פיליפינים: ארץ רחוקה, נידחת ושקופה
ביקור בדרום ת"א אחרי הטייפון: בתחנה המרכזית ישנו מתחם חנויות שכולו על טהרת הפיליפינים. חלק מדברים על הסערה וחלק עסוקים בטרדות היום
מתי אנחנו נחשפים לפיליפינים? ככל שאנחנו מתבגרים בגיל, ופתאום אנחנו זקוקים למטפל או מטפלת לאימא או לסבא, לגיבור מבצע אנטבה שנותר נכה, או לעתים אפילו לנו. העם הפיליפיני מייצר כנראה רבבות או מאות אלפי גברים ונשים שנולדו כדי לטפל ולסעוד אחרים. פיליפינים הם לא בדיוק אנשים אצלנו, אלא הגדרה או תואר ליצורים מצילי חיים או משפרי איכות חיים.
כשטייפון מכה במהירות 400 קמ"ש בעיירת החוף טקלובן הוא לא משאיר סיכוי למי שעומד בדרכו. בדרך כלל התקשורת המערבית, וישראל אינה יוצאת מהכלל, תתייחס לרעידת אדמה בקליפורניה, שבה ייהרגו חמישה אנשים, בכותרות גדולות פי כמה מאסון טבע שימית רבבות ויחריב חבלי ארץ בבנגלדש או באינדונזיה. פיליפינים נוגעת לנו קצת יותר בגלל הקהילה הגדולה שחיה כאן בקרבנו, ולפי אומדנים לא רשמיים מונה בין 25 ל-40 אלף איש. תוכלו לראות אותם בגנים ציבוריים, יושבים על הספסל וצמודים למטופליהם. בהלוויה של האלוף אברהם "ברן" אדן עמדו ליד גנרלים קשישים עטורי תהילה מטפלים פיליפינים.
אתמול (יום א') הסתובבנו במעוזים הפיליפיניים בדרום העיר, בואכה התחנה המרכזית, רחוב לבנדה והסמטאות היוצאות ממנו. המכולת הפיליפינית של היל ואלן היא מוקד עלייה לרגל לקהילה שבאה לבכות, לדאוג, להתעדכן ולתרום חלק מהכספים שהם משתכרים כאן למאות האלפים שנותרו פתאום ללא קורת גג. בסוף השבוע התכנסו רבים בכנסייה ברחוב לבנדה כדי להתפלל לשלום יקיריהם, שעם חלקם אבד הקשר בגלל קריסת אמצעי התקשורת במקום. היל נמצא בישראל כמעט ארבע שנים, ועובד כאיש אחזקה בביתו של דיפלומט אמריקאי. הוא חבר לאלן, שחיה כאן 22 שנה ומגדלת איתו את שני בניהם.
היל מחובר דרך האינטרנט לטלוויזיה שמשדרת ממנילה ומדווחת על ממדי ההרס: "זה בעיה. אי אפשר עכשיו להגיע לשם במכונית או ברגל. רק במטוס או באונייה. כל הבתים נהרסו שם וזה נראו כמו מגרש גדול של זבל". בתור לקופה עומדת ליזה, שקטה ומהורהרת. היא נמצאת כאן חמש שנים, אבל כבר שלושה ימים שהיא לא ישנה ובקושי מתפקדת בעבודה: "אני מהאזור שנמצא במרכז הצרה הזאת. יש לי אמא, אבא ואחות, אבל החיבור שיש לי איתם דרך האינטרנט קרס ואני משתגעת מדאגה. אין מה לעשות, רק לחכות עד שהקשר יתחדש".
האנשים במכולת מתעדכנים זה מזה והפחד מתעצם. הם קמו בבוקר בידיעה שמספר ההרוגים עומד על אלף, ועכשיו התעדכנו שהמספרים גדולים פי עשרה. אלן אומרת: "אמרו אצלנו שם ברדיו ובטלוויזיה ששתי מדינות הודיעו כבר שהן עוזרות לפיליפינים עכשיו, וזה ניו זילנד וישראל. כל הזמן מזכירים שם את ישראל, ואני מאוד שמחה".
בתחנה המרכזית "החדשה", בקומה הרביעית, ישנו מתחם חנויות שכולו על טהרת הפיליפינים. הם בעיקר עומדים ומדברים, חלק על הטייפון שפגע במולדת וחלק עסוקים בטרדות היום. בחזית החנות עומד ג'ו, מטפל שנמצא כאן כבר שבע שנים. משפחתו נמצאת באזור מנילה. יש לו שם אישה ובן, שאותם ראה בפעם האחרונה לפני ארבע שנים וחצי. הפרנסה משאירה אותו כאן. ג'ו מעריך שיזדקק לעוד ארבע-חמש שנים כאן, בטרם יחזור הביתה: "אני מרוויח כאן 3,400 שקל שזה טוב. בפיליפינים על אותה עבודה אני מקבל 20 אלף פזוס, שזה בערך 1,700 שקל".
בדלפק מכירת סלולר עומדת וירג'י: "אני עצובה על המדינה שלי. יש לי קרובי משפחים באזור הפגוע, ואני לא יודעת מה איתם. מי יודע מתי אצליח ליצור איתם קשר. אולי אף פעם לא". היא מוחה דמעה, אבל לא נותנת לעצמה להיסדק כי לקוח, נראה כמו סודאני, נעצר לבדוק מכשיר, ואותו לא מעניין בכלל מה קורה בפיליפינים. אני חוזר למכולת של אלן ושואל אותה אם יש לה מתכון לאוכל פיליפיני מנחם. היא מסתכלת עליי, וסוף-סוף מצחקקת יחד עם תור הנשים שעומד סבלני: "הרבה ירקות, חציל, במיה ובשר קצוץ. זה הדבר שהכי גורם לי להתגעגע לשם. כולנו אוכלים את זה עכשיו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם