נהג חלש: האם עברתי את הקורס לנהיגה מונעת?
אפשר היה לראות את זה על פניהם של כל חבריי לקורס הנהיגה המונעת: את הכניעה
הדבר היחיד שזכרתי הוא שאת הזימון המקורי לקורס הנהיגה המונעת קיבלתי מתישהו ב־2004 (לאחר מכן התברר לי התאריך המדויק: 10/6/2004). עכשיו, אני ידוע כמאחר כרוני, ואפילו יש לי כמה מכרים שנוהגים לכנותי "בכיר קהילת המאחרים של גוש דן", אבל גם בשבילי זה קצת מוגזם.
"וואו, זה ממש מסע בזמן", אמר לי בעל הקפיטריה בגימנסיה הרצליה - שם נערך קורס הנהיגה המונעת - כששמע על הסיפור שלי. "מה עשית כל הזמן הזה שלא יכולת להגיע לקורס?"
"עזוב, אתה לא רוצה לדעת", אמרתי וחשבתי על כל הדברים שהספקתי לעשות בכמעט־עשור שעבר: כל הטעויות, כל ההסתבכויות, כל הקריסות, כל הזעזועים, כל המלחמות שהפסדתי אבל גם אלו שניצחתי. נכון שקרו לי הרבה דברים בכמעט־עשור הזה, אבל זה עדיין לא מצדיק אי הגעה לקורס.
הופתעתי מאוד לראות כמה רצינות יש לאנשים בקורס הזה. ישבתי שם בכיתה מספר 173 בגימנסיה הרצליה, הסתכלתי מהחלון, ושלא כמו אריק איינשטיין לא ראיתי אותה בדרך לגימנסיה - כל מה שראיתי היה רחבת אספלט ריקה וחשוכה, שהנחתי שהיא מגרש העינויים של מה שמכונה "שיעור חינוך גופני". עד שהמורה החביב של הקורס הכריז את שמי ושאל: "מה על הנהג לעשות כאשר הוא מבחין בסימנים מעידים שרכב ממול, בכביש דו־סיטרי, עלול לסטות מנתיבו?"
רציתי להגיד לו שאין לי מושג, כבר חמש שנים לא נהגתי ואני פשוט כאן כי זה אחד הדברים שאני צריך לעשות כדי לקבל בחזרה את הרישיון שלי, אבל ידעתי שזו לא תשובה שתספק אותו ומה שהוא רוצה לשמוע היא הודאה באשמה בסגנון "אני לא יודע, לא הייתי מרוכז". "תתחיל להקשיב, ליאור", אמר המורה, הצביע עם סמן הלייזר על הסיסמה שעל הלוח וקרא: "החיים הם ערך עליון".
האמת היא שאני כותב את השורות הללו בתשישות רבה, כשאני על סף השחיקה הסופית. הנפש שלי רעועה, שיערי פזור, אצבעותיי נוזלות על המקלדת ובתוך ראשי שאלה אחת: האם עברתי את המבחן? אני מדבר על "המבחן" הסופי שנערך בסיום 12 שעות הלימוד המתישות של לימודי הנהיגה המונעת.
את התוצאות אדע רק בתחילת השבוע הבא. במקרה שלא עברתי את המבחן, עליי להיבחן שוב ואף לשוב אל ספסל הלימודים. אינני יכול להרשות לעצמי לעבור את זה שוב, אני פריך מדי בשביל זה. אני אשבר. במבחן עצמו מותר לך להיכשל בחמש שאלות, וכבר עכשיו אני יודע שנכשלתי בארבע: אחת לגבי כיוון מראות הצד של הרכב, אחת לגבי מספר הפעמים שמהבהב אור ירוק לקראת סיומו, אחת לגבי הסכנות של גשם בהקשר של התנהגות הולכי רגל, ועוד שאלה שקשורה לאורות הערפל. הבעיה היא שיש עוד כמה שאלות שאני לא ממש זוכר אבל אני זוכר שדי ניחשתי אותן. בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד הוא שמדובר בקורס לא פשוט - במיוחד כשאתה כמוני: לא באמת נוהג. אבל ישבתי שם כי ידעתי שזה חשוב לא רק בשביל מניעת הנזקים הפוטנציאליים שאני עלול לגרום כשאשוב לשבת מאחורי ההגה, אלא בשביל הבגרות שלי, בשביל תהליך ההתבגרות שאני עובר.
בחצי שנה האחרונה החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל להתבגר. אין ספק, לא קל להיות בוגר ולעשות דברים למען "העתיד" - קונספט חדש לגמרי בחיי. כשאתה מתחיל לחשוב על "העתיד" אתה מתחיל לקבל דברים בהכנעה, כמו למשל את התופת הפדגוגית של משרד הרישוי. אפשר היה לראות את זה על פניהם של כל חבריי לקורס הנהיגה המונעת: את הכניעה. אפילו מי שחושבים שהם כאן רק בשביל הפרוטוקול ובעצם הם "עובדים" על משרד הרישוי - כי לא יעשו דבר ממה שלמדו אחר כך, בזמן הנהיגה - לא מבינים שכל מי שעבר את מפתן הדלת ונכנס לכיתה הזו הוא אדם כנוע שמשרד הרישוי ניצח אותו.
ישבתי שם בשיעור, המורה הסביר מהי עקיפה נכונה, ואני בהיתי באוויר וחשבתי לעצמי שהעולם כופף אותי, מעך אותי, הפך אותי לגרסה גנרית של עצמי-עצוב.
בגלל כל הדיבורים התחבורתיים נזכרתי פתאום בנסיעה הארוכה ביותר בחיי, שנסעתי לבדי לפני שמונה שנים מניו יורק סיטי לקורניש, ניו המפשייר, לביתו של האדם הסודי ביותר בעולם: ג'יי די סאלינג'ר (שאז עדיין היה בחיים). מדובר בנסיעה של 458 קילומטר, חמש שעות כל צד. באותה תקופה אמנם היה לי רישיון ישראלי פלוס רישיון בינלאומי אבל הייתי אבוד במיוחד, ואל סאלינג'ר נסעתי בתקווה למצוא תשובה לשאלה: איך לא הופכים למבוגרים מזויפים (ועל הדרך חשבתי גם לראיין אותו למעריב - שזה המעשה הכי מזויף שאפשר לעשות). הנחתי שסאלינג'ר, שכתב את דמותו של הולדן קולפילד - שהוא בעצם פיטר פן של הזמן החדש, של העולם המודרני - ידע אולי לייעץ לי בעניין ההתנהלות מול העולם המחורבן שדורש ממני לציית לחוקים שלו ומנסה לאלף אותי ולהפוך אותי ל"עוד אחד".
לא מצאתי את סאלינג'ר באותה נסיעה ולא קיבלתי תשובות אבל הנהיגה שלי הייתה מושלמת. אני חושב שזה היה השיא שלי מבחינה תעבורתית. אבל גם מבחינה זו שבנסיעה הזאת הבנתי שכנראה אי אפשר לנצח את הזמן - ולכן יש רק ברירה אחת: להישאב לעולם הסמים, שם לאף אחד אין גיל. רק בסוף שנות השימוש שלי הבנתי לצערי שגם בעולם הסמים אתה עובר תהליך התבגרות מסוים (אתה הופך מג'אנקי טרי ונמרץ לג'אנקי מבוגר, חסר כוחות ובלוי) והדרך היחידה להישאר צעיר לנצח היא למות, ובאמת הייתי נחוש למות. אבל בסוף, בצורה פלאית, גיליתי את החיים במכון גמילה בלוס אנג'לס.
"ליאור", שמעתי את המורה מרים את קולו, "אתה נוהג בשטח עירוני, אוטובוס שמסיע ילדים נוסע לפנייך, אתה עוקף אותו או לא?" רציתי להגיד לו שאין לי כל יכולת לענות על השאלה כי אין לי רישיון ואני לא נוהג, לא בשטח עירוני ולא בשטח בינעירוני ולא בסתם שטח. המקומות היחידים שאני נוהג בהם הם בדמיון שלי, וגם שם עוצרים אותי ונותנים לי שלילה על המקום. אבל מובן שידעתי מה הוא רוצה לשמוע אז אמרתי את זה: "אני מתנצל, לא הייתי מרוכז".
"חוסר ריכוז, ליאור", הוא אמר, "הוא האויב שלך. חוסר ריכוז הוא בדיוק מה שהוביל אותך לכאן".
"נכון", אמרתי.
אחר כך הוא הצביע עם סמן הלייזר על המשפט שהיה כתוב על הלוח. "החיים הם", אמר, ושאר הכיתה הצטרפה: "ערך עליון!"
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם