איך שרד חג החנוכה במסורת שלנו
יהיה קשה למצוא תרבות על פני כדור הארץ שלא מציינת את אמצע החורף בחג או בטקס כלשהו
בסוף סבתא שלי הורישה לי חנוכייה. ולא סתם חנוכייה, אלא חתיכת ארטיפקט היסטורי: מנורת עץ מגולפת בת מאה וחמישים שנה, בגובה של חצי מטר, שסבא שלה הביא איתו מגרמניה כשהיגר לארצות הברית. זה חפץ יפהפה ופרדוקסלי: מנורת עץ. מכיוון שהיה נדמה לי שאף אחד לא העלה בה אש מעולם, התחלתי לקיים בה את מצוות הדלקת נר של חנוכה.
מוזר: אישה שמעולם לא ראתה אותי באמת העניקה לי את חפץ הפולחן היחיד שמשמעותי מבחינתי. אני משוכנעת שזה היה אקראי לחלוטין. אולי רפרפה במוחה המחשבה, "נו, ולילדים של הבן הדתי נשאיר את חפצי היודאיקה", או שהיה לזה קשר לעובדת הולדתי ביומו האחרון של החג. אין לי דרך לדעת, וזה לא באמת משנה. דווקא המחשבה האקראית היא שמשחררת אותי ליפול אל תוך הטקס. לבנות אותו מחדש כרגע פרטי שלי.
מצווה 454 לפי ספירת ספר החינוך: שלא להוסיף על המצוות ופירושן. יהודי טוב יכול לשמור תרי"ג מצוות בלי להיתקל אפילו פעם אחת בתאריך כ"ה בכסלו, וגם אם ימשיך לקרוא את התנ"ך כולו לא ימצא זכר לחג החנוכה. אבל יהודי טוב באמת יזדעק עכשיו מול הנימה הקראית העולה מדבריי ויאמר: ומה עם רבנן וכל המצוות והחגים שרשומים על שמם?
מחשבה שעלתה בי לאחרונה ואני מתחילה לתת לה יותר ויותר תוקף: ההתעסקות עם המקור של הסיפור מוטעית מיסודה. אף שהיא מהווה את עיקר מה שאני עושה בטור הזה, היא כמעט לא רלוונטית. שאלה הרבה יותר מעניינת נוגעת לשרידותו של הסיפור. כלומר, לא מאיפה הגיע חג מסוים, אלא למה דווקא הוא תפס. השאלה הזו מעניינת במיוחד כשמסתכלים על שני חגים הנעוצים היטב במעגל השנה: חנוכה ופורים. פורים גיבה את עצמו לפחות מבחינת מקורות במגילת אסתר, שהצליחה איכשהו להשתחל לקאנון התנ"כי ברגע האחרון. ספרי החשמונאים, לעומת זאת, נפלו בעריכה, ועמם אזכורו הראשון של חג החנוכה.
חשמונאים ב’ פרק א’, פסוק כ"א: "ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו... וחגותם אותו כימי חג הסוכות". מה שלא מופיע בספר חשמונאים כלל הוא נס פך השמן - או נס כלשהו שהתרחש בימי המכבים. נראה שלפחות בפעם הראשונה שחגגו את חנוכה, התכוונו בסך הכל לחנוך את המקדש הנקי ואת המזבח המטוהר ולפצות על אובדן חג הסוכות, שלא נחגג בגלל טומאת המקדש. הכד הפלאי שהספיק לשמונת ימי בערה יפציע רק בחלוף יותר מחצי מילניום, בגמרא. שם ידונו גם בסוגי השמנים המתאימים להדלקת הנר ובשאר הלכות החג.
אולי בדיוק כאן נעוצה סיבת הצלחתו הפנומנלית של החג התלוש הזה. צריך לחשוב עליו בהקשר של עם בגולה, מנותק ממרכז הפולחן שלו. למרחק הפיזי תוסיפו גם את כל הזמן שחלף והסיט את התודעה הדתית ממקום של פולחן קורבנות מדמם להוויה רוחנית־אינטלקטואלית. הגלות היא לא רק מהאדמה, אלא גם, ובעיקר, מדם הקורבנות. הדת החדשה היא דת של מילים, של רעיונות. שלושת הרגלים עברו סובלימציה מחגים של עלייה לרגל וקורבנות - לימי תפילה. כל החגים מתרוקנים מתוכנם הממשי והופכים לסמלים, והנה מגיע חג שמעולם לא נקשר בכבלי הממשות אלא נולד כסמל: רעיונות גדולים ומופשטים כמו אור וחושך, מעטים מול רבים. נס פך השמן אינו אלא נס הספר, שמכיל בתוכו את האפשרות הפלאית שטקסט אחד קטן ימשיך להצית את דמיונם של בני דורות רבים.
יהיה קשה למצוא תרבות על פני כדור הארץ שלא מציינת את אמצע החורף בחג או בטקס כלשהו. כולם מבקשים להערות מעט אור לקרבו של היום הכי קצר וחשוך בשנה, 21 בדצמבר, או הימים שסביבו. המצרים עשו את זה, אחריהם הבבלים, וכולם: הסינים ותרבויות מזרח אסייתיות נוספות חוגגות סביב ה־21; התרבויות הסלאביות חוגגות דווקא את הלילה הכי ארוך, שבין 22 ל־23 בדצמבר, בחג המזכיר את ליל כל הקדושים האמריקני; והרומאים חגגו במשך השנים לפחות שלושה פסטיבלים שונים סביב הולדתו של אל השמש - בחגיגות שהתחילו ב־17 בדצמבר ונמשכו עד 25 בדצמבר. כשחג המולד הנוצרי הגיע, הייתה לו התבונה להשתבץ יפה בתאריכים קיימים.
גם מי שהגה את "קוואנזה", החג הטרי של הקהילה האפרו־אמריקנית, שיבץ אותו באופן טבעי בתוך מקבץ החגים המוכר של סוף דצמבר. קוואנזה נחגג במשך שבוע, בין 26 בדצמבר ל־1 בינואר, ואחד מסמליו המובהקים הוא מנורת שבעה נרות שנקראת "קינארה" ("חנוכייה", בסווהילי). הדלקת הנרות בקינארה נעשית באופן שישמע מוכר לכל מי שחגג אי פעם את חג החנוכה: קודם מדליקים את הנר האמצעי, ובכל יום שחולף מוסיפים עוד נר, עד שביום השביעי דולקת האש בכל שבעת קניה. הנר האמצעי, ה"שמש", יהיה תמיד בצבע שחור ויסמל את התרבות השחורה, ולצדו יידלקו, לסירוגין, נרות אדומים - סמל לדם שנשפך באדמת המולדת - משמאל; ונרות ירוקים - שמסמלים את האדמה עצמה - מימין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם