כך מתנהלת מכירת החיסול של הדיור הציבורי
ועדת השרים אישרה תיקון לחוק המאפשר להפנות רווחים ממכירת הדירות בדיור הציבורי לסיוע בשכר דירה. ארגונים חברתיים מאשימים: לא עוזר לצאת מהמצוקה
סיפורה של מיקי הוא אחד מכ-2,500 מקרים של יחידים ומשפחות אשר הוגדרו כזכאים לדירה בדיור הציבורי וממתינים עד בוש. כ-30 אלף עולים חדשים, מרביתם קשישים, ממתינים אף הם בתור. אמות המידה לקבלת זכאות לדיור ציבורי הוקשחו מאוד בשנים האחרונות, וכיום מוגדרים כזכאים רק נכים שמרותקים לכיסא גלגלים ומשפחות חד הוריות בעלות שלושה ילדים ומעלה שזכאיות להבטחת הכנסה או השלמת הכנסה. זמן ההמתנה הממושך יכול להגיע לחמש ואף לעשר שנים.
הצעת התיקון לחוק הדיור הציבורי שעברה בוועדת השרים לחקיקה לפני כשבועיים עלולה לחסל סופית את סיכוי לכך שמיקי וילדיה יקבלו אי פעם דירה בדיור הציבורי.
על פי חוק הדיור המקורי, מי שמתגורר בדיור הציבורי מעל לחמש שנים זכאי לרכוש את הדירה שלו בהנחות מופלגות שיכולות להגיע עד ל-90 אחוז מערך הדירה, וזאת כתלות באמות מידה שונות כגון ותק בדירה, מספר ילדים ואזור העדיפות הלאומית שבו מצויה הדירה. הכספים שמקבלת המדינה ממכירת הדירות אמורים להגיע לקרן מיוחדת המשקיעה את הכסף ברכישת דירות נוספות לטובת הדיור הציבורי. לכאורה מדובר בחוק מצוין, אלא שהתיקון המרכזי שהוסיפה הצעת החוק מאפשר להפנות את הכספים ממכירת הדירות גם לצורך סיוע בשכר דירה ושיפוץ דירות קיימות.
אין להמעיט בערכו של התיקון הקטן הזה. מדובר למעשה במעין הכרזה רשמית על מדיניות של חיסול הדיור הציבורי ומעבר למודל של סיוע בשכר דירה. שר השיכון אורי אריאל ושר האוצר יאיר לפיד בירכו על העברת ההצעה בוועדת השרים. לטענת משרד האוצר ומשרד השיכון והבינוי, הדיור הציבורי במצבו הנוכחי מהווה פתרון לא מוצלח במקרים רבים, שכן מרבית הדירות מרוכזות בשכונות מצוקה והזכאים שקיבלו דירה אינם משפרים את מצבם ולא מצליחים להיחלץ ממעגל העוני. מטרתו של התיקון היא לתת לאותה אוכלוסייה אפשרות לניוד חברתי - אלו שיוגדרו כזכאים לדיור ציבורי יקבלו שכר דירה ריאלי, וכך הם יוכלו לעבור לדירות באזורים טובים יותר.
רותי לביא, פעילה חברתית בפורום הדיור הציבורי שמעורה היטב בנעשה בשטח, טוענת כי מדובר בהיתממות. "500 אלף אנשים יצאו לרחובות לפני שנתיים בטענה שהם אינם מצליחים לשכור דירה בעקבות העלייה המטורפת במחירי השכירות והדיור", היא אומרת. "אז כיצד יוכלו אלו המוחלשים והפגיעים ביותר להסתדר? לא ייתכן להשליך לחסדי השוק החופשי דווקא את הקשישים, הנכים והאמהות החד-הוריות. בפועל, המשפחות המוחלשות שזקוקות יותר מכול ליציבות ולביטחון נאלצות לעבור דירה פעמים רבות עקב עלייה במחירי הדיור, או שהן אינן מצליחות לספק את הביטחונות והערבויות שדורשים בעלי הדירות. כך הן מתנקזות לאזורים הקשים יותר, שבהם המחירים עדיין נמוכים. ברור שככל שהביקוש יעלה, מחירי השכירות יעלו גם באזורי המצוקה והכסף ילך לבעלי הדירות ולא למשפחות".
כדי להבין את טענת הארגונים החברתיים על חיסול מאגר הדיור הציבורי, ומנגד גם את רצונם של משרד האוצר ומשרד השיכון לעבור למודל סיוע שונה, צריך לחזור אחורנית לימי הקמתה של המדינה. בשנים אלו של עלייה המונית, כאשר אוכלוסיית המדינה היהודית הכפילה את גודלה בתוך שנים ספורות, מצוקת הדיור הגיעה לשיאה. לא מפתיע אם כן לגלות כי אחת הסוגיות הראשונות שבהן עסק בג"ץ נגעה לעניין זה בדיוק.
חודשים ספורים בלבד לאחר הקמת המדינה הוחרמה דירתו של זאב קליימן בשדרות ח"ן בתל-אביב לטובת לא אחר מאשר יעקב שפירא, היועץ המשפטי לממשלת ישראל דאז, ובני משפחתו. על פי פסק הדין, דירתו של מר קליימן שהושכרה באותה עת ליובל ליון, התאימה לצורכיו של היועץ המשפטי לממשלה, שכן היא הייתה קרובה לקריה וכללה ארבעה חדרים, אולם כניסה ואף חדרי שימוש.
יהושע גוברניק, הממונה בפועל על האזור העירוני בתל-אביב, הודיע לליון שהדירה שאותה הוא שוכר עומדת להיות מוחרמת והציע לו בתמורה את דירתו של שפירא בחיפה ואף סיוע כספי במעבר הדירה. על פי צו ההחרמה שניתן מכוח התקנות לשעת חירום, דירתו של קליימן הוחרמה לטובת 'שלום הציבור, הגנת המדינה, קיומו של הסדר הציבורי וקיומם של ההספקה והשירותים החיוניים לכלל'. בג"ץ קבע אז כי ההחלטה התקבלה בסמכות ועל כן דחה את עתירתו של קליימן.
מובן שבדרך של החרמות נקודתיות לא היה ניתן למצוא מענה להמוני העולים שהגיעו ארצה, ועל כן החלה המדינה בבנייה מוגברת של דיור ציבורי. התפיסה שלפיה יש לפזר את העולים באזורים דלילי אוכלוסייה הובילה לכך שרוב דירות השיכון הוקמו בפריפריה. במהלך השנים נבנו כ-400 אלף דירות בדיור הציבורי, רובן בשנות ה-50 וה-60.
בחלוף הזמן ועם הירידה בכמות העולים עודדה המדינה את רכישת הדירות על ידי מתן הטבות לדיירים הזכאים, וזאת מתוך רצון להעניק לאותן משפחות רשת ביטחון כלכלית והון בסיסי. האוכלוסייה המבוססת יותר רכשה את הדירות ועזבה את השיכונים, והדיור הציבורי החל לשמש בעיקר אוכלוסיות מוחלשות ונזקקות - כגון קשישים, נכים ומשפחות מרובות ילדים בעלות הכנסה נמוכה. מעמדו של הדיור הציבורי נפגע קשות והפער בין הדירות הישנות, שאינן מתוחזקות, לבין הדירות החדשות שנבנו בארץ רק חיזק את יצירת הגטאות החברתיים והכלכליים שאליהם נקלעו הדיירים.
בשנות ה-90 החלה המדינה לצמצם את מכירת הדירות בעקבות העלייה הרוסית, שגררה זינוק בכמות הזכאים לדיור, עד שהמכירה הוקפאה לחלוטין. הארגונים החברתיים דרשו עם זאת להמשיך את מכירת הדירות, מתוך תפיסה של צדק חלוקתי ותיקון עוול היסטורי. כך עבר ב-1998 חוק הדיור הציבורי, ביוזמתו של ח"כ רן כהן מ'מרצ'. החוק הציע להמשיך את מכירת הדירות לדיירים בהנחה משמעותית בהרבה ממה שהוצע עד אותה עת, עד לגובה של 85 אחוז, אך החידוש העיקרי בו היה כי כלל הכספים שיתקבלו מהמכירה ישמשו אך ורק לשם חידוש מאגר הדירות ולכן הם יועברו לקרן מיוחדת שתוקם לשם כך. המתנגדים טענו כי מדובר בחוק שאולי מטיב עם דיירי הדיור הציבורי הנוכחיים, אך יוביל בהכרח לצמצום מאגר הדירות ולפגיעה באוכלוסייה המוחלשת בעתיד.
"הכוונה הייתה למהלך חברתי לקראת שנת היובל של המדינה", מסביר כהן, "לסייע לשכבות הכי עניות להפוך לבעלים של הדירות שבהן הם התגוררו במשך שנים תמורת תשלום מינימלי. מטרה חשובה נוספת הייתה לחדש את מאגר הדירות בדיור הציבורי, שהתייבש מזה שנים".
אבל החוק קבע הנחה גבוהה מאוד. כיצד תוכל התמורה הכספית להספיק לרכישת מספר דומה של דירות?
"יש דרכים יצירתיות להגדיל את המאגר. מודל מגדל העמק למשל, בשנות ה-90 המוקדמות סגרו אריאל שרון כשר הבינוי והשיכון, ומאיר שטרית כגזבר הסוכנות, את קומות העמודים בכמה מן השיכונים ויצרו דירות לתפארת. במקביל אותם שיכונים שופצו וחוזקו, והכול בעלות של 100 אלף שקלים לדירה".
האוצר התנגד לחוק בשל עלותו התקציבית, ודאג להקפיא אותו שנה אחר שנה על ידי חוק ההסדרים. אך שנה לאחר מכן, בימי ממשלתו של אהוד ברק, החליטה הממשלה על שינוי מדיניות ועקפה את חוק ההסדרים דרך עריכת מבצעים שונים למכירת הדיור הציבורי. המטרה הייתה למכור את הדירות ולהעביר את הכספים חזרה למשרד השיכון לחידוש מלאי הדירות.
המבצעים הצליחו מעל המשוער, והדירות נמכרו בהמוניהן. אך אליה וקוץ בה, על אף החלטות הממשלה רובה המוחלט של התמורה לא הופנה לבניית דירות חדשות.
כולם לכאורה היו מרוצים. דיירי הדיור הציבורי רכשו את הדירות בהנחות משמעותיות, ממשלת ברק והממשלות שבאו אחריה יכולות היו לנופף בדגל החברתי, משרד השיכון נפטר מכמות עצומה של דירות ישנות והקטין את ההשקעה וההוצאות על המנגנון המסורבל והלא יעיל של הדיור הציבורי. משרד האוצר, שממילא היה מעוניין בהפרטת הדיור הציבורי, צפה בסיפוק כיצד הבעיה שלו קטנה מיום ליום. אפילו הסוכנות היהודית הרוויחה סכומים נאים מן העניין, שאפשרו לה לעמוד בהחזרי ההלוואות שלקחה מהקהילות היהודיות בארה"ב לצורך מימון גלי העלייה הרוסית בראשית שנות ה-90. היחידים שנותרו מחוץ לחגיגה היו דווקא המשפחות הנזקקות ביותר שעדיין ממתינות לדיור הציבורי.
והנה המספרים: ערב המבצעים כלל הדיור הציבורי כ-108 אלף דירות. עד לשנת 2011 נמכרו כ-37,500 דירות בתמורה לסך של 2.75 מיליארד שקלים. מדובר בסכום נכבד, שהיה יכול להספיק לבנייה של מאות דירות לכל הפחות, אך בפועל רק 200 מיליון שקלים מתוך הסכומים שהתקבלו שימשו לצורך רכישת דירות.
לאן נעלם שאר הכסף? חלקו הקטן הוסב לתשלום שומות ועמלות לצורך מכירת הדירות, חלקו הועבר לחברות העירוניות לשיכון, ובחלקו השתמש משרד השיכון לשיקום ושיפוץ דירות. ממשרד השיכון נמסר בתגובה כי בשנים 2010 עד 2012 הוגדל התקציב לרכישת דירות ושיפוצי דירות ביותר מ-250 מליון שקל. גם 200 מליון השקלים שנצברו בחברות העירוניות הועברו לטובת הדיור הציבורי.
הנתח העיקרי, עם זאת, כ-1.5 מיליארד שקלים, הועבר לידי הסוכנות היהודית. מתברר שהארגון הציוני היה הבעלים של כ-18 אלף דירות ציבוריות שנוהלו על ידי חברת 'עמיגור', חברת בת של הסוכנות. דירות אלו נכללו אף הן במבצעי המכירה, והסוכנות דרשה כי המדינה תשפה אותה - לפחות באופן חלקי - על ההנחות הגדולות שניתנו במסגרת מבצעי המכירה. משרד האוצר, שהתנגד במשך שנים לחוק הדיור הציבורי בשל עלותו התקציבית, הסכים לדרישות הסוכנות ובתחילת שנת 1999 חתם מולה על הסכם בשם מדינת ישראל. על פי ההסכם, בנוסף על השיפוי התחייבה מדינת ישראל לרכוש את כלל הדירות שבבעלות הסוכנות בתום המבצעים.
כאמור, בסופו של דבר הועברו לידי הסוכנות 1.5 מיליארד שקלים מתוך הכספים שהתקבלו ממכירת הדירות, אך מדהים לגלות כי מלבד סכום זה שילמה המדינה לסוכנות, והיא עוד עתידה לשלם לה בשנים הקרובות, סכום שיגיע בסופו של דבר לסך של מיליארד שקלים נוספים בשל רכישת הדירות שנותרו בבעלותה, כפי שמחייב ההסכם.
כבר בשנת 2003 ביקר מבקר המדינה אליעזר גולדברג בחריפות את ההסכם המדובר. משרד האוצר חתם על ההסכם על דעת עצמו ולא התייעץ עם שאר המשרדים הרלוונטיים, כגון משרד הבינוי והשיכון ומשרד העלייה והקליטה. שווי הדירות נקבע על פי הערכת הסוכנות, ומשרד האוצר לא טרח לקבל הערכה משלו או להתייעץ עם גורמים מקצועיים בעניין. בתגובה טען האוצר כי עקרונות ההסכם סוכמו בדרגים הגבוהים בכלל המשרדים. יש לציין כי ההסכם נחתם בתקופת כהונתו של מאיר שטרית כשר האוצר, כששר השיכון היה לא אחר מבנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז ודהיום.
בדיעבד, מבצעי המכירות דלדלו את מאגר הדירות ויצרו מצוקה אדירה. רוב הסכומים שהתקבלו לא הושקעו בבניית דירות חדשות אלא בפיצוי הסוכנות, והדיירים זכו בבעלות על דירותיהם בהנחה מופלגת - על חשבון הזכאים שממתינים בתור כבר שנים.
חשוב לציין, עם זאת, כי גם על פי החוק ועל פיה החלטות הממשלה, הסוכנות הייתה זכאית לקבל את התמורה שהתקבלה ממכירת הדירות שבבעלותה. במהלך השנים נמכרו למעלה מעשרת אלפים דירות של הסוכנות. התמורה ממכירה זו הגיעה לסכום של 900 מיליון שקלים, הסכומים הנוספים שהועברו לסוכנות בסך של כ-1.6 מיליארד שקלים נועדו לשפות אותה ולרכוש ממנה את יתרת הדירות כפי שנקבע בהסכם הבעייתי.
דירות הסוכנות נרכשו במקור בעזרת כספם של יהודים אמריקאים שביקשו לתרום למען הדיור הציבורי בארץ. האם לא היה ראוי שהכספים הרבים שקיבלה הסוכנות בתמורה למכירת הדירות יופנו בחזרה לדיור הציבורי ויושקעו בקניית דירות חדשות?
הסוכנות מסרה בתגובה כי היא נענתה לפניית הממשלה והסכימה למכירת הדירות במחיר הנמוך בכ-40 אחוז משוויין בשוק, ודרשה לקבל שיפוי על כל הנחה נוספת שתינתן על ידי המדינה: "הכספים שהתקבלו מן המכירה שימשו ומשמשים עד היום למימון גלי העלייה המסיביים בשנות ה-90, אשר הביאו לפריחה ושגשוג למדינת ישראל. הקהילות היהודיות בארה"ב העמידו הלוואות מבנקים בינלאומיים כדי לאפשר את מימון גלי העלייה, והסוכנות היהודית עומדת בהתחייבותה להחזר ההלוואות לבנקים. כמו כן הסוכנות משקיעה מיליוני שקלים בחיזוק החברה הישראלית במגוון תחומים. רק לאחרונה הסוכנות הסבה 620 יחידות דיור ממרכזי קליטה וייעדה אותן לדיור ציבורי לקשישים מיעוטי יכולת. 320 יחידות דיור נוספות אשר מיועדות לקשישים וניצולי שואה נמצאות כעת בבנייה".
לאחר שנים שבהן הוקפא החוק, מה שאפשר למשרדי הממשלה להפנות את הרווחים ממכירת הדירות למקומות אחרים, הוא נכנס לתוקף בתחילת שנת 2013. עם זאת, המדינה לא פעלה למימושו ולא אפשרה את מכירת הדירות, ובעקבות עתירה שהוגשה בעניין על ידי רן כהן עצמו הוציא בג"ץ צו על תנאי המורה לנציגי המדינה להסביר מדוע היא אינה מיישמת את החוק ומדוע לא השתמשה בכספים שהתקבלו ממכירת הדירות לצורך רכישה של דירות ציבוריות נוספות ובנייתן. הלחץ עשה את שלו, ודיונים קדחתניים החלו להתנהל בנושא.
כך הגענו להצעת החוק הנוכחית לתיקון חוק הדיור. על אף העובדה שבמשך שנים ובניגוד להחלטת הממשלה הרוב המוחלט של כספי מכירת הדירות לא שימש להוספת דירות חדשות למאגר הדיור הציבורי, שהצטמצם בכ-30 אחוז עד שנותרו בו כ-60,500 דירות בלבד, נראה שאף גורם אינו נוטל אחריות לנעשה. להפך - משרדי השיכון והאוצר תומכים בצמצום המאגר וסוברים כי יש להפנות את מרבית הכסף לצורך הגדלת הסיוע בשכר דירה שניתן לזכאים, מתוך הנחה שהדבר יסייע להם לשפר את מצבם ולשכור דירות גדולות יותר באזורים טובים יותר. האם ההנחה הזו מוצדקת?
כרמית ארמי (36) מקריית-אונו הינה אלמנה ואם לארבעה ילדים. ארמי הוכרה כזכאית וממתינה לדיור הציבורי כבר 12 שנה, מאז שהתערער מצבה הכלכלי בעקבות פטירת בעלה. היא מקבלת סיוע מוגדל בשכר דירה בסך של 3,000 שקלים אך טוענת כי גם אם הסיוע יגדל עוד אין תחליף לדירה בדיור הציבורי. לדברי כרמית היא אינה יכולה לעבוד במשרה מלאה, שכן אז תיפסק הקצבה אותה היא מקבלת מן הביטוח הלאומי, והזכאות לדירה תתבטל.
"סיוע בשכר דירה אינו פתרון לכלום - זו עבודה בעיניים. השוק פרוץ. ברגע שבעלי הדירות מבינים שאת אם חד-הורית ומקבלת סיוע בשכר הדירה הם מיד מעלים את המחיר, וזה רק אם הם בכלל מסכימים להשכיר לך את הדירה. הרבה מהם רואים אם חד-הורית ונבהלים. הם דורשים ערבויות וביטחונות, ואין לי אפשרות לתת להם אותם. גם צ'קים אין לי ואין סיכוי שהבנק ייתן לי, אז אני לוקחת מאחי ומחזירה לו כל חודש. בעלי הדירות גם דואגים מה יקרה אם פתאום יפסיקו לך את הסיוע".
אבל את הוכרת כבר כזכאית לדיור ציבורי?
"את הזכאות לסיוע בשכר דירה מוגדל צריך לחדש פעם בשנה. כל פעם מחדש צריך לרוץ עם הטפסים של ביטוח לאומי ומשכורות, ואחר כך מגיע חוקר שבודק מחדש את כל הטפסים. כל זה לוקח זמן, ועוברים כמה חודשים עד שהסיוע נכנס שוב. ככה זה בכל פעם, בכל שנה מחדש. נאלצתי לעבור דירה לא מעט פעמים אחרי שבעלי הדירות לא הסכימו יותר להשכיר לי את הדירה בגלל עיכובים כאלו. הילדים מיטלטלים כל פעם מדירה לדירה, אין להם יציבות וזה מוביל להמון בעיות ולמצבים מאוד קשים".
החוק אמנם מוגבל לחמש שנים או עד למכירה של 15 אלף דירות, אך לאור ניסיון העבר עולה התהייה אם לא ראוי היה לבחון את הנושא לעומק מראש. האם לא ראוי להתייעץ עם נציגי הארגונים החברתיים ולשמוע את עמדתם בעניין?
הצעת התיקון לחוק זכתה להתנגדות מכל קצוות הקשת הפוליטית. ראשי שדולת הדיור בכנסת, חברי הכנסת דב חנין (חד"ש), אורלי לוי-אבקסיס (הליכוד ביתנו), איציק שמולי (העבודה) ואילן גילאון (מרצ) מתנגדים לו ופועלים במרץ לשינויו. גם שרת המשפטים ציפי לבני התנגדה לחוק וטענה כי הדבר יחסל את הדיור הציבורי.
באופן פרדוקסלי, בתחילת השבוע עברה בוועדת השרים הצעת החוק של ח"כ מירי רגב, שלפיה המדינה תחויב לבנות או לרכוש מדי שנה דירות ציבוריות בשיעור הזהה ל-20 אחוז ממספר הזכאים הממתינים לדירה ולהקצות לשם כך תקציב נפרד.
לכאורה, מגמתה של הצעת החוק הפוכה לגמרי מזו שהוצגה בתיקון לחוק הדיור. האם יד ימין בממשלה אינה יודעת מה עושה יד שמאל? ייתכן. אולי גם מדובר בהצעת חוק פופוליסטית, שתתפוגג מאליה באחת מוועדות הכנסת. גורלה של הצעת התיקון לחוק הדיור אינו ברור עדיין, וכדי להתקבל באופן סופי עליה לעבור עוד דרך ארוכה. המדינה, מכל מקום, תיאלץ לתת בקרוב הסברים לבג"ץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם