שטח אש: המאבק הקשה על צפון הנגב הפסטורלי
מחד, תושביו הבדואים של הכפר אום אל-חיראן, שנדרשים להתפנות. ומנגד 30 משפחות יהודיות שממתינות כבר ארבע שנים. שני הצדדים מיואשים
חבריו התייצבו לעבודה, פתחו את שער הברזל שבגדר והובילו את העדר בשבילי היער. "האם תיקחו את הגדיות גם לבית החדש? אני שואל. "בטח ניקח", הם עונים בקול אחד. ביתם החדש ייקרא חירן והוא יוקם על חלק מאדמות הכפר אום אלחיראן, מה שמייצר מצד הבדואים עוינות סמיכה שמתפוגגת זמנית במפגשי הרועים ביער. לא פעם מתערבבות הגדיות של אלה עם הכבשים של אלה. כל צד מורט את מה שלסתו משגת, והולך לדרכו.
אלא שלא תמיד זה עובר בשלום. פעם חילצו המתיישבים את ראשו של כבש בדואי שנתפס בגדר שלהם. בעקבותיה הגיע רועה זועם שהטיח מיד: "גנבתם לי את הכבש, את כל הכפר אני מביא עליכם עכשיו". עמדו והראו לו את השריטות על צוואר הכבש, השיבו אותו ונפרדו לשלום. מפתה לחשוב שאם היו משאירים גם את סיפור האדמה והבנייה בידי האנשים משני צדי הגדר, הצדק היה מופיע מיד.
שני טיפוסים של צדק יש בסיפור הזה. כל ניסיון לקבוע "מי צודק" נדון לכישלון. ואולי אין כאן ויכוח על צדק אלא על גודל העוול. תושבי אום אל-חיראן באו לכאן בדרישת הממשלה כשהם מאמינים שיוכלו לעבד את אדמתם ולראות את עדריהם. עכשיו הם רוצים להישאר בבתיהם והפיצוי על עזיבתם צריך לבטא את חשבון השנים, את תחושת האובדן הלא ראשונה, את הטלטולים, את העקירות. פיצוי אמנם מוצע, אך כרגע אין הוא מניח את דעתם.
לעומתם, חברי גרעין חירן של תנועת "אור" חשים שהוטלו למחלוקת זרה. הם רצו להתיישב בנגב, לא משנה היכן, הממשלה מסרה להם כתובת שגויה ועתה הם מוצאים את עצמם בשטח אש. אם לדבר במונחים של אשמה, האחריות למצב אינה שלהם. אז מי סחף את המתיישבים למערבולת האמוציונלית? בעיקר שיח רדוד שהבחין בכיפות ובציציות המשתלשלות, עשה טרנספר סמנטי לתווית "מתנחלים", ועורר אסוציאציות של נישול, עוולה ופריעת חוק. כל זאת, תוך התעלמות מכך שחלקם בכלל עזבו את גבעות יהודה ושומרון וכמעט ארבע שנים הם ממתינים בסבלנות ביער יתיר.
יער יתיר שוכן על גבול המדבר. נדמה לך שהאנשים נאחזים בצמרותיו כדי לא ליפול אל הישימון. קיפאון החורף, להט הקיץ, הנחלים החרבים, הדרכים המחוררות - הצמיחו אנשים קשים כמו האקלים והטופוגרפיה. זה מה שעושה את המאבק על האדמה עיקש יותר, נואש יותר. הבדואים מנסים להיבלע בה, לכבוש אותה מלמטה. בכפר ג'ניבה, למשל, גרות 40 משפחות מתחת לפני הקרקע. כשהייתי אצלם לפני כשנתיים ראיתי את התזכורת הכי מעודכנת לחייו של האדם הקדמון. מצאתי אותם מאורגנים להפליא בחייהם האפלוליים. אבל חשוב מזה: אחרי מאות שנים למדו שהסכסוכים בבטן האדמה פתירים יותר. איש לא יוציא אותם. כשניסו לזקוף פריסקופ בעולם שממעל מצאו שוב את עגמת הנפש. "לא נותנים לנו לבנות למעלה כי אנחנו לא 'בני אדמים'", אמרו לי.
על מה מתכתשים הפעם? "הקו הכחול", גבול התוכנית לבניית חירן, מדבר על 2,400 יחידות דיור שייבנו בשני שלבים על פני 3,462 דונם. רק 77 מהן יהיו של הבדואים, והן כוללות את המבנים עצמם והשטח שביניהם. המילה "רק" לא נכתבת כאן מתוך אטימות, אלא בעיקר מתוך רצון לשאול אם הדונמים האלה לא יכלו להימצא במרחבים הריקים שאני רואה סביבי. הסבירו לי שהתוכנית לפנות את הבדואים הותנעה במסגרת יוזמה ממשלתית להסדיר את התיישבותם בנגב. זה קרה הרבה לפני שהוחלט להקים את חירן. בפסק דין מ-30 ביולי 2009, שהוציא בית משפט השלום בבאר שבע, נאמר: "חשוב להדגיש שהמשא ומתן עם שבט אבו אלקיעאן לא התחיל עם תכנון היישוב חירן אלא קודם לכן, בשנות ה-80, ולראיה: מרבית בני שבט אבו אלקיעאן עברו לחורה בתחילת שנות ה-90".
התוכנית להקים את חירן נולדה כעבור שנים. לפני 12 שנה הצטווה משרד התשתיות, אז בראשות אביגדור ליברמן, לחבר מסמך שיניע את גלגלי היישוב. את הדוח קיבל עוזי קרן, יועץ ראש הממשלה להתיישבות. התברר ממנו שהיתר התכנון ניתן כבר ב-97'. תחת הסעיף "בעיות מיוחדות" שובצו שלושה סעיפי משנה: פגיעה בנוף עקב ההתיישבות במדבר, האטה בתכנון בגלל בדיקת כוונות הפיתוח של כל חבל יתיר, ונוכחותם המפתיעה של "בדואים בשטח".
הבדואים בשטח, וגם זה לא מפתיע, פתחו במסכת התנגדויות, ואלה נהדפו בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. בשנה שעברה קיבלה המועצה הארצית את תוכנית המתאר להקים את חירן. למרות האישורים העבודות לא התחילו, עקב ערר של הבדואים. מה שלא מנע הרס של כמה מבנים למרות צווי העיכוב שהציגו המשפחות. החודש קרו שני דברים. הממשלה התכנסה בשדה בוקר לרגל "יום בן-גוריון" והחליטה לזרז את פיתוח חירן, ובית המשפט העליון התכנס לדון בהתנגדות תושבי אום אל-חיראן.
בשביל היורד אל הכפר אנחנו פוגשים את סלים אבו-אלקיעאן, מנהיג מאבק הבדואים. בבוקר פגישתנו נודע הסכם הגרעין האיראני, ואלקיעאן היה אופטימי כחולצתו הלבנה. "אם נפתרה הבעיה של איראן תיפתר גם הבעיה של אום אלחיראן", אמר לי וצחק. אבל האמונה הייתה מהירה כספידומטר שבג'יפ המרצדס שלו, ואת מקומה תפסה המרירות. אבו אלקיעאן הודיע שהבדואים לא יקבלו את הגזירה, וטרח להוכיח שיש מאחוריו לגיונות: 600 איש נחושים וממוקדים. אמרתי ששמעתי על 120, שסיפרו לי שרוב השבט כבר הלך לחורה בשלהי שנות ה-80. אבו אלקיעאן לא אהב את ההערה. "בחייך, איזה 120" אפילו השלטון מודה ב-450. רק להפגנה בעליון באו איתנו 250". אלקיעאן מאוכזב מבית המשפט העליון. "הרגשתי שפסק הדין שלהם מוכן במגירה".
אתה אומר דברים חמורים.
"היה שם אחד שכאילו דן בפריצה למכולת, ולא באנשים שהממשלה שמה כאן לפני 60 שנה". מצטרף אלינו אחמד איברהים אבו אלקיעאן (74) שזוכר את הימים ההם. "אחרי 48'", הוא מספר, "אמרו לנו 'זוזו', וזזנו ".
לא שאלתם למה?
"לא שאלנו".
אומרים שהיה שם סיפור של רצח צעירה, ובגלל זה העבירו אתכם.
סלים: "הייתה בגידה. הרגו בחורה שנשואה לאיש מהשבט והלכה עם מישהו אחר. אבל זה היה ב-59' מזמן כבר לא היינו בוואדי זובלה".
מוואדי זובלה (שאדמותיו מוקצות כיום לקיבוץ שובל) הועברו אחרי מלחמת השחרור לחירבת אלהוזייל, "אולי 100 מטר", אומר אחמד איברהים, "אבל גם משם סחבו אותנו בכוח".
איך?
"חיכו שיבוא הגשם ואז קומנדקרים עלו על האוהלים שלנו. קרעו את האמ-אמא שלהם".
שבט אלקיעאן נחת הפעם בג'יגילי (כיום קיבוץ להב), בכוחלה ובאבו כף. "המשכנו לחיות". כך במשך ארבע שנים. "אבל בחודש העשירי של 56' באו שוב. אמרו: 'חבר'ה אתם צריכים לעבור למקום טוב יותר לחקלאות ולעדרים, תעלו לעתיר'. ואני בחיים לא שמעתי על עתיר והם אמרו: 'רק עתיר'". "בני שבט אלקיעאן הסכימו להעתיק את מקום מגוריהם לסביבות עתיר", נאמר במסמך שחיברה אז לשכת ראש הממשלה.
"עלינו להר וראינו את כל הסביבה", מספר איברהים, "אמרו לנו: 'בדרום הכל שלכם עד שבט אל אטרש, במזרח עד שבט אבו רביע, במערב עד נחל חברון ובצפון עד גבול ירדן - הכל, הכל שלכם".
זה היה אזור דמדומים אקדוחני. מסתננים, מבריחים, בעלי זרוע מכל סוג. המדינה לקחה בחשבון שהם נמצאים שני קילומטרים מירדן ונתנה להם רובים. "לשמור על הגבולות ועל עצמנו", כדברי סלים. לא שזה לא יצר בעיות. לילה אחד ראה אביו עיסא דמות לא מזוהה. משלא עצרה כפי שפקד עליה, פתח באש. בבוקר לא מצא זכר לתקרית הלילית והלך להתלונן במשטרה. התברר שזה היה בן שבט אל עטאונה שנשלח מטעם הש"ב לסייר בכפר, ונפצע ברגלו.
כשנה לפני ששת הימים יצאה אחותו פטמה עם עדר של 200 עזים למרעה. מסתננים מירדן חטפו אותה וכעבור שלושה ימים היא נמצאה כבולה במערה. פטמה יצאה פגועה מהפרשה הזאת, ועד היום אין היא מסוגלת ללדת. העדר, אגב, לא הוחזר מעולם. לאחר מלחמת ששת הימים בא שר הביטחון דיין לאזור. "הוא רכב על הסוסה של אבא ולקח אותי בידיים". אבל השנים הביאו לכפר גם מבקרים נוחים פחות. ב-96' השתוללה כאן סופה אכזרית. נחל יתיר יצא מדעתו ולקח איתו שלוש ילדות. 45 הפצועים שהותירו המים והרוח הובלו במשאית לסורוקה. אריק שרון בא לנחם את המשפחות השכולות, והורה להעמיד משרד סיוע לתושבים. ביקש שיבנו את בתיהם אבן, כדי שלא יתעופפו שוב. סלים זוכר אותו אומר: "החזיקו בעמדות".
אז הם החזיקו, אבל החיים לא התעדנו. בהיעדר מים זורמים המשיכו להשתמש באלה שהביאו במכלים, בהיעדר חשמל סדיר השתמשו בגנרטורים. היום יש חשמל סולרי, ובימים שאינם נדיבים בשמש עלטה יורדת על הכפר.
ב-10 בבוקר עולה מהבתים מוזיקה של "קול ישראל" בערבית. נותנת קצב למסגרות הנדנדות החלודות שנעות ברוח. עצי זית צמוקי עלים, שמיכות על האדנים, חבלי כביסה נמתחים בין מכלי המים, כבשה יולדת, עשן עולה מערמות הזבל. "אם נביא טרקטור לסלק אותן", אומר סלים, "מיד יבואו עלינו". ביום שבו באנו הייתה בכפרי הבדואים שביתה כללית במחאה על סיור ועדת הפנים ללא נציגם. משרדי המועצות נסגרו, החנויות הוגפו ובתי הספר ננעלו. הילדים באום אלחיראן חיפשו מה לעשות עם עצמם. אחדים, כך ראיתי, עקבו דרוכים אחר תרנגול שהתגנדר בצבעיו והידס בשבילים. כשילדיה תחת חלון הצריף שלה, השקיפה אלינו רבקה ג'עאייה: "למה שיזיזו אותנו? טוב לנו", וסאלמה נופף אליי מברג ואמר: "זה ארץ שלנו, לא רוצים ללכת. אבא שלי, סבא שלי, כולם מכאן. יש מבין?"
למה רוצים שתלכו?
"כי רוצים להביא יהודים. אין בעיה - שיביאו. נהיה שכנים, שכנים טובים".
עכשיו סאלמה מניף אצבע אל הגבעות. "הנה החווה של שי דרומי, מאות דונמים יש לו ולידו עמוס שמאלף כלבים, גם כן עם הרבה אדמה, ורק בשבילנו אין?" סאלמה, בן 17, לומד בחורה. "תלך לצבא?" אני שואל. "בשביל מה?" ענה לי, "שישלחו אותי להרוס בתים?"
ראאד, בנו של סלים, שירת בבסיס כיסופים ואת רוב זמנו עשה בעזה. "הגיע עד קורס קצינים, אבל ביטחון שדה הכשיל אותו", מספר אביו. יום אחד קיבל שני מכתבים מהמדינה. אחד צו הריסה, האחר צו מילואים. ראאד פנה למפקדיו ודרכם הועברה מחאתו לכנסת. "מצד אחד רוצים שילך לצבא ומצד שני עוצרים אותו בכל נקודה. איך תסתדר ככה בחיים?"
אבל סלים אבו אלקיעאן הסתדר בחיים. יש לו חנות רהיטים בחורה, ו-38 ילדים ונכדים משתי נשותיו. "יש גם שלישית, אבל איתה אין ילדים כי אין מגרשים". ייתכן שאת חיתאם בת ה-27, ששנותיה כמחצית שנותיו, מעדיף סלים לשמור רק לאהבה. מבנה המגורים שהקים לה נראה כמלון אהבה. וילונות ורודים, שטיחים רכים, ספות לבנות שאת כולן בחרה היא. "חיים טובים סידרתי להן פה".
גם מעכשיו והלאה יהיה טוב?
"לא משלה את עצמי. אין הרבה צדק בבית משפט, והתקווה שלנו שנישאר קצת. יש סיכוי קטן. מתפללים שיגדל".
ואם יכריחו אתכם ללכת?
"מקווים שלא נגיע לזה".
לא ענית לי.
"נגור באוהלים, נחזור להיות הבדואי הראשון".
תתנגדו בכוח?
"נתנגד בכל דרך של שלום. אם יש למדינה חלופה - שיגידו, אנחנו לא נגד החוק".
מדינת ישראל מציעה לכם מגרש גדול בחינם. יהודי בוגר צה"ל בחיים לא יקבל את זה.
"עם מי מאיתנו דיברו על זה? וכדי לדבר איתם צריך להזמין תור וזה קשה כמו ניתוח קיסרי. חוץ מזה, למה שאפנה אליהם? הם רוצים את האדמות שלי".
הרבה משפחות של השבט עברו לחורה הסמוכה, אך הנותרים לא רוצים אפילו לחשוב על זה - קודם כל בגלל סכסוך עם בני הפלג שעבר. "יש בינינו נקם והמדינה יודעת שלא נגור איתם".
על מה הסכסוך?
"סכסוך משפחתי כמו בכל משפחה, ויש לציין שאני סלים אבו אלקיעאן, ראש ועד אום אל-חיראן, מודיע לך בזאת שמאוגוסט 97' אנחנו לא שייכים ואין לנו שום קשר לאלקיעאן של חורה. יצאנו מהם".
אבל מה קרה אז?
"רק אגיד לך שאם אתה עשית משהו, לוקחים את אח שלך ואני לא רוצה יותר קשר לזה".
חורה היא מקום רע לביזנס. פעם קנה שם מגרש לפיתוח עסקי והתברר לו שנמכר לעוד 11. "עיר שבנו אותה כמו מחנה", הוא אומר לי. "אנשים מסתובבים עד חצות בבתי הקפה ובעבריינות שלהם. אנחנו משבע בערב בבית עם השקט שלנו והמשפחה שלנו. לכן יש הצלחה בלימודים אצלנו. ידעת כמה הכפר שלנו מושכל? שלושה עורכי דין, מורים, מורות, אנשי עסקים יצאו מכאן".
הרוח הגוברת מחזירה אלינו את איברהים. "בחורה יש כל חודשיים רצח", הוא זורק מתחת לכאפייה הלבנה. בשנים האחרונות עשרה מעשי רצח היו בה. "ולא מדבר איתך על פצועים".
יורים בכל סופשבוע?
"הלוואי. יורים כמעט כל ערב, מה יש לנו לחפש שם?"
בבורות שבדרך לחורה, הפורד מיטלטלת כמו ספינה. טרקטור נהוג בידי ילדים גורר מכל מים, מטוסי האף-16 קורעים את השמיים. השביתה הכללית משרה על חורה שקט לא מקובל. נשים בשמלות שחורות הולכות בכיכרות האימפריאליות. ליד הספרייה הציבורית מחכה ממלא מקום ראש המועצה, קאיד אבו אלקיעאן. עד לפני יומיים היה רק הדובר. אלקיעאן הוא איש קרוע. לפני כ-20 שנה עבר לכאן מאזור יתיר עם 4,500 מבני שבטו. הם מאכלסים את השכונות 4, 9 ו-10 אבל עד היום הוא ממשיך להתגעגע. בכל הזדמנות הוא קופץ לבקר שם.
למה אתה לא חוזר?
"אם אחזור יפנו אותי, והיום לא רק מפנים. מרימים את הכל ולך תגור תחת עץ אם יש בכלל עץ".
ממלא המקום לא משתגע לראות בעירו את בני המשפחה מאום אל-חיראן. "הממשלה חושבת שאנחנו סרדינים", הוא מטיח, "איך נקבל אותם כשאין מענה לזכאים שלנו?" רק בקרב בני משפחתו יש יותר מ-400 ממתינים, ובהם שניים מעשרת ילדיו. "אנחנו לא רוצים אצלנו את ה'לא מוכרים' וזאת מילה של המועצה".
גם הם לא רוצים אתכם בגלל הפשע.
"הם צודקים. לא יודע להגיד לך כמה נשק יש כאן, אבל בכל לילה שומעים 'בום'".
איך אתה חושב שתיפתר הבעיה שלהם?
"למה שלא יהיו חלק מהיישוב חירן. כמו יפו-תל אביב, כמו עכו, כמו חיפה. הקוקטייל בין יהודים לבדואים תמיד יוצא טוב".
בדרך למחנה יתיר עוצרים בצומת שוקת. מטיילים של יום ראשון יושבים על "הפוך" לפני הסיור בשטח. אחרי המסע אצל הבדואים אתה חש שהגמלאים הזחוחים האלה לא יודעים הכל. הם חושבים שהגבעות ממול הן רק "נשיונל ג'יאוגרפיק'" לך ברור שהן גם "תעשיות חרושת חומרי נפץ". האם הסכסוך הזה דינו להסתיים בפיצוץ מהדהד? הנגיעה בפאתי היער משכיחה מחשבות דאגניות. הקרוואנים שבקרחת היער בין העצים שלווים כבקתות נופש ביער השחור. נועם האוויר וניחוח האורן מעוררים בך רצון פגאני לסגוד לטבע. בין הבתים נשמעים קולות ילדים שחוזרים הביתה. על שביל הבטון מתרוצצות בנות עם שמות כצופיה, מוריה וחושן.
במחנה יתיר, או "לב יתיר", ממתינות 30 משפחות שיעלו על הקרקע בחירן. אולי כבר הקיץ. אנחנו יושבים תחת הסכך היבש של המארח שלנו, שמואל בזק. סוכות חלף עבר ועל הדלת כבר מתנוססת החנוכייה. הרבה היסטוריה מקראית יש במקום הזה. ערים שמופיעות בספר יהושע היו וחרבו כאן. כשחיפשו איך להיקרא נוכחו לדעת שהשמות התנ"כיים כבר נתפסו. פנו לאבשלום קור ששאל אותם מה היישוב הכי קרוב. משהשיבו: "מיתר", הציע שילכו על "צליל". שיניב מלודיה של "צליל-מיתר". בסוף החליטו על "חירן".
החום של האנשים אמיתי וסוחף. השכנה ממול שולחת עוגה שתלווה את ה"בוץ" שלנו. שמואל בזק מגיח עם מרק תימני וקניידלעך. "התימני" מאשתו סיוון, הקניידלעך ממנו. הוא בן 31, עו"ד בהשכלתו, שמנהל עכשיו תוכנית חברתית עם סטודנטים בשכונה ד' בבאר שבע. כסיוון אשתו, גם הוא נולד ברעננה. אמו הייתה מורתה בכיתה א'. היכרותו עם האזור מוקדמת אף יותר. כשהיה בן שלושה שבועות לקחו אותו הוריו לטיול בין כרמי יער יתיר. בצבא שירת בגדוד לביא של חטיבת כפיר, בעוצבת הפלדה. בלילה שבו נהרגו 12 הלוחמים ב"ציר המתפללים" היה בישיבת חברון וטיפל בפצועים.
באמצע השירות התחתן ויש לו חמישה ילדים. סבו יצחק וייס היה היחיד במשפחתו שהצליח לברוח מאושוויץ. לפני חמש שנים, כשהיה כבר עמוק בסרטן, החליט לשמח אותו ואת סבתו אסתר. "החלטנו להתיישב בנגב", אמר לה, "לכי, ספרי גם לסבא". למחרת , נר שמיני של חנוכה, יצאו לסיור ראשון בשטח. כששבו כבר הסתלק סבא מהעולם. "עד היום אני לא יודע אם סבתא הספיקה לספר לו". כבר שלוש שנים וחצי הם פה. "על 60 מטר רבוע עם 5 ילדים".
כסיוון ושמואל בזק, גם ורד אלרום ובעלה אמיר הכירו מילדות. זה היה במושב נחלים ליד פתח תקווה. היא סיימה בית ספר לאחיות בירושלים ועובדת בסורוקה. הוא לומד עבודה סוציאלית במכללת "ספיר".
60 המטרים הרבועים שלהם מאכלסים ארבעה ילדים. זמן לא רב גרו בקריית ארבע, אבל היא לא אהבה את המקום. "אין לי משהו נגד יו"ש, אבל אני מתחברת יותר לנגב". אחותה הייתה בין מקימי רתמים שליד רביבים, אח אחר גר בסנסנה ולפני שבועיים עברו הוריה למיתר. "כך שבאזור הזה אני מרגישה הכי בבית".
חגי (32) הוא רכז הקליטה של המקום. הגיע עם אשתו וארבעת ילדיו מקרני שומרון. "ראינו במגורים בנגב משימה חשובה".
משימה שתניב גם נדל"ן לא רע.
"שום משימה נדלניסטית. רצינו להפריח את הנגב ובאנו על אף הקשיים".
לכל ברור שטוסקנה זה לא. הריחוק מהמרכז, החיים ללא אינטרנט, ללא טלפון, ללא חשמל סדיר, ללא מכולת צמודה, ללא מקומות עבודה רבים. חגי עצמו, מהנדס מכונות, עובד בפארק המדע ברחובות. נסיעה של כשעה לכל כיוון.
אבל ייתכן שחגי נמצא כאן כי לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא גדל בגוש קטיף, אביו היה ממקימי "גן אור". אני מבקש לשמוע על חוויותיו מהפינוי, אך חגי, איש אדיב ורך דיבור, נחרץ בסירובו. "לא מדבר על הנושא הזה".
כרכז קליטה, משפחה מאום אל-חיראן תוכל לגור איתכם?
"לא אני קובע, אני לא ראש עיר ולא אחראי על היישוב חירן. הרי יש חוק במדינה וכל אחד שרוצה יכול לבוא ולגור. אני רק נותן שירותים ועזרה למי שרוצה לבוא".
אבל מה העמדה האישית שלך כלפי בדואי שירצה לגור ביישוב?
"כמו במיתר, כמו בעומר, מי שרוצה לגור - בא לגור. עכשיו אנחנו יישוב קטן. הוא יגדל ויהיה פתוח יותר. בדרך כלל אנשים מחפשים את החברים שלהם. אבל בין זה ובין לתת לו לגור - זה לא אני".
אתה אומר בעצם שזה יהיה יישוב פתוח למי שרוצה, כמו עומר או מיתר.
"אני יודע בדיוק כמוך איזה יישוב זה יהיה. אין לי שום מידע חוץ ממה שאני שומע מהתקשורת ומהמזכירות. מה שאני מכיר מהחוק הוא שהיום אין יישובים מגזריים".
אתה מכיר את הטענות של הבדואים שגוזלים מהם, שמגרשים אותם.
"אני רק יודע מהתוכנית שהפקידו שאין לזה אחיזה במציאות, שהם באמת לא היו שם 50 שנה".
על סמך מה אתה אומר את זה?
"לפני חמש שנים הייתי בסיור בחיראן, והיו עשירית מהבתים שיש שם כיום".
בנו בניגוד לחוק?
"אתה נשמע מופתע. שוב, אני לא נגדם. לא לקחתי גבעה והחלטתי לשבת עליה. זה מה שהמדינה החליטה כבר לפני 10 שנים. אמרו שזאת המשימה ואנחנו עושים אותה. לא בחרנו את שם היישוב או את מיקומו".
מה דעתך על כל מה שקורה בדרך?
"זה סיפור לא קל. אבל זה לא אנחנו נגד הבדואים".
שמואל בזק מרגיש שהוא לא בעימות עם מישהו. המניע של חבריו לגמרי ציוני. אין הם צד בוויכוח, "אלא רק חלק מהפאזל". לו ולחבריו אין דבר נגד איש, יהא זה דרוזי, דתי או חילוני. "אנחנו בעד כולם".
הבדואים שפגשתי טענו שבכל שישי באים המתיישבים לגבעה שליד הכפר ומתגרים בילדים. "אומרים להם: 'אתם תלכו ואנחנו נבוא במקומכם'". שמואל בזק אומר שלא כך. לפעמים עוצרים לקפה, אבל שיחות עומק לא נרשמו. "אין לי מה להגיד להם". הבדואים, לדעתו, מנסים להכניס את המתיישבים לסצנה לא מוסרית, כאנשים שבאים לגרש אותם, "אבל לא הכרתי את עצמי ככזה". במיוחד מכעיסים אותו הטלפונים מתל אביב "שמטילים דופי במוסריות שלי, שטוענים שאני מעיף בדואים מהבתים שלהם. איך אני לא מוסרי אם אני מקדם את החזון של בן-גוריון?"
אתה לפעמים שואל את עצמך למה צריך לקחת מהם אדמה כשחוות הבודדים פרושות על פני מאות דונמים?
"אין לי תשובה לזה, צריך לשאול אם תוכנית הבנייה צריכה להיות קילומטר מפה או קילומטר משם. אני מנסה לא להיכנס לזה".
יש לכם איזו אמפתיה כלפי המצב שלהם?
ורד אלרום: "בטח שיש. 60 אחוז מהמטופלות שלי בסורוקה הן בדואיות. באנו לפה כדי לגור איתם, יחד".
שמואל בזק: "כלפי הילדים שלהם יש לי רק אמפתיה. טרוניה יש לי להורים שלהם. למה חיכו לדקה ה-90? הרי הבינו שהם על אדמה שלא נקנתה כפי שאדם קונה ברעננה".
גם אצל היהודים מזהה בזק חוסר הבנה, אבל בכיוון אחר לגמרי. הם חייבים לפתח ציפיות, להעז לחלום, להביא לכאן כמה שיותר אנשים. "יש הרבה אי ודאות באוויר, אבל היא נדרשת". תהליכים לוקחים זמן וקיצורי דרך יש רק אצל הקטנים. "הילדים שלי מוכנים להפוך עולם למען שוקולד, אבל להגשמה נדרש זמן והיא מתממשת רק כשעושים אותה לאט ונכון".
בדרך הביתה עוברים דרך היער המאפיל. הרועים והגדיות שבים הביתה, פקק במעבר יתיר. מכוניות יורדת לשביל, עוקפות מימין. האבק שהן מעלות נלכד בפנסים ונראה כערפל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם