד אפילו לדעת פרשנים בכירים בארה"ב.
לפני שנה חזיתי בו בהרצאה מול פורום של אנשי ממשל ועיתונאים בכירים בוושינגטון. האיש היה זחוח באופן מביך. באותו פורום הופיעו גם ביל קלינטון הדמוקרט ובכירים אחרים, שכיהנו בממשל הרפובליקני. איזה הבדל היה ביניהם. איזו ממלכתיות מהצד האמריקאי. איזה מחול של התחשבנויות קטנוניות מהצד של אולמרט. ועכשיו אלה ההתבטאויות שלו נגד נתניהו בעניין האיראני. ייתכן שנתניהו טועה פה ושם. אבל נדמה שבנושא האיראני, בניגוד לכל נושא אחר, כל מי שעיניו בראשו צריך בעיקר לתמוך. משום שזה לא עוד ויכוח פוליטי. מדובר בעניין קיומי.
זה האיש. מצד אחד, אדם שהיה מנהיג מוכשר ונועז, שידע להציג עלה זית של שלום מול כל העולם, ומקל גדול כדי להכות בחיזבאללה ובחמאס. ומצד שני, אדם שירד מהבמה מתוסכל וממורמר, והפך לחסר אחריות ולמופקר סדרתי. הרי יש עוד ראשי מדינה לשעבר. אנחנו רואים אותם מופיעים בהרצאות, בראיונות, בישראל ובעולם הרחב. קשה למצוא מישהו מהם עם סגנון התבטאות חסר אחריות כל כך כמו אולמרט.
לו היה אולמרט יוצא נקי מהפרשות שלו, לו לא היה דבק בו רבב ועוד רבב של שחיתות, הוא היה יכול להיות האלטרנטיבה הראויה לנתניהו. אבל האיש הוא כנראה גם בעל יצר של הרס עצמי. הבעיה היא שזה הופך גם להרס סביבתי ומדיני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם