רב"ט רובוט: הצצה לצה"ל שנת 2035
מחקר של המכון למחקרי בטחון לאומי משרטט את שדה הקרב העתידי, שיהיה ריק כמעט מחיילים אנושיים. זה יהיה כואב הרבה פחות
"רובוטים יוכלו להוציא לפועל חלק משמעותי מהמשימות ששמורות היום לבני אדם", מוסיף ד"ר רועי צזנה, גם הוא מהיחידה לחיזוי טכנולוגי וחברתי באוניברסיטת תל אביב. "הרובוטים יבצעו משימות בצורה שונה, אבל יוכלו להחליף חלק מבני האדם בשטח. במקרים מסוימים הם יוכלו לעשות את המשימות טוב יותר ומהר יותר".
"למעשה, קרוב לוודאי שאנחנו נגיע למצב שבמשימות רבות, אם הגנרל יבחר להשתמש בבני אדם במקום ברובוטים, זה יהיה מתכון לכישלון חרוץ. למשל, אנחנו רואים שזמן התגובה של הרובוטים הולך ויורד. בעוד עשרים שנה זמן התגובה שלהם יהיה 0.1 שניות . זה הרבה פחות מזמן התגובה של האדם בעל האינסטינקטים המחודדים ביותר. במצב הזה זו תהיה טיפשות להשתמש בחיילים אנושיים כנגד רובוטים. בכלל, התקווה הגדולה היא שנוכל לוותר על חלק מהחללים במלחמות ובמבצעים צבאיים".
האופטמן: "יש מצבים שבהם השימוש ברובוטים ולא בבני אדם ממש טריוויאלי. למשל, כניסה לאזורים מזוהמים בחומרים כימיים או ביולוגיים. רובוט לא נפגע מהחומרים האלה. זה רלוונטי גם לזיהוי ניצולים בהריסות אחרי רעידות אדמה. רובוטים קטנים שיכולים לחדור דרך כל מיני חרכים בין ההריסות ולחפש ניצולים, למשל".
בינה אנושית היא משהו שעדיין אין לרובוטים.
צזנה: "אינטליגנציה רגשית היא באמת אחת המגבלות שקיימות כיום בפני הרובוטיקה. אנחנו רואים שזה הולך ומשתכלל, והרובוטים יוכלו ללמוד מהניסיון של עצמם ושל אחרים. אין ספק, לרובוטים יש תחרות מסוימת עם בני האדם".
צזנה והאופטמן לא סובלים מהזיות. כלומר, לא הם אלה שסובלים. ההוזים הם עשרות המומחים שאיתם התייעצו במסגרת "מחקר בחיזוי טכנולוגי ומדיניות" שנערך בשנתיים האחרונות במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ביוזמת יואב זקס, ראש התוכנית. ובתרגום לעברית - מחקר שבודק כיצד ייראה שדה הקרב העתידי וכיצד יש להיערך לשינויים בתחומים שונים.
בשלב הראשון החוקרים בנו תחזית מבוססת של ההתפתחות הטכנולוגית ב-20 השנים הקרובות, בדגש על כלים בלתי מאוישים; בשלב השני רוכזו הממצאים והוצגו בפני קבוצת דיון בת מאות משתתפים, כדי לנסות לגבש מדיניות מתאימה להתפתחויות הטכנולוגיות; ולבסוף - המשתתפים הגיעו למסקנות. המסקנות הסופיות יעובדו למסמך מקיף שיתאר את השינוי הטכנולוגי הצפוי, יחד עם המלצות קונקרטיות בתחומים השונים לממשלת ישראל ולצה"ל.
ראשית, לשורה התחתונה. "משלב החיזוי הטכנולוגי נגזרו שלוש מסקנות", מסבירה לירן ענתבי, מנהלת המחקר. "כל משימה צבאית תוכל להיות מתוכננת בצורה אוטונומית. כמעט כל משימה צבאית תוכל גם להתבצע אוטונומית, ומרבית הכלים יפעלו בנחילים, זאת אומרת קבוצה של כלים שפועלים בשיתוף פעולה, בתקשורת מהירה ביניהם, ללא מעורבות יד אדם. הדברים האלה יגבירו את הקצב של שדה הקרב עד מעל לקצה גבול היכולת האנושית". למסקנות האלה הגיעו האופטמן וצזנה בשלב הראשון, שלב החיזוי הטכנולוגי.
"הכוונה הייתה להסתכל על המערכות הלא מאוישות בים, ביבשה ובאוויר", מסביר ד"ר האופטמן, "לזהות בהן כל מיני מאפיינים טכנולוגיים ולחזות בעזרת מומחים איך הן ישתפרו על ציר הזמן, מעכשיו עד עוד עשרים שנה". אלא שהכותרת - כלים בלתי מאוישים אוטונומיים - לא רחוקה מהמציאות. "כבר היום כל כלי שאתה רואה באוויר הוא מה שנקרא סמי-אוטונומי. אוטונומי למחצה", מסביר ד"ר צזנה.
האופטמן: "אתה יכול להגדיר לו את המטרה אבל הוא יבחר את הנתיב בעצמו. אוטונומי לגמרי זה שהוא גם יבחר את המטרה וגם יחליט אם לתקוף או לא". צזנה: "למעשה, לכלי אוטונומי למחצה אתה אומר לפנות ימינה, ובמקום שהמפעיל יצטרך לחשב את כל הזוויות הכלי עושה כמה חישובים בסיסיים בעצמו כדי להבין איך הוא צריך להסתובב".
במסגרת המחקר פנו שני החוקרים למומחים שעוסקים בפיתוח טכנולוגיות העתיד. הם שאלו את המומחים על סיכויי ההיתכנות של יכולות שונות בתחום הכב"מים (כלי בלתי מאויש). התוצאות היו מפתיעות.
"החלטנו לשאול את המומחים גם שאלות מוזרות", אומר צזנה, שספרו "המדריך לעתיד" יראה אור בקרוב. "שאלנו אותם, למשל, מתי חומרים שמחלימים מעצמם יתחילו להיכנס לשימוש ברובוטים צבאיים. מה זה אומר? שאם הרובוט חוטף שריטה מרסיס של פגז, כמה שעות בשמש גורמות לתגובה כימית על המכסה שלו שגורמת לשריטה להיעלם. אתה יודע, אם רובוט עובד מהר יותר או לאורך זמן זה לא משנה את כללי המשחק. אבל אם הוא יודע לשכפל את עצמו וליצור עוד עשרות עותקים - כאן אתה כבר משנה את כללי המשחק לחלוטין".
האופטמן : "לא המצאנו שום דבר. אלה דברים שבמעבדות כבר יש לגביהם התחלות של מחקר, הדגמות ועוד. אלה לא שאלות לפי דמיוננו הקודח, אלא על סמך מה שאנחנו יודעים שמתפתח במעבדות. אתה יכול לזרוק שאלות ערטילאיות לגמרי ולא תהיה להן אחיזה במציאות, ואנחנו כן רצינו שתהיה אחיזה במציאות - רק שמדובר יהיה בדברים שעדיין לא קיימים היום ויש סיכוי שהם יופיעו בשדה הקרב בעשרים השנים הקרובות. לדוגמה, אם הרובוט צריך להיכנס בחריץ צר, הוא ידע לכווץ את עצמו ולהיכנס כמו תולעת".
צזנה : "קודם כל, רבות מהתחזיות, מהתשובות של המומחים, קבעו שעד שנת 2028 לרובוטים אוטונומיים בשדה הקרב כבר תהיה יכולת להחלים בעצמם מפגיעות מסוימות. זה לא אומר בהכרח שהם יוכלו לבנות את עצמם, אבל כן להחלים מסוג מסוים של פגיעות. מובן שהיכולת תשתפר עם הזמן. עוד משהו: רבים מהמומחים חושבים שעד 2028 נגיע למצב שרובוטים יהיו בעלי הסוואה מושלמת באור הנראה. במילים אחרות - בלתי נראים. בשלב הזה בני אדם לא יוכלו להסתדר בלי רובוטים משלהם כדי לזהות את הרובוטים האלה".
האופטמן : "ושוב, זה לא פרי הדמיון שלנו. אנחנו יודעים שזה אפשרי. היו הדגמות מעבדה של סוג מסוים של חומרים שאם אתה עוטף באמצעותם משהו - לא רואים אותו, עם כל מיני הגבלות".
צזנה והאופטמן מספרים שבכל שאלה השאירו למומחים תשובה אופציונלית שמשמעותה "לעולם לא". בכל המקרים רובם המכריע של המומחים לא שלל לחלוטין את קיום הטכנולוגיה. באחת השאלות, מתוך שלושים מומחים שענו, רק שנים חשבו שרובוטים לעולם לא יוכלו לשכפל את עצמם.
ואם כבר שכפול, בחזרה לנחילים. "בדיוק כמו שיש לך נחיל חרקים או נמלים", מסביר צזנה, "יש לך נמלים פועלות ונמלים לוחמות, וגם בהן יש גדולות וקטנות וכל אחת משרתת פונקציה אחרת. באותה צורה מתחילים לתכנן נחילי רובוטים: אחד מהם יהיה עם קשר, אחד עם צבתות שבעזרתן יוכל להרים דברים, אחד עם לייזר שיכול לחתוך, וכולם יתקשרו אחד עם האחר. המומחים חוזים שבעוד עשרים שנה יהיו לך נחילים של עשרות ואולי אפילו מאות כלים בנחיל אחד, שיתפקד כגוף אחד".
עזבו את הרומנטיקה האפוקליפטית שטמונה בתמונת נחיל רובוטים שועט לגבול הצפוני. מדובר, קודם כל, בפרקטיקה. "אתה יורה פגז לתוך נחיל, אתה תפיל רובוט אחד, שניים, שלושה, אבל יש לך עדיין 300 רובוטים שממשיכים באותה הפעולה ומתעלמים מהחברים שלהם שנפלו", אומר צזנה. "לעומת זאת, רובוט רגיל, אם תירה בו פגז היום - נגמר הסיפור. במקרים מסוימים רובוטים אחרים יוכלו לתפוס את התפקיד של הרובוט שנפגע".
האופטמן : "במחקר בתחום הזה נחילי חרקים וציפורים הם באמת מקור השראה. המדענים בתחום הזה, חלקם לפחות, מנסים ללמוד ממה שקורה בטבע. אתה רואה חוקרי רובוטיקה שבמעבדות שלהם יש נחילי נמלים. הם חוקרים את ההתנהגות של הנחילים כי אחד הדברים המעניינים בנחיל הוא שכל פרט בו יכול להיות טיפש, אבל בגלל ההתנהגות הקבוצתית יש איזו תבונה שנובעת מעצם העובדה שהמידע זורם בין כולם. אתה מסתכל על להקת ציפורים שטסה, נדמה לך שיש איזה מוח-על שמפקח עליהם ואומר 'אתה תהיה הראשון ואתה השני'. לא , זה נוצר מעצמו".
הבעיה העיקרית של הרובוטים - רגע לפני שהם משכפלים את עצמם או מתכווצים משמעותית - היא הפקפוק האנושי. בדיוק כמו השתעשעות ברעיון של מסך מגע מגיב לפני שני עשורים, כך גם התחזית של צזנה והאופטמן נשמעת תלושה לרוב האנשים. אבל החוקרים לא מתרגשים. "לפני עשרים שנה, אם היית אומר לטייסים 'בעתיד לא יצטרכו אתכם. כלים מעופפים יעשו חלק ממה שאתם עושים או את כולו', הם היו אומרים לך 'שטויות, לעולם לא יוותרו על טייסים'", אומר האופטמן. "היום כבר מבינים שזה לא המצב והאמריקנים כבר מתחילים להסב מטוסי קרב מאוישים ללא-מאוישים".
צזנה : "הרי מה טייס עושה היום? הוא לוחץ על הכפתור, בוחר את המטרה ומשחרר פצצה חכמה. מה זה פצצה חכמה? זה רובוט שיש לו כנפיים, מחליט מה הנתיב שלו, מתכוונן, ויכול לבטל את עצמו במקרה הצורך. אנחנו אפילו לא קולטים עד כמה זה נכנס לשימוש".
צלחנו עשרים שנה, הגענו לעתיד. כעת, מה נעשה עם רובוטים קטלניים שדוהרים על דעת עצמם בגבולות המדינה? לקדמה, כך מתברר, יש השלכות כמעט בכל תחום. משפטי, מדיני, כלכלי. לכל אלה צריך להיערך. אבל כיצד?
החיזוי של צזנה והאופטמן, שצייר את פני שדה הקרב העתידי, הועבר לאנשי חברת "צופן העתיד". החברה, המתמחה בתחום חשיבת העתיד, מסייעת לארגונים וחברות באמצעות טכניקות וכלים שונים לעצב אסטרטגיה נכונה למהלכים עתידיים. המטרה הייתה לאמץ את המסקנות שנוגעות לפני שדה הקרב העתידי ולגבש מדיניות תואמת. "זה כל הרעיון של פרויקטים כאלה", מסביר פרופ' דוד פסיג, נשיא החברה. "לעשות תחזית, להתחיל לדון בהשלכות שלהן וכבר היום להתחיל במדיניות שונה. אין ברירה. אם לא תחשוב ארוך-טווח, אתה כל הזמן תאחר".
לצורך כך השתמשה החברה בשיטה של דיון קולקטיבי, שמתבססת על חוכמת ההמון: קבוצת משתתפים גדולה - כולם קשורים באופן ישיר או עקיף לתחום - שמנהלת דיון מקוון בעזרת תוכנה ייעודית, בו זמנית, במהלך כמה שבועות. "במקום לקיים דיון סביב שולחן עם עשרה אנשים, אתה מקיים דיון של מאות ולפעמים אלפי אנשים בו זמנית", אומר עופר מורגנשטרן, מנכ"ל החברה. "הגיעו למסקנה שלחוכמת ההמונים הקולקטיבית יש יתרון כי היא מסוגלת להפיק תובנות טובות יותר מאשר קבוצה של מומחים או מומחה יחיד בתחום מסוים".
"אחת הבעיות של כולנו היא שאנחנו שבויים בקונספציות", מסביר פסיג, שפיתח את המתודולוגיה לפני כעשרים שנה. "וככל שאתה יותר מומחה כך אתה יותר שבוי בקונספציות. הרעיון של תבונת המונים הוא שאם אתה פותח דיון או הצבעה על נושא מסוים לכמות גדולה יותר של אנשים, אז עם דיון נכון והצבעה מסודרת, אתה יכול לנפות את הרעש ואת הלכלוך ואת האגו ואת המעמד של האנשים, ויוצר תבונה מגובשת יותר לגבי סוגיות שונות ביחס לעתיד".
לדיון כזה יש כמה תנאים. "קודם כל אנחנו בוחרים קבוצות הטרוגניות", מפרט מורגנשטרן. "למשל, אם אנחנו מדברים על כב"מים, אז יש היבטים ביטחוניים, צבאיים, משפטיים, כלכליים. אנחנו מביאים אנשים מכל התחומים האלה שינהלו את הדיון. דבר שני, אנחנו מנהלים דיון אנונימי. כשאתה מדבר אנונימית דרך המערכת, אתה לא יודע אם מולך יושב אחרון החוקרים במכון או מנהל המכון, ולכן אתה מרשה לעצמך לדבר לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם. אתה לא נרתע. דבר שלישי, אנחנו מביאים גם אנשים שחיים בשטח. לא רק מנהלים ואנשים בדרגות בכירות. הבאנו לדיון אנשים שמפעילים כב"מים".
פסיג : "וכמובן יש משקל לכמות האנשים. נסה לעשות דיון כזה עם עשרה אנשים תראה איזה בלגן יהיה, במיוחד באופי הישראלי. פה אתה מנהל דיון של מאות ביחד והדיון מנוהל, מסודר, ויש תהליך של התקדמות, ותוצר שכולם מסכימים עליו".
מורגנשטרן : "מה שיפה בדיון כזה הוא שיכול לשבת מישהו בשלוש בלילה, להעלות שאלה, להגיב לרעיון. עשינו תהליך עם המשטרה, חצי מהמשתתפים היו שוטרים וחצי היו אזרחים. הם לא ידעו מי אזרח ומי שוטר. אתה יכול לחבר את כל בעלי העניין של הארגון באופן שאף פעם לא יכולת קודם לכן, והם יביאו לך תובנות שלא היית מקבל אם היית שואל עשרים מנהלים בכירים בארגון. זה דיון מתגלגל. לכל שלב מקצים בין שבועיים לשלושה, ובסופם יוצאת אמירה קבוצתית עם הסכמה".
פסיג : "זה לא סתם שיח. זה לא קשקשת, לא פייסבוק. אנשים צריכים לשאול שאלות, גומרים את שלב השאלות, מתחילים לתת הנמקות ומתחילים לשכנע זה את זה. אחר כך מצביעים". קודם קיבלו המשתתפים את מסקנות החיזוי הטכנולוגי והתבקשו להציג שאלות רלוונטיות. "הם מכניסים שאלות וכולם נחשפים לכל השאלות", אומר מורגנשטרן. "זה מעלה אסוציאציות לעוד שאלות. אנחנו לוקחים אותן ומייצרים רשימה של שאלות מגובשות שאיתן אנחנו הולכים לשלב הבא. למשל, האם כל הזמן חייב להיות אדם בחוג קבלת ההחלטות של כב"מים, או שאפשר לתת להם להיות אוטונומיים לחלוטין, כלומר להסתכל, לקלוט, לעבד ולתקוף? יש לזה הרבה השלכות".
במה דנו בקבוצה? בין היתר, בהשלכות המשפטיות של מחסל רובוטי בשירות צה"ל. פנינה שרביט-ברוך, מומחית למשפט בינלאומי וחוקרת במכון, הייתה בין המשתתפות בדיון הקולקטיבי. "בתחום כלי הנשק הבלתי מאוישים, האוטונומיים, יש דיון סוער בקהילה המשפטית הבינלאומית", היא מגלה. "יש ארגוני זכויות אדם כמו Human Rights Watch שהוציא דו"ח נחרץ על אי חוקיות של כלי נשק כאלה.
יש להם חשש שאם מוציאים את האדם משדה הקרב אז מגיעים למצב שבו לא יכובדו הכללים של דיני מלחמה. בכלל, הם חוששים שאנחנו הופכים את מחיר המלחמה לנסבל, כי אתה יכול לפעול בלי לסכן חיי אדם, מה שיהפוך את המלחמה לקלה מדי. לטענתם, כל מיני שיקולים שהיום מונעים הפעלת כוח יוסרו, ואז האלטרנטיבה הכי קלה תהיה להסתער קדימה, לשלוח את הרובוטים האלה להרוג. היכולת הזו, הם חוששים, תרחיב את השימוש בכוח".
זה לא רק עוצמת הכוח שיופעל, אלא גם שאלת האחריות. "ברגע שאתה מוציא את האדם מהסיפור הזה, את מי אתה מאשים, את הרובוט? את המתכנת שלו?" היא שואלת. "אלה הטיעונים העיקריים, שהם כמובן לא טיעונים משפטים, אלא נוגעים לעניין המוסרי והאתי, אבל מתרחשים גם בזירה המשפטית. מול הטיעונים האלה יש מי שאומרים שבלי לזלזל בחששות האלה, הפתרון הוא לא הוצאה מהחוק ואיסור על פיתוח כלי נשק כאלה, אלא הסדרה של התחום. הטענה העיקרית היא שאין משמעות לקביעת איסור. אם יהיה איסור הוא לא באמת ימנע ממדינות לפתח, ואם זה ימנע, זה ימנע מהמדינות שומרות החוק. מדינות אחרות ימשיכו לפתח".
מערכת היחסים המאתגרת בין הטכנולוגיה המתפתחת לחוק הבינלאומי עמדה גם היא במרכז הדיון, והיא עתידה להעסיק לא מעט את ממשלת ישראל בשנים הקרובות. "לצורך העניין ניקח את שני העקרונות הכי בסיסיים: עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות", מסבירה שרביט-ברוך. "עקרון ההבחנה מתיר ללוחם להרוג רק לוחמים של הצד השני ולפגוע רק במטרות צבאיות. אסור לו לפגוע באזרחים. כשהוא פוגע במטרה צבאית לגיטימית ועלול להיגרם נזק לאזרחים, מותר לו לעשות את הפעולה רק אם הנזק לאזרחים יהיה מידתי. אלה הכללים הבסיסיים".
"כמו שהכללים האלה חלים על לוחם אדם, הם יכולים לחול גם על לוחם רובוט. עכשיו צריך לראות איך מבטיחים את זה. צריך למצוא דרכים לוודא שהרובוט יודע לעשות את ההבחנה ולזהות אם לפניו לוחם או אזרח. יכול להיות שבמקרה של ספק אסור לו לפגוע".
ומה לגבי המידתיות?
"המידתיות היא סוגיה קשה עוד יותר. למידתיות אין נוסחאות מדויקות. אם רובוט רואה כלי נשק של הצד השני מותר לו לפגוע בהם, ועכשיו הוא צריך להעריך מה יקרה לאזרחים שליד. האיזון, האם עשרה אזרחים שייפגעו זה מידתי או לא - זה משהו שאין לגביו נוסחה. פה אתה צריך לתרגם את זה לנוסחה שלפיה הרובוט יפעל, וזה לא פשוט. לכן, דווקא אם רוצים להגן ולעגן את הכללים, צריך להכיר בטכנולוגיה ולוודא שהפרמטרים האלה נכנסים כבר בשלבי התכנון".
אפשרי? האם רובוט קטלני אוטונומי יוכל לקבל, כבר בשלב הפיתוח, תכונות שקולות ו"רחמניות" שיאפשרו לו להגביל את האש במידה של פגיעה בלתי סבירה באזרחים? השאלה תישאר ללא מענה, בינתיים. אולם בעוד המערב מתעסק במצפון ומידתיות - הטכנולוגיה דוהרת, בעיקר במדינות שבהן לא משתחווים בפני השופטים בהאג.
"סין, רוסיה ועוד לא מעט מדינות מתעסקות עם הדבר הזה, ובוא נאמר שהן לא לוקחות על עצמן את הנורמות של העולם המשפטי כמו שהעולם המערבי לוקח", פוסק אלון אונגר, מומחה לכלים בלתי מאוישים ומשתתף במחקר. "אותו הדבר אצל ארגוני הטרור. אני לא רואה סיטואציה שבה העולם המערבי יאפשר מצאיות שבה לא האדם יהיה מי שיקבל את ההחלטה בסופו של דבר. זה נראה לי רחוק מדי. אני מתקשה לראות מצב שהאנושות מפתחת כלים שיחליטו החלטות אגרסיביות באופן אוטונומי. אני חושב שהאנושות תעצור את זה באיזו נקודה ותחליט שזה מחוץ לחוק. היא החליטה את זה בכל מיני סוגים של נשק להשמדה המונית. טכנולוגית? כבר שנים אין בעיה לעשות את זה".
אז למה זה לא קרה עד עכשיו?
"למה השיבוטים נעצרו באיזו נקודה ולא ממשיכים אותם, או שמי שממשיך אותם נחשב למי שפוגע באנושות? כי האנושות לא רוצה ללכת לשם. השאלה היא אם העולם יחליט שהטכנולוגיה הזו אסורה או לא. לייצר מצב שבו המכונה תגבר על האדם באופן אבסולוטי - אתה צריך לשם כך מכונה מאוד קטלנית, ועצמאית, על סף בלתי נשלטת".
אונגר, שעוסק בתחום כבר יותר משני עשורים, משוכנע שהעולם שם לעצמו רגל בדרך לקפיצה הטכנולוגית. "אין בעיה לשלוט על מטוס נוסעים או על מטוס תובלה מרחוק", הוא אומר. "כבר שנים שזו לא בעיה בכלל, הרי כל הנחיתות אוטומטיות והטייס אוטומטי. אלא מה? הרגולציה לא תומכת בזה. גם הפסיכולוגיה לא מוכנה לקבל את זה. זאת אומרת, לאנשים יהיה קשה מאוד לקבל מטוס נוסעים שלא מאויש בטייס. זה גם לא הגיוני.
ומה עם מטוס תובלה לא מאויש? הלא אין בעיה לעשות את זה. אבל גם את זה לא עושים, כי חוששים ממה שיקרה אם התקשורת לא תעבוד בסיטואציה כזו או אחרת. אישית אני מאמין שמטוסי תובלה יטוסו באופן לא מאויש בעוד עשר שנים. אבל הטכנולוגיה כבר פה 30-20 שנה. אז יכול להיות שהטכנולוגיות שמדברים עליהן במחקר הזה יהיו כאן בעוד עשרים שנה, אבל האם ישתמשו בהן? להערכתי ממש לא".
"זה מזכיר לי שיחה שהתנהלה לפני כמה שנים על היכולת לפתח מטוסים קטנים במקום מכוניות", אומרת שרביט-ברוך. "גם אז אמרו לי 'הפער הוא לא טכנולוגי. הפער הוא הצורך בכללים'. כשאתה נוסע במכונית יש כבישים, מסלולים, חוקים. גם פה אתה צריך להסדיר את זה, אחרת יהיה בלגן אימים. זה עניין של כללים והסדרים, וזה גורם מעכב לא פחות מהטכנולוגיה".
אונגר: "בשנה-שנתיים האחרונות התרחש שינוי גדול מאוד. נכנסנו, מכל מיני סיבות, למרוץ חימוש עולמי של כלים בלתי מאוישים. הטכנולוגיה שאנחנו מדברים עליה - יהיו מי שייקחו אותה למקומות שליליים, וצריך לפקח על כך. אבל לשימושים אחרים? נכון להיום אין שום סיבה שעל הגבול ייסע רכב רגיל ולא רכב רובוטי. אין שום סיבה שרובוט לא יסחב ציוד לחיילים. בסוף זו לא שאלת היכולת אלא שאלת השימוש. דיברו פה על כמויות גדולות של נחילים שיעבדו יחד. אז נחילים יכולים להיות דבר מצוין בצורה אחת ויכולים להיות דבר קטסטרופלי בצורה אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם