יהודי בנורמנדי
הנוער הישראלי צריך להכיר גם את בני עמו שלחמו בנאצים במלחמת העולם
172 אקר (בערך 700 דונם), 9,387 צלבים, 149 מגני דוד, 1,557 נעדרים, 45 זוגות אחים. המצבות על המילימטר, הדגלים מתנופפים ברוח, הסדר מושלם - ניגוד מוחלט לכאוס העקוב מדם של בוקר הצליחה בשישה ביוני 1944.
כאן אתה יכול להבין במדויק את תשובתו של הנשיא ג’ונסון לדרישתו של דה גול בשנות ה־60 להסיג את הכוחות האמריקניים מצרפת: "רק את אלו שעל האדמה, או גם את אלו שמתחת?"
נסעתי לצרפת, לזירת "היום הארוך ביותר" (מושג שטבע פילדמרשל רומל כדי לתאר את הצפוי לכוחות הפלישה), אל גזרת המערכה שאין ולא היה לה תקדים בהיסטוריה. מזה שנים אני קורא על מלחמת העולם השנייה, סטודנט נצחי הטובע בחומר כמעט אינסופי, וקורא על הזוועה, על אובדן צלם אנוש, על אכזריות סדיסטית אבל גם על שעתם היפה ביותר של הלוחמים, שמיגרו את החיה הנאצית ובתוך המערכה העקובה מדם גילו אומץ לב אדיר, נחישות ועוצמה של רעות לוחמים - הלוחמים האמריקנים, הבריטים, הקנדים וכמובן הסובייטים, שאלמלא לחימתם העיקשת, הקרבתם וגבורתם בחזית המזרחית, גרמניה לא הייתה מובסת.
160 אלף חיילים השתתפו בצליחה. 24 דיוויזיות נחתו מהים, שלוש דיוויזיות הוצנחו. 6,000 כלי שיט הובילו את הכוחות למבצע הגדול והמזהיר, שקדמה לו הונאה מבריקה של שירותי הביון של בעלות הברית.
כעת שעת שפל בחוף אומהה, שבו התנהל הקרב המר ביותר בנחיתה בנורמנדי. קר מאוד. שרידים נושנים על החוף מרמזים על שהתרחש. כמעט 3,000 לוחמים שילמו בחייהם באותו בוקר, ובהם לא מעט יהודים.
לפני כמה שבועות כתבתי על מסע לפולין שהצטרפתי אליו. את דעתי על המסעות ועל תוכנם פירטתי, אולם התמונה אינה שלמה בלי סיפור המלחמה. עם יד על הלב, כמה מאיתנו מכירים את סיפור הלוחמים היהודים בצבאות בנות הברית במלחמת העולם השנייה?
עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית התגייסו לצבאות בנות הברית, כמיליון וחצי חיילים. מתוכם נפלו כ־250 אלף. מתוכם, 200 אלף נופלים היו חיילי הצבא האדום. בצבא האמריקני שירתו 550 אלף חיילים יהודים. כ־11 אלף נהרגו בקרב. יותר מ־40 אלף נפצעו. בצבא הבריטי שירתו 62 אלף חיילים יהודים, כ־15 אלף מהם נפלו בקרבות. יהודים שירתו בצבאות פולין, צרפת החופשית, קנדה, אוסטרליה, צ’כוסלובקיה, יוון, יוגוסלביה וכמובן בבריגדה היהודית. רבבות פרטיזנים פעלו ביערות. יהודים הקריבו את חייהם כדי לעצור את החיה הנאצית.
לא רק ליד ושם ולפולין יש לשלוח את הנוער הישראלי, אלא גם לביקור במוזיאון הלוחם היהודי באתר השריון בלטרון.
לספר להם על הצנחן האמריקני סמל איזי זיגמונד יכמן, בחור יהודי יליד גרמניה שנפל בשעה שהניס לבד באמצעות בזוקה כוח שריון גרמני בכפר הבלגי פלמייר, הציל את חבריו וזכה לאות השירות הגבוה ביותר בארה"ב, מדליית הכבוד של הקונגרס. יש ללמד את מגילות האימה הגנוזות של זלמן גרדובסקי, איש הזונדרקומנדו באושוויץ, אבל גם את סיפורו של רס"ן ליאוניד בובר, יהודי יליד אוקראינה, מפקד גדוד חי"ר בצבא האדום, שנפצע ונלחם עד מוות בחזית קורסק משום שרצה לנקום בגרמנים על הטבח שעשו ביהודים בבאבי יאר. על גבורתו זכה באות "גיבור ברית המועצות", אות הכבוד הנעלה ביותר של הסובייטים. 120 יהודים זכו באות, ובהם פולינה גלמן מהומל, סטודנטית להיסטוריה, טייסת קרב שהפציצה 860 פעמים את הגרמנים בחזית.
אני נוסע בעקבות מייג’ור ג’נרל מוריס רוז, מפקד דיוויזיית השריון השלישית של האמריקנים. רוז, בן של רב ונכד של רב, הוא ללא ספק אחד ממצביאי השריון החשובים בהיסטוריה. מהפריצה מראש הגשר בנורמנדי ועד יום מותו ב־31 במרץ 1945 בהיתקלות עם כוח גרמני (בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצבא האמריקני שנהרג במלחמה) הוביל רוז את דיוויזיית השריון השלישית בכל הקרבות בצפון צרפת, במערכת הבלימה ואל תוך גרמניה. סדרת מבצעים מבריקים בפיקודו העניקו לדיוויזיה את כינויה "ראשי החנית".
רוז זכה לעיטור צלב השירות המצוין, אות השירות המצוין, לגיון הכבוד, כוכב הארד, עיטור לב הארגמן, לגיון הכבוד הצרפתי, צלב המלחמה הצרפתי וצלב המלחמה הבלגי.
אבל משהו מעיב על הסיפור. רוז היהודי, שכל חייליו היו מודעים למוצאו, נקבר תחת צלב לטיני. באחת התחנות הצבאיות שלו הוא רשם את עצמו כנוצרי למרות שלא המיר דתו. זו הייתה הדרך היחידה להתקדם בסולם הדרגות בצבא האמריקני, שהאנטישמיות לא הייתה זרה לו. אפשר להבין אותו, גם אם בכאב.
מפקדו בארמיה השלישית, גנרל ג’ורג’ פטון, מגדולי המצביאים מאז חניבעל, היה אנטישמי בוטה וגס. פטון הושעה מפיקוד במהלך המלחמה לאחר שסטר לחייל והודיע שהלם קרב הוא המצאה יהודית.
ואם כבר פטון, כאן בחוף אומהה, ערב כניסת הארמיה השלישית לקרב, הוא נעמד על מכסה המנוע של הג’יפ ונאם לחיילים: "אני גאה להיות כאן כדי להילחם לצדכם. עכשיו בואו נחתוך לאוכלי הכרוב האלה את המעיים, ונצא לברלין לכל הרוחות. וכשנגיע לברלין אני עומד לירות באופן אישי בצבעי הבן זונה הזה, בדיוק כפי שהייתי יורה בנחש".
מחוף אומהה לעיר ביה, ומשם לקאן (מבטאים קון), בירת מחוז קלבדוס, ערש הסיידר וברנדי התפוחים המופלא. העיר חרבה כמעט לחלוטין בהפצצת שטיח של בנות הברית ערב כניסת הכוח הבריטי לכיבושה. 2,300 טון פצצות הוטלו עליה, האדמה רעדה כמו ג’לי, דם ואש ותמרות עשן היתמרו מן העיר. בספרו המצוין "הפלישה לנורמנדי" מביא ההיסטוריון אנטוני ביוור עדות של זקן צרפתי על תחושת האזרחים בשעת ההפצצה: "דמיין לעצמך עכברוש סגור בתוך כדורגל בעת משחק בינלאומי".
אגב, באותם ימים ממש, באושוויץ, מפעל המוות לא פסק מעבודה. להנהגה הנאצית היה ברור שהתבוסה הגרמנית קרובה, אך האובססיה להשמדה גברה על הרציונל. נותרה פתוחה השאלה מדוע מפעלים באזור אושוויץ הופצצו ואילו מחנה הריכוז נותר על תילו. בצרפת עיר שלמה שוטחה, מאות אזרחים צרפתים נהרגו כדי לאפשר את כניסת כוחות הגנרל מונטגומרי (מעשה מטופש, אגב: עיר חרבה נוחה יותר להגנה) ואילו אושוויץ, מפעל הרצח הגדול בהיסטוריה, זכה לחסינות. כל שנותר לפרשני העתיד הוא ויכוח שכל כולו תלי תלים של תירוצים בדיעבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם