להתבונן בסמנני הפולחן סביב איינשטיין בפיכחון
אריק איינשטיין לא היה וגם לא רצה להיות המשיח של החילוניים, וגם אם היה יוצא אל המצפים לישועה, לא היה לו מה לומר להם
עוד בנושא:
-הטור האישי שאריק איינשטיין כתב לפני מותו
-אינספור שבילים: יומן המסע של אריק איינשטיין
-איינשטיין השאיר אותנו עם הכוכב הבא, הכוכב הנוכחי והכוכב הנולד
תמיד חשתי שהוא הזמר הגדול מכולם, ושאכן הוא מבטא את רוח התקופה. ועם זאת, אני אחוז תחושה לא נוחה עם סממני הפולחן שאחזו בציבור כולו ובציבור החילוני תל-אביבי במיוחד, שפה ושם נטו למחוזות המסוכנים של הקיטש. הם גם היו מנוגדים לרוחו ולאופיו.
איינשטיין אינו מייצג הישראליות לדורותיה. איינשטיין הוא נציג הישראליות של תינוקות המדינה שבדרך, שצמחו בתקופה של טרום ששת הימים, בגרו בצילה של מלחמת יום הכיפורים, ואיבדו את תומתם סופית במלחמת לבנון. אז פרש, וגם אם המשיך ליצור, מה שטבע בתרבות נעשה עד אז.
מאז, יושב הציבור שאותו ביטא לפתח הבית ומחכה שייצא. הריטואל של "אריק, צא" לא חדל עד הרגע האחרון. התקווה שיופיע ברחוב, בטלוויזיה, שלא לומר על הבמה, לא דעכה לרגע, סימן לעוצמה שלו ולאהבה אליו, אבל היה בה גם רמז לכמיהה למשיח חילוני, שגם אם יתמהמה - בוא יבוא. משיח הוא לא היה ולא רצה להיות, ואם היה יוצא אל המצפים לישועה, לא היה לו מה לומר.
את מקומו תפסו אחרים. נכון שבעיצוב המוזיקה הישראלית עד שנות השמונים, ברוק הישראלי שהמשיך והגיע לשיאים אחריו, היה לו תפקיד מרכזי, אבל השיירה, כדבר השיר, נמשכה בלעדיו. מאיר אריאל, הצעיר ממנו רק בשלוש שנים, החל להמריא ולהשפיע בשנות השמונים. אנשי כוורת המשיכו לפעול ולהשפיע, איינשטיין כמעט שלא היה שם. לכך, יש לומר ביושר, תרמה גם תקשורת המוזיקה שהמעיטה להשמיע אותו בשנים האחרונות, ועכשיו בוכה עליו בדמעות תנין. גם לסגנון הכתיבה הייחודי שלו, החף מכל פוזה, לא נמצאו ממשיכים, ומי שרואה השפעות של איינשטיין בזמר המזרחי שכבש את הבמות, רואה מהרהורי לבו.
כפי שאמר דני גוטוויין השבוע, היו שני חברים, סמלי דור, ושניהם פרשו. זה לעולם החרדי, זה לביתו. הם נשארו חבוקים זה בזה בקשרי משפחה, אבל אם איינשטיין שר לאורי זהר "הלכת לי חבר", אפשר היה לשיר לאיינשטיין כבר בשנות השמונים שירים דומים: הוא נשאר ברדיו, באלבומי האוסף שנחטפו ובלבבות, אבל הזמן הישראלי קפא עבורו מלכת.
אין לשפוט את רגעי הפולחן של השבוע החולף. בראש ובראשונה, הם מבטאים געגוע למה שהיה ולא יחזור, אבל צריך גם להתבונן בהם בפיכחון. איינשטיין ישב ספון בבית כי לא היה לו מה לומר לנו יותר. אנחנו חיכינו שייצא, אבל גם היהודי החילוני, כעמיתו החרדי, אמור לדעת שאין לדחוק את הקץ. המשיח לא בא, ולא טילפן, ולבסוף יצא מביתו, היישר אל בית העלמין.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם