זיכרון של דג
נחמד לחשוב שכולנו היינו פעם קצת דגים. או אולי לא נחמד?
בבית שבו גדלתי היו שתי קומות, וביניהן, באמצע המדרגות - חלון קטן שהשקיף לקומה הראשונה. בתוך החלון הזה ישב אקווריום גדול, ואנחנו אהבנו לשבת על המדרגות ולצפות בדגים. היו לנו בעיקר דגי זהב, אבל גם דגים שחורים עגלגלים בעלי עיניים בולטות וזנב כפול, דגי מלאך דקי גזרה ומושבה שלמה של דגי גופי, שהתרבו - ובכן, כמו דגים. בשנייה שבקעו מהביצים היה צריך להעביר את הדגיגים הקטנים לאקווריום נפרד כדי למנוע מהדגים הגדולים יותר לאכול אותם. כל מי שגידל דגים בבית יודע שמדובר בדיירים בעלי תחלופה גבוהה במיוחד. לפחות פעם בשבוע צפה גופת דג על פני האקווריום והציבה בפנינו מבחן אומץ - לדוג אותו החוצה בעזרת רשת ירוקה, ולהוליכו כל הדרך לאסלה.
מי שחיסל את מגוון החיים באקווריום בסופו של דבר היה קרפיון אחד, עגמומי ואפור, שסירב לייעודו כקציצה. אחותי, שהצטרפה לאמא לסיבוב בשוק, עצרה את מוכר הדגים רגע לפני שהפטיש הלם בראש הדג והכריחה את אמא שלי לקחת אותו הביתה בשקית ניילון מלאה מים. הוא הצטרף לאקווריום כדייר זמני, נידון למוות שקנה עוד יום של חיים. מרגע שראינו אותו שוחה עם הדגים שלנו, כבר לא העלינו בדעתנו את האפשרות שהוא יהפוך למנה על השולחן. הוא חי שם שנתיים ארוכות ובודדות, שוחה באיטיות לאורך המטר של האקווריום, שוב והלוך ושוב. מדי פעם מישהו היה נזכר בו וזורק לו קצת אוכל. מישהו אחר היה זורק בדיחה מאוסה על היום שבו נהפוך אותו סוף־סוף לגפילטע שהוא נועד להיות. הדגים סביבו מתו במהירות ולא הוחלפו באחרים. ריחמנו עליו, היה לו כל כך צפוף באקווריום.
נוכחותו האיטית, הנעלמת, הייתה זו שהרגה אותו. מלחמת המפרץ בדיוק פרצה ויחד איתה נכנסה אלינו הביתה קופסה שחורה, לא גדולה במיוחד, עם מסך מרצד. הגרסה הרשמית הייתה שהטלוויזיה כאן בשביל החדשות, שנדע מה קורה בעולם. בפועל היא שימשה מוקד לבהייה משותפת של הרבה יותר מדי ילדים משועממים למוות מהחופש הארוך שהמלחמה הביאה איתה. האקווריום על דיירו היחיד נשכח כליל, והקרפיון העצוב מת ברעב. תמיד סיפרנו שהוא היה קורבנה הירושלמי היחיד של מלחמת המפרץ, אבל נראה שהגורם האמיתי למותו הייתה הטלוויזיה.
מצווה מספר 155: מצוות בדיקת סימני דגים. החלוקה לטהור וטמא לא פסחה על העולם שמתחת למים, ולפני שאנחנו אוכלים דג, עלינו לבדוק שהוא מציג שני סימני טהרה: סנפיר וקשקשת. לפי הגדרת ספר החינוך, סנפיר הוא "מה שבדג שהוא לו כעין כנפים שפורח בהן", וקשקשת היא "אותה קליפה שעליו, הדבוקה בכל גופו". על אף כשרותם למאכל הדגים לא מועלים לקורבן בפולחן המקדש, הכולל את רוב סוגי הצאן והבקר ואפילו כמה בעלי כנף. נדמה שהדג הכי חשוב בתנ"ך הוא דווקא זה שבלע אדם - הדג מסיפור יונה. כדי לרדת לעומקו של הרעיון צריך להביא את כל הסיפור, ואין זה המקום. אשאל רק: אדם שעומד בפני חורבן, למה שיברח לים? וכשהאל רוצה להעניש את האדם שברח לים, למה הוא בוחר להחזיר אותו לרחם? סליחה - למעי הדג?
סיפור תנ"כי אחר שהייתי מצפה לשמוע בו אזכור של דגים הוא סיפור המבול. בשיר של מתי כספי ויהורם טהרלב, הם נדיבים מספיק כדי להעלות את השיבוטה אל התיבה, אבל נח עצמו העלה (במידה רבה של היגיון) רק את בעלי החיים דרי היבשה. מעניין לחשוב על האופציה האחרת, שבה העולם חרב במבול ורק הדגים שורדים.
משום מה נדמה לנו שבאנו מעפר ואליו נשוב. אבל באנו ממי השפיר, והרבה־הרבה לפני כן - מהים. התחלנו את חיינו בשחייה, זרעונים קטנים שנעים במהירות בתוך נוזל. אנחנו נושמים היום בזכות העובדה שבתחרות הראשונה בחיינו - ניצחנו. אבל הרבה לפני ששחינו כזרעונים בדרך אל הביצית, היינו דגים. ולא רק אנחנו, ההומו ספיינס: כל המינים היבשתיים התחילו בים. לפני עשר שנים מצאו חוקרים את החוליה החסרה: מאובן של דג עם רגליים שמוכיח את המעבר מהים החוצה.
במאה ה־19 פיתח הביולוג ארנסט הקל תאוריה שלפיה ההתפתחות של הפרט מחקה את כל שלבי האבולוציה של המין שלו. הכלל שהקל ניסח לא מקובל כיום על החוקרים, אך עדיין קל למצוא דמיון בין צורת העובר בשלבי התפתחותו ברחם ובין צורות חיים שונות - כולל זנב שנעלם לפני הלידה ואפילו פתחים דמויי זימים בצוואר.
בתחילת ימיה של הנצרות, כשעוד הייתה כת סודית ונרדפת, אימצו המאמינים את סמל הדג כסימן ההיכר שלהם. הם סימנו כך מקומות מפגש ובתי קברות, והולך רגל שנתקל בזר היה מצייר במקלו קשת באדמה ומחכה לזר שישלים את הקשת השנייה שיוצרת את גוף הדג, ויעיד בכך על שותפותו בסוד. למה דווקא דג? אולי בגלל הנס שעשה ישו כשהאכיל רבבות אנשים בשלושה ככרות לחם ובשני דגים. אולי בגלל הדרך שבה הם מתרבים מחוץ לתחום העין הרואה ושומרים על קוד של שתיקה, קצת כמו המאמינים עצמם באותם ימים.
אבל הטענה הכי מקובלת בעניין צורת הדג נובעת דווקא ממשחק מילים. המילה היוונית לדג היא "איכטוס", אקרוסטיכון (ביוונית) של "ישו המשיח בן אלוהים המושיע". סמל הדג חזר לתפוצה נרחבת בארצות הברית עם ההתעוררות הפונדמנטליזם הנוצרי. אפשר למצוא את צורת הדג על פגושי מכוניות, בקעקועים, בצורת התכשיטים ואפילו כלוגו על כרטיסי ביקור. עכשיו ראיתי שיש גם סטיקר מחאה ובו צורת דג עם רגליים ובתוכו, במקום ג’יזס - דארווין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם