הבחירות המקומיות: רצתי רצתי ונפלתי
חילקתי פלאיירים, התייעצתי עם יועצי תקשורת, נפגשתי עם יריבים פוליטיים, עצרתי את נשימתי - והפסדתי. איתמר קרמר לא הצליח להיכנס להיבחר למועצת עיריית פתח תקווה, אבל הוא מבקש שבבחירות הבאות לא תשבו בבית
עד השנה. רצה הגורל ואשתי ועברנו לעיר חדשה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, רק ההיפך. מאז שעברנו בעיקר קיטרתי, כמו שישראלי טוב אוהב, עד שקיבלתי טלפון שביקש ממני לעזור קצת בקמפיין. איכשהו יצא שרצתי שוב - לא במקום ריאלי אמנם, אבל תמיד הייתי יותר הומני, אז מילא.
כך יצא שבמהלך שלושת החודשים האחרונים חילקתי פליירים, הרמתי טלפונים,הצטלמתי בפוזות מחמיאות יותר ובעיקר פחות, נישקתי תינוק (במקרה הוא גם הבן שלי), לחצתי ידיים, כתבתי פוסטים, תליתי שלטים, כתבתי תגובות, הגעתי לחוגי בית, פגשתי תושבים, סיירתי ברחובות, כתבתי תוכנית חינוך עירונית, נפגשתי עם יועצי תקשורת, נפגשתי עם יריבים, ספגתי תגובות קשות (יא שמאלני קרחת - כבוד) ובעיקר - הרגשתי שאני באמת עושה משהו אמיתי ונכון כדי לשנות ולו במעט את העיר שבה אני חי.
פגשתי הרבה אנשים שמאסו בשלטון - כל שלטון. מקומי, ארצי, ועד בית, ועד הורים. פגשתי הרבה אנשים שניסו לשכנע שאותי שבמדינה הזו רק המקושר מצליח, וגם זה רק אם הוא מוותר על כל עקרונותיו. ניסו לשכנע אותי שהדמוקרטיה הישראלית מתה אי שם בתפר העדין שבין הון לשלטון, שכדאי שאתרכז בלעשות לביתי ואם אפשר לעשות מהר והרבה.
ראיתי אנשים טובים שחיים ללא תקווה וללא ציפיות, מנסים לסגור את החודש לפני שהחודש יסגור אותם, ושיישרף הכל מסביב, לא כי לא איכפת, אלא כי נמאס להתאכזב. פגשתי אנשים שלפני שנתיים יצאו לרחובות עם אש בעיניים ותחושה אמיתית שיכול להיות כאן טוב יותר, אבל מאז לקחו משכנתה והבינו שכנראה "טוב יותר" הוא מונח יחסי ושגם מי שהאמינו לו פעם, רואה היום דברים שרואים משם, ושם זה רחוק מאד.
וביום הבחירות קמתי מוקדם, הקמתי דוכנים, חילקתי מים וסנדוויצ'ים, התקשרתי לתומכים, עודדתי פעילים ובסוף - הפסדנו. לא הכנסנו אף נציג למועצה.
עשינו הרבה טעויות בקמפיין, כי ככה זה שקבוצה של אזרחים שבחיים לא ראו פוליטיקה מקרוב מחליטים לנסות להשפיע, עם תקציב קטן ואמונה גדולה.
בצד המנצח היו גם אנשים טובים שהתנהלו בצורה טובה יותר מאיתנו, עשו עבודת שטח טובה יותר והיו מאורגנים יותר, השקיעו יותר כסף וכנראה גם דיברו טוב יותר למצביעים שלהם, שהגיעו לקלפי, בניגוד למצביעים שלנו שנשארו בבית.
המצביעים שנשארו בבית השאירו אותנו מחוץ למועצה, כי הם השלימו עם העובדה שהשיח הפוליטי כאן הפך למראה דמותה של חברה עייפה, שרובה רעב ומיעוטה שבע, שבע מדי.
השיח הזה משקף את היעדרה המוחלטת של תחושת אחריות לאומית שאינה נעצרת בגבולות המגזר או האידיאולוגיה הפרטית, ובמסגרתו מותר לקרוא לאדם בשמות גנאי רק בשל שוני אידיאולוגי במקרה הטוב, ובשל אינטרסים כלכליים צרים במקרה הרע.
אני יוצא מהקמפיין הזה בתחושה מעורבת, כי למרות ההפסד פגשתי המון אנשים טובים. פגשתי תושבים שמגיעים לחוגי בית, שואלים, מציעים ומתעניינים. פגשתי חובשי כיפה ושמאלנים מושבעים, טבעונים וקרניבורים,יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, קפיטליסטים מושבעים וסוציאליסטים, גברים ונשים שרואים בשדה הפוליטי מקום לדיאלוג, להשפעה ואפילו לשותפות גורל. גיליתי שגם בצד השני של המתרס הפוליטי אנשים באים למשחק כי משהו בוער ולפעמים, גם אם אנחנו לא מסכימים על כלום, הרגשנו טוב ללחוץ ידיים כי שנינו באותה סירה.
יום אחרי הבחירות חזרתי לעבודה ולמילואים ולא תמצאו אותי במועצת העיר. אבל אני מצאתי חוויה אדירה ובעיקר מדינה שמשוועת למנהיגות אמיתית, בלי מסכות, מדינה שצמאה לרעיונות חדשים, לשיח אמפטי ולתקווה.
ולמדתי עוד משהו, משהו שאפשר גם ללמוד מבית שמש, מירושלים וגם מפתח תקווה שבה הסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר מונהגת על ידי חברים בקבוצת "קבלה לעם" שניהלו קמפיין אדיר וניצחו, כי בשלושת המקומות הללו הציבור הנמרץ והמעורב יותר הגיע בהמוניו.
למדתי שהבחירות, לטוב ולרע, משקפות את המציאות. והדמוגרפיה ויכולת הארגון חשובות לא פחות מרעיונות ואידיאלים. ובעיקר למדתי שמי שרוצה לחיות טוב במדינה הזו, לא יכול להתעלם מהמעגל המוניציפלי ואסור לו לטמון את הראש בחול. בבחירות הבאות אסור להישאר בבית.
הכותב התמודד ברשימת מרצ למועצת העיר פתח תקווה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם