אגדה יקרה: מה קורה לאתרים בלי מיתוס?
חבל שרק האתרים הארכיאולוגיים שיש להם סיפור לאומי מיתולוגי, כמו מצדה, מקבלים מימון מהמדינה
כדי שמישהו ישקיע כסף באתר ארכיאולוגי בישראל 2013, חייב להיות לו סיפור לאומי ראוי לתפארת מדינת היהודים, כמו מיתוס ההתאבדות של מצדה שתופס היטב את עצבי הרגש החרדתי של היהודי החדש פוסט-השואה. מה קורה לאתרים בלי מיתוס? הם נעלמים לתוך החור הגדול של ההיסטוריה. אולי מישהו יזכור אותם באיזו הרצאה באוניברסיטה, או בהפניית מאמר בתחתית עמוד. למבקרים הם לא יזכו, בטח לא לשימור: אין מורשת, אין תקציב.
מצדה צילום: אדי ישראל
על כביש 90 בואכה קריית שמונה יושב מוזנח אתר עין מלחה (עינן,) מהאתרים הפרהיסטוריים החשובים בעולם, ובו עדות ראשונה של מעבר האדם ליישוב קבע. המקום הוא בעל חשיבות ממעלה ראשונה לחקר תרבות האדם, המצאת החקלאות וביות בעלי החיים, אבל הוא עומד מוזנח ומחכה ליום שיימצא שם איזה הקשר יהודי.
כך גם עלה כמעט בגורלו של הפסיפס המדהים שנמצא בלוד בשנת 1996. הפסיפס הצבעוני עם הציפורים והדגים נחשב לאחד הגדולים, השמורים והיפים שנמצאו בישראל, אבל כל זה לא שכנע אף אחד במדינה להשקיע בו כסף. כדי למנוע פגיעה בפסיפס הוא כוסה בעפר ל-13 שנה, בגלל היעדר תקציב לחפירה ושימור. רק לאחר שנמצאה תרומה חיצונית נשלף הפסיפס, שומר ונשלח לסיבוב הופעות בעולם: במטרופוליטן בניו יורק, בלובר בפריז ובימים אלה בברלין. הפסיפס אנם נעדר כל מיתוס יהודי, אבל הוא זכה לתהילת עולם בזכות תרומה נכבדת של גורם פרטי, וכך ניצל מהחור הגדול של ההיסטוריה.
באתר מצדה הושקעו במשך השנים מיליוני שקלים שנועדו לשיקום, לפיתוח ולהקמת תשתיות. הכסף הזה היה יכול לשמר אתרים רבים ברחבי הארץ, שאמנם לא תורמים מיתוסים לניפוח החזה הלאומי אל מסייעים רבות להבנת ההיסטוריה האנושית. תחת זאת הם עומדים שוממים, מתכסים בענפים ועלים ואט-אט נמוגים לנצח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם